חול צבעוני מהמדבר: הקמנצ'ה של מארק אליהו
מארק אליהו יוצא למסע מוזיקלי מרתק ומדברי ממרכז אסיה, עובר לקווקז, לפרס ולמזרח, וגם חולף על פני הרמוניות מערביות ומעודכנות
"מסע" הוא קלישאה שחביבה על יחצ"נים בבואם לתאר את המוזיקה בקומוניקט שמצורף לאלבום, בפרט בז'אנר המכונה (אני שונא את ההגדרה הזאת) "מוזיקת עולם".
מארק אליהו זהר רון
"חולות" הוא היוצא מהכלל בתוך ערמה של זיופים: מארק אליהו באמת מנווט באטלס רחב ועתיק, שיוצא מאזור מרכז אסיה, עובר לקווקז, לפרס, למזרח התיכון, לאוטונומיות יהודיות, ערביות, מיסטיות, וגם חולף על פני הרמוניות מערביות ומעודכנות. כמו שאפשר להבין מרצף הקטעים הראשונים - "קרוואן", "נסיעה" ו"געגועים" - אנחנו מתניעים למסע משחוזר של חולות נודדים.
אליהו נולד בשנת 1982 בדאגסטן שבהרי הקווקז למשפחת מוזיקאים. משפחתו עלתה לישראל בסוף שנות השמונים. אמו פסנתרנית ואביו הוא המלחין, המוסיקולוג ונגן הטאר (כלי פריטה פרסי) פרץ אליהו, ששותף כמעט מלא להלחנה ולביצוע באלבום החדש.
אליהו הבן התחיל ללמוד לנגן בכינור בגיל ארבע. אל נגינת הקמנצ'ה הגיע אחרי שנסע לבדו כנער בן 16 לאזרבייג'ן, במסע שהתחיל דווקא ביוון, שם למד לנגן בסאז (כלי פריטה תורכי-אזרי) אצל המוסיקאי רוס דאלי. חצי שנה אחר כך הוא שמע ביוון לראשונה תקליטור של גדול נגני הקמנצ'ה, אביל אלייב. כמו בסרטי סמוראים, אחרי ששמע את המאסטר התחנה הבאה הייתה לחפש אחד כזה לעצמו, ו"כזה" נמצא רק בבאקו בירת אזרבייג'אן. אליהו התגורר שם כשנתיים, ולמד את נגינת הקמנצ'ה אצל אדאלאט ואזירוב, מאסטר קפדן ותובעני שלא עשה הנחות לנער לישראלי הצעיר עד שהסכים לחייך סוף סוף בהנאה למשמע הנגינה שלו.
השליטה של אליהו בקמנצ'ה הפכה אותו למעין מאסטר בעצמו, בוודאי בארץ. הוא חרש את הבמות לבד ועם אביו, הספיק לעבוד עם אמנים רבים (ברי סחרוף, אילנה אליה, ריטה, עמרי מור ועידן רייכל), ועומד בעשר השנים האחרונות מאחורי ״אנסמבל מארק אליהו״ המורכב מנגנים המנגנים על כלי נגינה שורשיים מתרבויות שנות. אלבום הבכורה שלו "קולות יהודה", שיצא בשנת 2005, היה יצירה מורכבת ושלמה, שגם השתמשה במדבר כמוזה (המשפחה התגוררה באותה התקופה בערד) וחשפה את אליהו כאמן רציני מאוד ביחס לגילו הצעיר.
''חולות''
עטיפת האלבום
האלבום החדש ממשיך את אותו הצליל אבל גם מנגיש אותו מעט; הרצועות קצרות יותר ומעִזות יותר להפתיע ולהתפרע. הוא מתבסס בחלקו על הפסקול שכתב אליהו לסרטו של הבמאי בני תורתי, "בלדה לאביב הבוכה" שיצא בשנה שעברה. יש לי הרבה הערכה לניסיון של תורתי לייצר מין מערבון מזרחי-מוזיקלי, אבל אני לא בטוח שהניסיון הזה צלח. לפחות לא במובן הקולנועי. אנשים שיצאו מהסרט התפעמו בעיקר מהפסקול המהפנט של אליהו (שזכה בהמשך גם בפרס הפסקול הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר ובפסטיבל ירושלים לקולנוע של 2012) והוא מצליח להפעים גם בהאזנה מחודשת בבית. "קרב שתייה" ו"תשעת המופלאים" הים תיכוניים ו"נסיעה" (שמופיע כאן בשתי וריאציות) הם מהקטעים שמוצלחים גם באלבום.
דווקא שיר הנושא של הסרט (שנקרא גם הוא "בלדה לאביב הבוכה") בולט כאן בחריגותו. אולי זו השירה בדואט של הזמרות אישתר ורינת בר, אולי זה עצם ההכנסה של המילים המקבעות לעולם של צלילים פתוחים שיוצרים שלושה עשר נגנים. כך או כך, למרות יופיו של השיר הוא מפתיע אותי מחדש בכל האזנה.
עוד רצועה שיש בה תפקיד שירה קטנטן (בביצוע ניסים לוגסי) הוא "שחר אבקשך" שנכתב על ידי אליהו האב בהשראת שירו של אבן גבירול. אבל שם, בניגוד לבלדה, הבלחת השירה הקצרה משתלבת באופן מושלם בניגון העדין והמדויק שצומח כמו פריחה מפתיעה בחולות. מצד שני, הרצועות "ניגון נאווה" ו"ציפור האש" מציעות מקצב פראי ומנוגד, ובעיקר הזמנה לריקוד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם