הזירה הלשונית: יורם אברג'ל מדבר עם אלוהים
אם אלוהים אכן מדבר עם אברג'ל כל בוקר, מן הדין שיוריד לו שתי סטירות על הפה. וגם: מילת השנה סֶלְפִי וחלופותיה העבריות
"נהיה גברים, נהיה בני אדם, נדע שכלב נובח לוקחים מקל ומשתיקים אותו תיכף ומיד. מי ששומע אחד מדבר צריך לקום באותו הרגע ולהגיד 'אני פנחס'. זהו לא צריך פירושים רבים. שתי סטירות, לפזר לו את הפנים שלו, איש או אישה, קודם כל סטירה, קודם כל יישאר בלי שיניים. יש לך סידור, זרוק עליו, יש לך נעל, זרוק עליו, יש לך אבן, זרוק עליו. אם היו עושים כזאת צעקה, מישהו היה מעז להשתין עלינו בצורה כזאת מאיימת? צריך לקחת מקל ולחבוט עד שהבן אדם יגיע לטיפול נמרץ. אם יפגע בנו, אם ימות לא יקרה כלום, ניפטר מרשע".
בבית המעצר פגש אולי אברג'ל את ידידו לכאורה שלום דומרני וחבר מרעיו. יחד היו יכולים להחליף טיפים, מה לעשות לחייבי דמי חסות, מלשינים, מאפיונרים מהמשפחה המתחרה או מהבאבא המתחרה (רמז: יפזרו לו את הפנים). אברג'ל יכול היה גם להחליף כאפות עם האייאטוללה חמנאי, שאמר רק השבוע: "מי שיתקוף אותנו, יוכה בפניו". אם אלוהים אכן מדבר עם אברג'ל כל בוקר, מן הדין שיוריד לו שתי סטירות על הפה. ואם זה לא יעזור, שיזרוק עליו נעל.
הספורט העולמי של הצילום המהיר והמשתף הוליד טרנד עולמי: אנשים מצלמים את עצמם, לבד או עם סֶלֶבּ מזדמן, או סתם עם חברים, ושולחים לכל העולם. התמונות העצמיות האלה יצרו מילה חדשה: selfie, מן המילה self, עצמי, והכוונה לתמונה עצמית. המילה פשטה כאש בשדה קוצים ברשת, השימוש בה עולה בקצב של מאות אחוזים, והמילון המקוון של אוקספורד בחר בה למילת השנה. המילה נולדה באוסטרליה, ולא במקרה. האוסטרלים חובבים קיצורים מסוג זה, וארוחת הבוקר למשל נקראת אצלם breakie. סֶלְפִי גם זכתה לגירסאות גיוון כמו belfie, צילום עצמי של הישבן, וכן drelfie, צילום עצמי בשיכרות.
ואיך קוראים לזה בעברית? גילוי נאות: ערוץ 10 פנה לכותב המדור וביקש הצעתה למילה עברית שאף הוצגה ב"היום שהיה". ההצעה: תְמוּנָנִית, שילוב של תמונה+אני+ת' הנקבה. בתוכנית "המילה האחרונה עלתה ההצעה "פוטו מצח" על משקל פוטו רצח, ואפילו "בוקי נאה". גיא זוהר הציע גם "עצמונית". והעם ישפוט, או שיאמר בשתי מילים: "צילום עצמי".
נועה ונועם לשלטון
כמו בכל שנה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לקראת יום הילד את רשימת שמות התינוקות החדשים בישראל. הרשימה מצביעה על המשכיות. אם בעבר היו מגמות בולטות חדשות כמו שמות בינלאומיים או שמות דו מיניים, השנה קשה להצביע על מגמה, והשמות דומים יחסית לשנים קודמות. בין הבנים מוביל נועם, אבל הוא ירד מאוד כשם לבנות, מקום 51. ועדיין השם התנ"כי-פלמ"חניקי-קיבוצניקי נועה, שהונצח בשירים ובסרטים, הוא השם המוביל. למה לא בעצם? שם נהדר. בין הבנות הנוצריות מובילה מריה, ובין הבנים המוסלמים, כמקובל בעולם המוסלמי כולו, מוחמד. אליאס, שמו הערבי של ישו, הוא השני בין הבנים הנוצריים.
למי פה קוראים בר?
יוצאת מכלל השמרנות בשמות התפוצה המפתיעה של השם אדל, מקום שמיני, ככל הנראה בעקבות הצלחתה המסחררת של הזמרת הבריטית אדל. התופעה של שמות נפוצים בעקבות ידוענים, זמרים או להקות מזכירה את ההצלחה של השם גאיה משנות התשעים בעקבות להקה בשם הזה; ואת התפוצה הגבוהה של השם אגם בימי זוהרה של אגם רודברג. השם הזה, אגם, מופיע במקום ה-28. בין הבנים ממשיך השם איתי לככב כבר שנים רבות, הפעם במקום השלישי. במגמת הידוענים ממשיך השם ליאם, כנראה בעקבות ליאם ניסן, לצבור שמות והוא במקום ה-38 בין הבנים היהודיים, מקום 70 בין הבנים הנוצריים, ויש לו אפילו נציגות בין הבנות היהודיות. הגירסה העברית, ליעם, כמעט נעלמה. לעומת זאת השם המפורסם של הזמר המפורסם אייל ירד למקום 54, ואם חשבתם שכל הבנות רוצות להיות בר רפאלי, אז חשבתם. מקום 118 (!).
שוועתה של הקסדה
לפני שבועיים נכתב במדור על צורת הרבים של "קַסְדָה", ותלונה על כך שהצורה המקובלת קַסְדוֹת מוגדרת עדיין "לא תקנית". רצה הגורל ובימים אלה ממש יצא לאור בהוצאת האקדמיה ללשון העברית ספר חדש, "מחקרים בעברית החדשה ומקורותיה", בעריכת משה פלורנטין, ובו מאמר בסוגיה מאת הבלשן חיים כהן מאוניברסיטת תל אביב. כהן בדק שורה של מילים במשקל דומה והגיע למסקנה דומה: הכלל הגורף שיש לומר "קְסָדוֹת", "עֲרָכוֹת" כפי שאומרים יְלָדוֹת או מְלָכוֹת הוא מטעה ואין לו בסיס מוצק לא במקורות ולא בדקדוק העברי. אין כל סיבה לפסול את "קַסְדוֹת".
נקודת המוצא של כהן היא המילה המקראית שַוְועָה. לפי הכלל היה צריך לומר ברבים שְוָועוֹת. המילון המקוון רב מילים שב וכותב שזו הצורה הנכונה, והצורה "הלא תקנית" היא שַוְועוֹת. כהן מצא שהדיבור החי בפיוטים ובתפילות הוא שַוְועוֹת. במאה ה-17 כותב רבי שבתאי סופר שערך את סידור התפילה במפורש ששַוְועוֹת היא הצורה הנכונה. כהן מוסיף כי בעברית החדשה נעשתה הבחנה: במילים כמו כומתה וחולצה הרבים הם לפי היחיד: חולצות וכומתות, למרות שלפי הדקדוק הקדום דווקא צריך היה לקרוא להם כְמָתוֹת וחֱלָצוֹת.
עם ישראל, "ולא רק עילגי לשון" כדברי כהן, אומרים אַסְלות, דַוְושות, פַרְוות עַוְולות, ומישהו במילון כלשהו טורח להזכיר לנו שאנחנו טועים, וצריך לכאורה לומר אֲסָלות, דְוָושות, פְרָוות, ועֲוָולות, וכאמור, קְסָדות. בכמה מהמקרים האלה השגיאה לכאורה כבר בת מאות שנים ויותר. במקורות אפשר למצוא את פיטמות, פירכות (ולא "פְרָכות"), ואצל ביאליק סִמְטות (ולא רק סמטאות המקובל היום). כך חוברים אנחנו, דוברי העברית החיה, עם המקורות היהודיים לדורותיהם, כנגד מתקני תקנות מיותרות ומכשילות. המלצה לוועדת הדקדוק של האקדמיה: למה שלא תעשו ישיבה בעניין, הגיע הזמן לשנות כמה כללים.
השופט רואה באוזניים
אברהם תירוש הסב את תשומת לבי לדברי השופט ששלח את הרב יונה מצגר למעצר. השופט נימק זאת בכך שהונחו לפניו מסמכים ש"כל המעיין בהם תצילנה שתי אוזניו". השופט אכן מתמצא במקורות, והוא מצטט את אלוהים האומר באוזני שמואל: "הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו". שופט המעיין בחומר ואוזניו מצלצלות הוא עניין חדש, אולי פיתוח נאה של הביטוי, ואולי סתם התפלק לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם