הטוב, הרע ונערה בחולצה כחולה

על שלושה דברים עומדת יצירתו של גבריאל בן-שמחון: נשים, קולנוע ועדת מרוקו. את שלושתם יצק באהבה ל"נערה בחולצה כחולה"

איילת קליין-כהן | 14/11/2013 16:49 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
גבריאל בן-שמחון מעריץ נשים, במובן הכן ביותר של הערצה. זה ניכר בתיאור דמותן, באופן הליכתן, בפעמוני קולן. הנשים שלו גדולות מהחיים, קולנועיות ממש, בין אם הן מופיעות על המסך הגדול או צופות בו מן השורה העשירית בקולנוע "כרמל" המיתולוגי.

ספרו "נערה בחולצה כחולה" חוגג את הנשיות על כל פניה – הנשים החזקות והאמיצות, הנשים שכוכבן כמעט ודרך אך המציאות טוותה להן תסריט אחר, הנשים
נערה בחולצה כחולה
נערה בחולצה כחולה עטיפת הספר
היפהפיות, שעורן צח, שיערן בוהק והן עושות בגברים כברצונן. זהו שיר הלל לנשים, ונראה שהן יפות בעיני המשורר לא למרות פגמיהן, כי אם בזכותם.

לא רק נשים מיטיב בן-שמחון לתאר, אלא אנשים בכלל. "נערה בחולצה כחולה" הוא קולאז' של שלל דמויות עשירות וצבעוניות, המתוארות עד אחרונת המניירות. המשותף לכולן הוא מידה בלתי מבוטלת של נחישות, כאשר כל אחת מהן מונעת על ידי כוח אחר: החלום לעלות ארצה, השאיפה לצבור כוח פוליטי, הצורך למצוא בן משפחה אובד או במקרה של יונתן מרציאנו, נער מרוקאי בן 14, התשוקה הכמעט-אובססיבית לממש את הפנטזיה הרומנטית ולזכות בלבה של נורית, הנערה הצברית היחידה בבית הספר.

אף על פי שנולד למציאות של מאבק הישרדותי, יונתן שונה מיתר הנערים. הוא רומנטיקן שמחשבותיו, כמו גלגל הסרטים בקולנוע, לא מפסיקות להסתובב ולרוץ קדימה ואחורה, בין העבר, להווה ולעתיד. תחת ידיו של בן-שמחון, יומנו הפרטי של יונתן הופך ליומנה של מדינת ישראל ומשקף תמונת מצב נאמנה למדי של שנות החמישים בחיפה התחתית, על פעריה החברתיים, התנגשות המעמדות וההבדל התהומי בין צברים לעולים.

"נערה בחולצה כחולה" אינו ספר שנקרא באופן קליל וזורם – בין הדפים מסתתרים הווה ועבר, הרבה מאוד דמויות, סיפורים, הקבלות ומטאפורות. את הספר הזה יש לקרוא לאט ובמהלכו להתעכב על כל פרט ולהשתהות אל נוכח עוצמתן של הדמויות. אם ספרים קלילים על אהבה גומעים כמו בירה, אז את "נערה בחולצה כחולה" שותים לאט ובלגימות מדודות, כמו ויסקי.

למרות התיאורים היפים, הדיאלוגים המעניינים והעומק הרב, רמתן של העלילות המובאות כסיפורי עבר אינה אחידה – יש המרתקות יותר ויש שפחות, יש החשובות להתפתחות העלילה ולהבנתה ויש שניתן היה לוותר עליהן, בשם הקריאה הקולחת והנעת העלילה קדימה.

הטבע האנושי משתוקק להתרפקות על כרי הנוסטלגיה. ייתכן וכותב פחות מיומן היה מסתפק בעלילה סטנדרטית למדי העוסקת בניצני התבגרות ומשובות ילדות, על רקע תיאור מוצלח של חיפה של פעם. אך בן –שמחון אינו מסתמך על הנוסטלגיה שתעשה את שלה, אלא עושה שימוש יפהפה בכישרונו המוכר בטוויית עלילה, בוזק אל תוך סיפור המסגרת את כל חוזקותיו כיוצר ומוליך בבטחה את דמיונם של הקוראים אל עולמו המורכב, הרגיש והמדויק עד כאב של נער שרודף אחרי האהבה הגדולה מהחיים.


היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק