אינספור שבילים: יומן המסע של אריק איינשטיין
מהשכן בבית הקטן בילדותו בגורדון, דרך נהג האוטובוס שפגע בו באירוע שקטע את הופעותיו ועד בעל המסעדה שבה נהג לשבת עם הפרלמנט השבועי וכמובן: אלטמן הקטן. תחנות בחייו של הזמר הלאומי
רחוב גורדון 31 בדירה שפעם אכסנה את משפחת איינשטיין מתגוררת היום עובדת מהשגרירות ההודית, היא בטח לא יודעת על מה כל ההיסטריה מסביב. 50 מ"ר של הבית הצנוע הצליחו לאכלס שתי משפחות בשנות ה-40: איינשטיין ופרידמן. לפרידמנים בן מוכשר, צבי, שגדול בשנתיים מאריק. צבי הוא היום פרופסור, רופא ומנתח עיניים, המתגורר בחיפה. הוא ואריק היו טיפוסים שונים לחלוטין בילדותם, אבל במשך שבע שנים חיו כמו אחים.
"היינו חבורת נערים מרחוב גורדון מספר 31 ששיחקו במגרשים הריקים מסביב", נזכר פרופ' פרידמן. "רחובות שהיום צפופים היו פעם חול פתוח. הייתי יושב עם אריק במשך שעות בדירה. לימדתי אותו קרוא וכתוב, ומפני שידע גם קפץ כיתה. למדנו יחד ביסודי. בתור ילד אתה לא זוכר את ההצגות שנעשו בבית הספר, אבל אני לא אשכח את ההצגות שבהן השתתף. בחג חנוכה אחד הוא שיחק את אנטיוכוס. היו לו הברקות של תופעת טבע. הוא היה שחקן הרבה לפני שהיה זמר".
זו תל אביב של פעם: כולם הכירו את כולם. בקומה שלהם התגורר יעקב טימן, שחקן תאטרון המטאטא ואביו של שלי טימן, השופט לעתיד. ממול גרה השחקנית הדגולה חנה רובינא ובתה אילנה. צבי זוכר היטב את יעקב, אביו של אריק, שחקן תאטרון האוהל, מסתובב בפרוזדור הארוך בביתם ומשנן טקסטים ארוכים. אלה לא היו חיים קלים בדירה הקטנה. שתי המשפחות התקשו לחיות זו לצד זו, במיוחד כשהיה צריך לחלוק את אותו מטבח ואותה אמבטיה, ולא פעם פרצו ריבים קולניים.
צבי זוכר שפעם שאל את אביו, אריה, מלטש יהלומים במקצועו, מה פתאום השכירו חלק מדירתם לאיינשטניים. האב ענה לו: "רצינו שיהיה לך בייביסיטר".
אבל הילדים, למרות היריבות בין ההורים, דווקא הסתדרו. צבי ניגן על כינור, אריק הפך לאלוף בית הספר כמעט בכל ענף ספורט שעסק בו. כשאריק היה בן 12 החליטו הוריו שהגיע הזמן למצוא דירה אחרת, ודרכיהם של השניים נפרדו. למרות הכיוונים השונים, מתברר שאריק לא שכח את הימים ההם: אריה פרידמן המשיך להתגורר ברחוב גורדון עד שנפטר בגיל 97, ובכל חודש הגיע איינשטיין לבקר אותו. השניים דיברו קצת נוסטלגיה, אבל אריק רצה במיוחד לראות את הדירה שגדל בה.
"לפעמים היינו נפגשים אצל אבי", נזכר פרופ' פרידמן. "אריק התייעץ איתי בגלל ההתמחות שלי ברפואת עיניים. הוא עבר ניתוחים, אבל סבל מהפרדות רשתית ומקוצר ראייה חמור. במצבים האלה מתעוורים. כנראה זה מה שקרה לו".
מאז מותו של אביו לא דיברו צבי ואריק. כל אחד חי את חייו. אבל השבוע, כששמע את הידיעה הקשה, לבו נחמץ בביתו שבחיפה. הוא רץ להקליט שירים בערוץ המוזיקה, והתרגש כשאפילו נכדתו, בת השבע, הזילה דמעה על האבדה הגדולה. "קשה למצוא אמנים עם צניעות כמו שלו", הוא אומר. "אנחנו משפחה מוזיקלית. אני מנגן עד היום בכינור, הבן שלי פסנתרן שגמר את בית הספר ג'וליארד בניו יורק, אבל השירה של אריק טיפוסית רק לו. בריטון, רכות בקול. אין שני לו".
נפרדתי לשלום מפרופ' פרידמן והחלטתי ללכת לראות במו עיניי את הבניין בגורדון 31. אגב , איינשטיין היה מהשכונה שלי. אנחנו מתגוררים חמישים מטרים זה מזה כבר שנים, ובכל הזמן הזה ראיתי את אשתו סימה בכל יום כמעט. אותו זכיתי לראות רק פעם אחת. זה היה ממש לפני כמה חודשים. בקושי שמתי לב. עברתי עם הרכב וראיתי איש מבוגר יושב על ספסל וממתין. רק במבט שני הבחנתי שזה הוא (השבוע חלפתי על פני ביתו הנוכחי: אנשים הדליקו נרות לזכרו משם ועד לבית בגורדון).
דלת הכניסה לבניין הייתה פתוחה. עליתי לקומה השנייה. דפקתי על אחת הדלתות ופתחה לי אישה מבוגרת, הדרה טפר, מחבורת הנוער שפרופ' פרידמן דיבר עליה. מתברר שדינה, בתו של אריק, הייתה אמורה להגיע אליה אתמול לביקור. אריק התקשר לפני שבועיים וסיפר שבתו מכינה עבודה בארכיטקטורה על הבניין שמיועד לשימור, וביקש מטפר שתארח אותה. טפר השיבה שתשמח. "יום עצוב מאוד", היא אמרה והזמינה אותי לדירתה. "גם אני לא הרגשתי טוב בימים האחרונים, אחרת הייתי הולכת ללוויה. אמרתי לאחותי שבכל מקרה נלך לבית הקברות מחר, כשיהיה ריק יותר".
הבית הוקם בשנות ה-30 של המאה הקודמת - תל אביב של פעם. שום קרבה למגדלי היוקרה שמאכלסים היום את מיטב הזמרים ופמליותיהם. "את האנשים האלה אפיינה הצניעות", מתארת הדרה. "אביו, יעקב, היה שחקן מוכר בתאטרון האוהל, אבל נעים הליכות. דיבר עברית יפה, עם אקצנט רוסי. לאריק היה רקע להצלחה".
מאחורי הבית, ברחוב נתן החכם, יש היום מגרש משחקים קטן עם נדנדה ומגלשה. הורים וילדים שיחקו שם בזמן שהאמן נטמן באדמה. פעם, לפני הרבה שנים, היה במקום מגרש כדורסל. איינשטיין נהג לרדת באותן שעות ממש ולהתאמן בקליעה. בחזרה הביתה גשם דק החל לרדת ולשבור את החמסין, אבל המועקה סירבה לעבור. הגעתי לרחוב פרישמן. נקודה משמעותית בחייו של האיש ההוא.
פרישמן פינת ריינס זה היה באוגוסט 1982, כשברקע רעשי מלחמת לבנון הראשונה ונזקיה הכבדים. שלום חנוך סיים אז סיבוב הופעות מוצלח של "חתונה לבנה". איינשטיין היה בדיוק חודש אחרי שיצא אלבומו "יושב על הגדר". החבר' ה נפגשו במועדון "שבלול" כדי לחגוג, ויצאו ממנו רק בשעות הבוקר המוקדמות. אריק בדרך כלל ישב במושבים הקדמיים במכונית בגלל רגליו הארוכות, אך הפעם הסכים להצטופף עם סימה מאחור ברנו 5 הקטנה, ואפשר לציירת רבקה רובינשטיין לשבת לצד הנהגת, נורית בורשטיץ. עטאף סורה, נהג אוטובוס בחברת דן המתגורר בעמק חפר, החל באותה השעה בערך לעשות את דרכו לאיסוף נהגים באזור רחוב המלך ג' ורג' וכיכר דיזנגוף. סורה ישב עייף ליד ההגה, צובר עייפות מהחתונה שהשתתף בה ערב קודם לכן. בצומת הרחובות פרישמן וריינס אירעה תאונת הדרכים בין האוטובוס לרנו 5 הקטנה: רובינשטיין נפצעה קשה ואחר כך מתה מפצעיה, ואילו איינשטיין נפגע בראשו.
כתוצאה מהתאונה נקרעה הרשתית בעינו, והוא נותח. עד יומו האחרון לא ראה היטב, ויש אומרים שהאירוע הטראומטי הוסיף להתעקשות שלו להישאר בבית. "כששמעתי שאריק איינשטיין נפטר, לקחתי שני כדורי שינה כדי להירדם", מתאר סורה בן ה-55, שהיום עוזר לבנו בעסקי האלומיניום. "לא יכולתי. כל הזמן שחזרתי את התאונה ההיא, מה שהיה באותו לילה. אי אפשר לשכוח. בכל פעם שאני שומע על תאונות דרכים אני נזכר בעצמי. כבר הרבה זמן עבר מאז. כמה, עשרים, עשרים ואחת שנה? "
31 שנה.
"אוי ואבוי, אני כל כך זקן".
סורה זוכר איך עצר את האוטובוס וירד לסייע לפצועים. "לא נפצעתי, נפגעתי רק נפשית", הוא מודה. "הורדתי את הפצועה קשה מהרכב וניסיתי להחיות אותה. לצערי היא נהרגה. זו הייתה מכונית עם שתי דלתות, ואריק אייינשטיין דימם בחוץ עד שהגיעו רכבי ההצלה".
אנשים שהתקהלו מסביב זיהו מיד את הפצוע המפורסם, ולאחר שגילו את מוצאו של הנהג, לדבריו, הוא החל לספוג קללות מכל עבר. סורה עצמו לא ידע באותם רגעים במי פגע. "הייתי אז צעיר שבא מהכפר לתל אביב הגדולה", הוא מסביר. "לא ידעתי לדבר עברית טוב כל כך ולא הייתי מאופס אחרי הטראומה. למחרת, כשהגעתי לבית המשפט, שאל אותי מישהו 'אתה מכיר את אריק איינשטיין?' עניתי: 'מי זה אריק איינשטיין בכלל?' בשבילם זה זמר, שחקן, אבל אני לא ממש הכרתי".
סורה הורשע ב-1985 בגרימת מוות ברשלנות, ונידון לשלוש שנות מאסר על תנאי, ומהן חמישה חודשי מאסר בפועל. כמו כן הוטל עליו קנס של 250 אלף שקל. "התאונה הזו השפיעה גם על חיי", הוא מודה. "במשך 80 יום ישבתי בכלא, אבל זה לא הזמן, הוא באמת שולי בכל הסיפור. הרי המאסר נגמר, אתה הולך הביתה. אלה המתים שנשארים מאחור. אני חי עם זה עד היום".
סורה עבר להתגורר במשך כמה שנים בתל אביב והמשיך לעבוד בחברת דן בתור מפקח. יום אחד פנה אליו מכר והציע להפגיש אותו עם איינשטיין, כדי לנסות לסגור את המעגל הכואב. סורה, מתברר, רצה לעשות זאת במשך השנים. עוד בזמן האשפוז של איינשטיין, אחרי התאונה, הוא הגיע לבית חולים איכילוב, אבל ברגע האחרון נרתע מהמפגש. האחיות אמרו לו שהוא יכול להיכנס, אבל החדר העמוס באורחים הפחיד אותו והוא מיהר לעזוב.
המכר, יהלומן מתל אביב, סיפר לסורה שאיינשטיין נוהג לשבת בכל יום במסעדה ברחוב אבן גבירול. הוא הציע לו לגשת לשם, אולי תתפתח שיחה. "תמיד עקבתי אחרי אריק בכתבות שהופיעו", מספר סורה. "קראתי ידיעות על אשתו סימה, ועל אורי זוהר ועל הילדים. היה חשוב לי לדעת שהכל בסדר אצלו. רציתי מאוד לראות אותו. זה בן אדם שפגעתי בו. אכפת לי ממנו".
לבסוף התרחש המפגש המיוחל עם איינשטיין במסעדה ההיא. "בזמן שישבנו לא הזכרנו את התאונה בכלל", הוא משחזר. "לא יצא לי להעלות את הנושא וגם הוא לא רצה לדבר עליו. התיישבנו, שתינו קפה ושוחחנו על המצב. איך העבודה, איך הבריאות. כמו שני מכרים שמשוחחים. נפגשנו שוב. בן אדם מקסים".
במהלך השיחות התברר לשניים שהיו שכנים במשך כמה שנים. כשסורה התגורר בתל אביב הייתה לו דירה שכורה ברחוב חובבי ציון, מטרים ספורים מביתו של הזמר. "היום אני כבר מכיר המון שירים שלו", מודה סורה. "רק עכשיו שמעתי את 'סע לאט' ואת 'יושב על הגדר'. הוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור, ממש ליד הבית שלי. גדולי האומה קבורים שם. המקום הזה בהחלט מגיע לו".
רחוב אבן גבירול 115 המסעדה באבן גבירול היא "כתר המזרח". מי שרצה לראות את אריק איינשטיין בלייב היה צריך לנחות במסעדה, שנמצאת מול השקם המיתולוגי. במשך שנים אריק היה יושב שם קבוע, פותח שולחן. משרד ההפקות שלו, "הגר", היה ממש באותו בניין.
"אנחנו מדברים על תקופה אחרת", מתאר אברהם שמאי, מבעלי המסעדה. "לא היו אז טלפונים סלולריים. אם היו רוצים לדבר איתו, היו באים לפגישה. אז אריק היה יושב אצלנו, עם שלום חנוך ויוני רכטר וכל החבר'ה האלה, שותה קפה ומדבר חופשי על החיים".
חוץ מהכנסת אורחים, לשלושת האחים שמאי - אברהם, חיים ונסים - היה נושא שיחה משותף ומרכזי עם אריק: ספורט, ובמיוחד הפועל תל אביב, הקבוצה האהודה על החבורה. בימי ראשון, אחרי משחקי הליגה, הפרלמנט היה מתכנס לדון באירועי השבת האחרונה, וגולש לא פעם לוויכוחים ולהרבה מיתולוגיה ספורטיבית.
"לא משנה על מה מדברים, העיקר שיהיה קשור לספורט", נזכר אברהם. "כדורגל, כדורסל, ריצה, רוגבי, מה שתשים על השולחן. היה לו ידע עצום בכל נושא, כמו אנציקלופדיה".
אברהם נזכר איך אלונה, אשתו הראשונה של איינשטיין, נהגה לצלם אותם במסעדה. ציור של איינשטיין בימי סלאח שבתי, פרי מכחולו של חיים טופול, תלוי עד היום במקום של כבוד על הקיר. אם היו באים לאסוף את הזמר להקלטות, או להופעה נדירה, זה היה משם. "מלאך גבריאל - זה הוא", אומר אברהם השבוע בקול סדוק. "היה לארג', נשמה טובה. את מי שהוא היה רואה עצוב, היה לוקח אותו הצדה, יושב, מדבר איתו, מרגיע ובעיקר מצחיק".
אריק הפסיק לבוא לאזור, לדברי אברהם, כשהראייה החלה לבגוד בו והוא מיעט לצאת מביתו. כבר שנים לא ראה אותו. לפני שלושה חודשים דווקא צלצל איינשטיין והתעניין בשלומו, כשלא חש בטוב.
"הפסקתי לשמוח מאז שהוא הפסיק לבוא", מודה אברהם. "היינו יושבים כל יום ביחד. צוחקים, מדברים. באים לשמחות משפחתיות. נסים, אחי, עד עכשיו היה צמוד אליו. תבין, לא משנה אם אריק היה יושב מחוץ למסעדה או בפנים, תמיד היו מסביבו מלא אנשים. אור".
"כבוד בית המשפט, ב-6.6.72 נראה הנאשם, מר אלטמן הקטן, כשהוא מציץ לתוך חור של המקלחות של הנשים וכל זאת בעין בלתי מזוינת. לאור המצב החמור השורר בארץ מבחינה מינית, שעשרות ורבבות של חולי מין מציצים ומחרמנים את כל היישוב באשר הוא שם, אבקש להחמיר בדינו של הנאשם. אלטמן הקטן, הידוע יותר בכינויו אלטמן הקטן, החרמן הקטן".
אין כמעט ציטוטים מפורסמים מזה בתולדות הקולנוע הישראלי. מעין טקס חניכה לנערים מתוך הסרט "מציצים", בחברת אלי (איינשטיין), גוטה (אורי זוהר), מילי (סימה אליהו), דוידק'ה (צבי שיסל) ואלטמן הקטן, שגילם מוטי מזרחי בן ה-15, היום מוטי ארבל, מנכ"ל חברת השילוח ACI.
"הגעתי אז לאודישן וישבו מולי אורי זוהר ואריק איינשטיין, שהם למעשה אלה שחרצו את גורלי", ארבל נזכר השבוע. "הם לא אמרו לי על המקום שהתקבלתי. היו הרבה מועמדים, ורק אחרי שלושה חודשים חזרו אליי. זה היה התפקיד הראשון שלי בקולנוע. בעקבותיו עשיתי כמה דברים, אבל שום דבר לא משתווה לתקופה ההיא".
חוף מציצים של היום לא דומה למציצים של אז: תל אביב של פעם, עם הצריף של אביגדור, אתר המסיבות של חבורת לול, שם גם צולמה סצנת המים המפורסמת של זוהר, הצינור ומונה זילברשטיין ז"ל. "למרות הכל הייתה עבודה רצינית מאוד", מספר ארבל. "נכון שהיו צחוקים והפקה שרחוקה מהסטנדרטים של היום. צילומים עם הרבה אלתורים ואימפרוביזציה, אבל גם חדוות יצירה שעשתה את העסק למיוחד. היו לי ולאריק שיחות, פטפטנו הרבה. זה כל היופי. אדם בן 32 מדבר עם ילד בן 15 ופותח בפניו את הלב, ואלה לא דברים ששוכחים. הוא ממש לא היה כוכב, במובן ההוא של המילה. איש צנוע".
במשך שנתיים מוטי הסתובב עם החבורה העליזה. פה בצריף, שם בדירה השכורה של שיסל, שגם הייתה בסביבת החוף. עשו ממנו אחד משלהם. "הייתי ילד והתלהבתי מהעובדה שאני בחברתם", הוא מספר. "אחרי מציצים הייתה תקופה שאריק הופיע בצוותא פעמיים בשבוע, בשלישי ושישי, בתוכנית 'ישן וגם חדש'. באופן קבוע הייתי יושב עם החבר'ה ומשתדל להתחכך בהם".
כשמציצים יצא לאקרנים, בשנות ה-70, הוא לא היה שובר קופות. להפך, לקח הרבה זמן עד שהוא נקלט ונכנס לסבב סרטי הקאלט. רק באמצע שנות ה-80 הוא הפך לסרט פולחן של הקרנות חצות, וכשהווידאו נכנס חזק לשוק, הקלטת שלו הייתה לאחת הלוהטות בספריות.
"היום אין לי קשר למשחק, אבל אתה יודע איך זה, כל העולם במה", ארבל צוחק. "אחד הדברים שלמדתי מאריק הוא הריחוק מאור הזרקורים והשמירה על הפרטיות. לכן אני לא נחשף. אם הייתי רוצה, הייתי יכול לעשות קאמבק מכאן עד באר שבע, ויש לי בסיס טוב".
שמרת על קשר עם אריק?
"בשנים האחרונות דיברתי איתו בפעם אחרונה רק ביום הולדתו השבעים. בירכנו זה את זה וקבענו להישאר בקשר. בעוונותיי הרבים, לא נשארתי. כששמעתי את החדשות הקשות, צביטה בלב היא אנדרסטייטמנט למה שהרגשתי. כמה שתחפש, לא תמצא אנשים כמוהו. שחקן גדול, זמר ענק, אבל הצד החזק שלו לדעתי היה כבן אדם. לבי כואב".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם