לא לזה התגאגאנו: החדש של גאגא פשוט רע
ציפינו, קיווינו, חיכינו, התבדינו. האלבום החדש של מי שקטפה בקלות את תואר הליידי הראשונה של הפופ כבר עם פריצתה מאכזב עד כאב
גאגא המשיכה לכבוש את המקומות הראשונים במצעדים, אבל משהו השתנה. גורמי תקשורת שונים טענו שהיא הפסיקה באמצע את סיבוב ההופעות שלה לא באמת מפני דרישה של הרופאים למנוחה אלא כי מתחם הקהל החצי-ריק בהן נראה כמו ״איזור קרב״. במהלך חופשת המחלה שלה היא לא טרחה לעשות טיזינג או להראות את פניה מפעם לפעם - או ככה לפחות זה הרגיש, כי העיתונות כבר הפסיקה לשים לב לפרובוקציות שלה - וכך פינתה את מקומה לכוכבות פופ אחרות.התעשייה המשיכה הלאה, ותוך חודשיים או שלושה כבר לא שמנו לב לחסרונה. המעריצים מצאו דמות אחרת להתעסק בה בינתיים.
עכשיו היא שבה ודורשת את המקום שלה בחזרה. היא תעשה הכול בשביל זה: תשחרר הצהרות על כמה ענק יהיו האלבום והאפליקציה (שבסוף התחרבשה לגמרי ולא יצאה לפעול כמתוכנן), תצלם את התחת שלה לעטיפת סינגל, תתפשט לחלוטין במהלך הופעה חיה, תכער את עטיפת האלבום שלה כמה שיותר. למרבה הצער, זה כבר לא יעזור לה. את הקריירה שלה היא בנתה על המתח שבין התשוקה לתהילה לתשוקה לאהבה ולאומנות אמיתית.
היה לה את זה: היא ניחנה ביכולת כתיבה יפה, בקול מרשים ובהרבה אמביציות. בהתחלה היא בחרה בתהילה, אחר כך עשתה דאווינים כדי שנחשוב שהיא בוחרת באמת האמנותית שלה, אבל גם בשירים הפחות טובים היה את הברק הגאגאי שאי אפשר להכחיש.
רק שעכשיו כמעט ולא נשאר לו זכר. בתוך כל הסערה שהאישה הזו מתאמצת לחולל בכל מקום שהיא מגיעה אליו (וגם בכל אלה שלא) היא שכחה דבר אחד: את המוזיקה. ARTPOP, האלבום בעל השם והקונספט המפוצצים שהיה אמור להיות יצירת המופת שלה, הוא פשוט אוסף שירי אלקטרו דחוסים שנשמעים בדיוק אותו הדבר. היינו סובלים אותו אם הוא היה מגיע מסתם וונאבי כוכבת, אבל קשה להאמין שזה תוצר של הליידי.
יש ב״ארטפופ״ כמה שירים טובים. ל-Aura יש רעיון מעניין של חשיפת האישה שהיא מתחת לכל המסכות, גם אם המאמצים שלה לשתול מסרים פמיניסטיים בשיריה גובלים בגזענות כלפי ערבים. ל-Venus, למרות הדרופים האולטרה מרגיזים שבו, יש פזמון מעולה והסינגל Do What U Want ממכר בהחלט.
לצדם, יש בו גם כמה אסונות: השיר Jewels & Drugs, לדוגמה, בו מתארחים T.-I, Too Short וTwista הוא אסון בקנה מידה כל כך עצום שבלתי אפשר להבין מה לעזאזל היא חשבה לעצמה כשהיא עשתה אותו. Dope קוטע את חגיגת האלקטרו הדחוסה בשביל שיר אהבה עם פסנתר מוקרץ - זה אולי נשמע טוב, אבל למרבה הצער פשוט לא מדובר בשיר טוב, והשיבוץ שלו בתוך האלבום הזה הוא משיבוצי הטרקליסט הגרועים ששמענו.
גם מבחינת הכתיבה יש כאן כמה דברים שגאגא צריכה לשבת בפינה ולחשוב עליהם. Mary Jane Holland, בשורה התחתונה, הוא שיר דוחה על ההתמכרות שלה לסמים ועל האהבה שלה אליהם, למרות פוטנציאל מסיבות ענק. ההתייחסויות השונות שלה לאופנה באלבום, כמו ב-Manicure ו-Fashion, לא מצליחות להישמע רציניות או ראויות להערכה כמו שהיו ב-The Fame, אלא סתם נראות כביטוי לשטחיות הפופית שלה ולמאמצים העולים על העצבים שלה להיות מיוחדת.
כל הכתיבה הבוטה שלה על סקס היא לא סקסית עד כאב. גאגא אמרה שאת השירים הכי טובים שלה היא רושמת בדקות ספורות, כשלצדה חבריה הטובים הסמים והאלכוהול. אולי כדאי לה לקחת עוד כמה דקות לפני שהיא משחררת שירים. ולהפסיק עם הסמים, לעזאזל.
האלבום נסגר עם הסינגל המוביל מתוכו Applause. זה שיר חמוד, אבל השיבוץ שלו בנקודה הזו פשוט רע: הדבר האחרון שיבוא לכם לעשות כשתסיימו לשמוע את האלבום, אם תשרדו אותו עד הסוף, הוא למחוא לה כפיים.
איך נושאת הלפיד של הפופ הידרדרה לשחרור אלבום טכנו הומוגני ומעייף כזה? גם משירי טכנו סופר אינטנסיביים כמו Swine, או סתם מכמה יציאות טראש-פופ לא רעות שיש בו, קשה ליהנות כשאנחנו יודעים שמי שאחראית עליהם ניחנה בפוטנציאל עשיר, אותו היא בוחרת לבזבז על שטויות כאלה. כל האלבום, שגאגא מתגאה שהייתה שותפה בהפקתו בפועל, נשמע בדיוק אותו דבר: רדוד וחסר השראה. חברת התקליטים הבטיחה לנו שזה יהיה אלבום שישאיר כזה רושם על המאזינים ש״לבכם יאיץ ודמעות תצאנה מעיניכם״. כרגע הסיבה היחידה לבכות היא התבזבזותו של כישרון כזה.
ליידי גאגא לא פורשת מהניסיון להיות מיוחדת ופרובוקטיבית 24/7, אבל העולם כבר לא שם עליה: המאמצים המסריחים מזיעה שלה להיות הכי גדולה מוציאים אותה הכי קטנה. אז הכי טוב יהיה אם תשב קצת בפינה ותחשוב על מה שהיא עשתה, ואז תתאפס על עצמה ותוציא אלבום קצת יותר שמיע. אם זה באמת יקרה, אולי עוד יישארו בנו מספיק כוחות כדי לתת לה עוד צ׳אנס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם