שואת יהודי לוב: מי סופר עם יוסי סוכרי
גם האינטליגנטים שבישראלים לא יודעים שיהודי לוב היו במחנות ריכוז, מסביר יוסי סוכרי את עיסוקו בנושא בספרו החדש
שלושה מסעות מצטלבים זה בזה: מסכת הפורענויות הפתלתלה שחווים יהודי לוב, על יחסי העבד והאדון הנטווים בינם, צאצאי היבשת השחורה, לבני אירופה – הן שוביהם האיטלקים והגרמנים, הן האסירים היהודים האחרים בברגן-בלזן; מסע החניכה של גיבורת הרומן, סילבנה חג'ג', צעירה משכילה, מבריקה ויפת תואר הכופרת בנורמות הפטריארכאליות של סביבתה, נקלעת ללא הרף לדילמות מוסריות הרות גורל ונעשית בהדרגה למנהיגת היהודים; ומסע צלילי בין בליל שפות רחוקות, שהעיקרית בהן היא הערבית היהודית הלובית.
יוסי סוכרי 54, מרצה וסופר. ספרו הרביעי "בנגאזי – ברגן-בלזן" מצטרף לספריו הקודמים: אמיליה ומלח הארץ המציג לראשונה בספרות העברית דמות של אישה מזרחית שהיא אנטיתזה לדמות האישה המזרחית הרווחת בספרות הישראלית; מקלטור העוסק באדם שאינו יכול להמשיך לחיות בישראל כתוצאה מהשחיתות שפשתה בה, ואינו יכול לחיות בחו"ל בשל האנטישמיות וכתוצאה מכך בחור להקים מקלט מציאותי ומטאפורי כאחד בתוך ישראל וחי בו; לא תקין רומנטית מגולל יחסי אהבה בין מורה בת 50 לבין תלמיד מבריק בן 18, על רקע דעיכת מערכת החינוך הישראלית.
"הספר נולד לאחר ששמעתי מאנשים רבים, ובהם כאלה שנחשבים לנדבך מובהק של האינטליגנציה הישראלית, שהם אינם יודעים שיהודי לוב היו במחנות ריכוז", מסביר סוכרי איפה נטמנו הזרעים לכתיבת הספר.
מהו הספר האהוב עליך?
"הספרים האהובים עלי ביותר הם ספר האי נחת של פרננדו פסואה, והויה וזמן של מרטין היידגר. קראתי בשניהם בלי סוף".
איזה ספר מונח כעת ליד מיטתך?
"הספר שמונח על מיטתי הוא אוריינטליזם של אדוארד סעיד, אותו אני קורא בשנית לאחר 20 שנה".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"אין כזה. או שכל כך הדחקתי זאת ששכחתי את שמו".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"לא אכפת לי להודות שלא קראתי את מלחמה ושלום".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"הסדרה על שחקני הכדורגל אלון ורפי".
עם איזו דמות ספרותית היית מתחלף ל-24 שעות? ולשנה?
"הייתי מחליף את אנטואן רוקאנט, גיבור הבחילה של סארטר ל-24 שעות. לשנה לא הייתי מתחלף עם אף אחד".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי הקריאה שלך?
"המוכרת בחנות מסדה בתל אביב שמכרה לי את ספריו של קאמי כשהייתי ילד".
מהו המקום הכי מוזר שקראת בו?
"באצטדיון האור בליסבון, קצת לפני פתיחתו של משחק כדורגל. קראתי את ספר האי נחת".
בנגאזי - פתיחה
בסוף חודש אפריל 1941 היא ראתה את המדבר מביס את עצמו. האדמה היציבה ורְווּיַת הביטחון של מדבר סהרה לא עמדה עוד פעם בפני רוחותיו. השלב שבו היו הרוחות ניגפות בדרך כלל וחדלות לפרוע באדמה, לא התרחש הפעם. דומה היה על עיניה שהשלב הזה אבד. על לבה דומה היה שהמדבר עצמו אבד. הרוח קילפה בקדחתנות את האדמה משכבותיה העליונות ויצרה עוד ועוד מערבולות של חול שהלכו והתעבו. האוויר הלך ונעכר. השמש נחשפה והסתתרה חליפות. לרגע ארוך אחד צל גדול גבר על הכול.
מאז יום הולדתה הרביעי היה המדבר לשמיכה חמה שכיסתה את הווייתה. מאז אותו יום, היום שבו לקח אותה אביה אל המדבר בפעם הראשונה בחייה, השהייה בו חיממה אותה. עכשיו, כשלא זיהתה עוד את המדבר, היא חשה חשופה כולה לכל רוחות העולם. מבעד לעננת החול שהסתלסלה באוויר היא התבוננה ארוכות בחמשת הגמלים שחלפו מולה במרחק מטרים אחדים, מצַפָּה שהמדבר ישוב וישתקף בהתנהגותם. אבל הליכתם הטבעית הנינוחה והעצלה היתה לרקיעות מהירות ועצבניות, עד שנראָה לה כאילו הם מבקשים להיפטר מדבשותיהם. היא הסיטה את פניה לעבר הרקיע, מבקשת להיאחז במראה הכנפיים המוכרות של הנשרים ולעוף באמצעותו מעל התמונה הזרה שנגלתה לנגד עיניה - לשווא. מבעד לפתיתי החול ראתה ציפורים חובטות בבהלה באוויר - עופות דורסים המנערים מעליהם את המוניטין שיצאו להם כמלכי השמים. היא רצתה לחזור הביתה. רוחותיו החזקות של המדבר סחפו מעליה לא רק את הכיסוי של הווייתה, אלא גם את הזיכרון הבהיר של ביתה. היא רצתה שהבית ישוב ויהיה שלה.
היא עלתה על המשאית שהביאה אותה למדבר והמתינה שהמטיילים האחרים יעלו עליה. כל אימת שיכלה היתה מְרצה את געגועיה התמידיים למדבר ומצטרפת למשאית שיצאה אליו ממרכז בנגאזי לטיול של כמה ימים. הרוב המכריע של הנוסעים היו בדרך כלל יהודים וערבים שביקשו לשכוח לזמן־מה את עול הקיום ולהישכח על ידו. בעל המשאית, אדם בשם זוֹהֵיר, ביקש להתקרב לאביה בשל מעמדו הכלכלי, ולכן היא לא שילמה בעבור הנסיעות. יתר על כן, בזמן הנסיעה תמיד זכתה ליחס מיוחד — זוֹהֵיר דאג לספק לה אוכל משובח, וכן שמיכות איכותיות בעת הצורך.
עתה ישבה במשאית ועיניה עצומות. היא ביקשה לראות את המדבר שלה, זה המוכר לה. היא לא רצתה לחזות בהתייבשותו המהירה בתוך מדבר אחר, זר. גם כשהחלה המשאית את דרכה חזרה לעירהּ, היא הוסיפה לשבת ועיניה עצומות.
עד שהגיעו אל גַ'בֶּל אֶל־אַחְ'דַר. רק אז פקחה במקצת את עיניה. היא הכירה בעיניים עצומות את רצועת ההרים הזאת, שהפרידה בין המדבר ובין בנגאזי. עליה היו מונחות אבני היסוד של מאווייה. שם, על רצועת ההרים שבין העיר שלה ובין המדבר, שם רצתה להגשים את חלומה להקים ביום מן בימים בית ספר תיכון מודרני לתלמידות היהודיות ולתלמידים היהודים של בנגאזי. היא חשבה שהאדמה הטובה של גַ'בֶּל אֶל־אַחְ'דַר תוכל להצמיח את החלום הזה.
עכשיו היא שמעה רעש מטוסים, ומבעד לחרַכּי עיניה ראתה את האנשים מדלגים ממקום למקום בתוך המשאית, מבטיהם טרודים, וגופם, המחפש שוב ושוב תנוחה נינוחה, מעיד על חשש הולך ומעיק שמא אירע בבנגאזי דבר־מה נורא. היא הבחינה בכך שכמה מהם התרעמו בידיים שלוחות ובאצבעות זקורות על נהיגתו האטית של הנהג ודחקו בו להאיצה, כאילו, כך חשה, ההגעה ליעדם תביא להם מזור למחלה שמקננת בהם זה זמן רב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם