אסתר שטרייט-וורצל: מנציחת המיתוס הישראלי
סופרת הילדים והנוער האהובה אסתר שטרייט-וורצל הלכה לעולמה בגיל 81. בראיון עבור מגזין 'סגולה' שנערך שישה חודשים לפני מותה חושפת הסופרת את שורשי אמונתה, ילדותה וספריה
מהם שורשי משפחתך?
אני קרויה על שם אמה החורגת של אמי אסתר-חנה, שהייתה אשתו השנייה של סבי. אמה הביולוגית של אמי מתה בלידתה. סבי מצד אבי נפטר בגיל 32, כנראה משחפת. שמי השני, צִבְיָה, הוא על שם אמו של אבי. אבי שלום ואחיו הגדול ישעיהו, שהיו שניהם סופרים וכונו האחים שטרייט, עלו ארצה מגליציה לפני מלחמת העולם השנייה.
שיעור היסטוריה שהשאיר עלייך רושם רב בצעירותך?
אבי רצה שנאהב את הארץ. איך אוהבים את הארץ? דרך הרגליים. כל שנה נסענו לחגוג את פסח בטבריה. עד היום אני אוהבת מאוד את הכנרת ונוסעת אליה פעמיים בשנה. אני חולמת לנסוע לכנרת אחרי שאתאושש מהמחלה. עד היום כל נכד שמגיע לכנרת אומר "כנרת, דרישת שלום מסבתא שלי שאוהבת אותך מכל הלב והנשמה". אני זוכרת שבאחת מהנסיעות שלנו לכנרת, שנמשכה שעות, עברנו ליד התבור. אבי ביקש מנהג האוטובוס של אגד לעצור ולחכות לנו. ירדנו, והוא סיפר לנו על דבורה הנביאה וברק בן אבינועם שנלחמו על הר תבור נגד סיסרא. באחת השנים בילינו בקיץ חודש שלם בירושלים. שכרנו חדר וטיילנו בעיר העתיקה. כשהגענו לכותל המערבי אבי אמר לי להסתכל טוב כי כאן היה בית המקדש ופה התהלכו הכהנים והלויים. דבריו הרעידו את נשמתי. חשתי שהמקום קדוש ושהשורשים שלי כאן.
סמל עבר שנוגע בך אישית?
בעבר דגל ישראל, שתלוי אצלי עכשיו במרפסת, עשה לי משהו, אבל מאז שמייצרים אותו בסין זה עבר לי, כאילו הדגל כבר לא שייך לי. אני יודעת שהדגל יוצר בסין וזה חוצץ ביני לבינו.
גיבור יהודי נערץ?
גדלתי על המיתוסים של העם שלנו. בשעתו הערכתי את בר כוכבא ומאוד הצטערתי שרבי עקיבא קרא לו בר כוזיבא. אנחנו גדלנו על ההפך מהגולה, שם היינו חסרי אונים וחסרי כוח פיזי. אפילו ליום השואה קוראים 'יום השואה והגבורה'. בספר 'אורי' אני מבליטה את העניין הזה שנוצר פה דור חדש, לוחם. בר כוכבא קרא למרד מתוך רצון לשחרר את העם. נכון שהוא הביא לחורבן, אבל הוא התכוון לשחרור. הערצתי גם את המרד בגטו ורשה שלא היה לו שום סיכוי להצליח, אבל הערצתי את עצם העובדה שהם נלחמו, שהם שמרו על כבודם.
האם ידעת בצעירותך שתהיי סופרת?
היה לי דמיון עשיר. הוצאתי אותו בסיפורים, בבלופים, בדברים שדמיינתי. היה לי גם קל וגם קשה יותר מאשר לאחרים. אבי היה סופר ורבים מידידיו היו סופרים ואנשי רוח, אז ידעתי מה זה סופר. הוא התייחס לכתיבה שלו כמשהו שבקדושה וזה עבר אליי. אבי כתב בזמן מלחמת העולם השנייה. הדירות היו מוחשכות בגלל המפציצים, השולחן היה שחור, והייתה לו מנורת לילה שהעירה רק את פינת השולחן. הפינה המוארת הייתה בשבילי סמל לכך שהכתיבה היא האור. מצד אחד הייתי מאושרת שנועדתי לכתוב ומצד שני הייתי מלאה יראת כבוד. איך אני אכתוב כשאני מכירה את כל הסופרים החשובים שהיו חבריו של אבי? אבל כתבתי, זה היה חזק ממני.
כמי שכותבת בעיקר לבני נוער, מה את חושבת על מצב הנוער כיום בארץ ומה יכול לשפר את מצבו?
עצוב מאוד. קשה להיות היום נוער בארץ. בנעורינו היינו אידאליסטים והדבר שיפר את איכות חיינו. כשיש אידאל אתה חותר להגשים אותו. אני קוראת על נוער אלים ושיכור וזה מזעזע. אני מתארת לעצמי שלא כולם כאלה אבל יש אחוז יותר מדי גבוה של נוער בעייתי.
חינוך ודוגמה אישית יכולים לעזור. לסייע למצוא את האידאלים היפים והטהורים שהיו לנו פעם. אבל למרות כל התלונות יש לנו נוער נהדר. אני אדם אופטימי, ואני מתארת לעצמי שהטוב יגבר על הרע, גם אם זה לא יקרה היום ולא מחר. גם בימי הנביאים היה רע. שכל אחד בחלקתו הקטנה ישתדל להיות טוב כלפי לעצמו, כלפי משפחתו וגם כלפי אחרים.
עצה מניסיונך למחנכים בישראל?
דוגמה אישית, שיהיו טובים ומוסריים. אף פעם לא היה קל להיות מורה בישראל, אבל היה נוער טוב. אהבתי מאוד את התלמידים שלי ועד היום רבים שומרים על קשר אתי. היה לי משבר נורא כשעזבתי את ההוראה. אהבתי את המגע הקרוב והאינטימי עם הנוער. עם זאת עזבתי את ההוראה בלב שלם, כי ידעתי ששם מיציתי את עצמי ובכתיבה עדיין לא. לשבחם של תלמידיי אני יכולה לומר שהם לא שיגעו אותי, היה כבוד הדדי בינינו.
איזה לקח היסטורי אסור לנו לשכוח?
שאסור לנו לבגוד בפיסת האדמה הזאת. היא שלנו, וגם אותה לא נותנים לנו ורוצים להשמיד אותנו. אם אנשים יתחילו לחפש את הדרך שלהם מתוך כוונות טובות הם ימצאו אותה בסוף.
מה חשוב לך להדגיש בעשייתך וביצירתך?
הייתי רוצה לזכות לכתוב ספרים נוספים. אני באמצע ספר שמבוסס על החיים שלי, חתיכת היסטוריה על העם והמדינה. הייתי רוצה לסיים אותו ולכתוב ספר נוסף על הנוער שהשתייכתי אליו. כשאת כותבת, את מרגישה צורך תמידי לכתוב ולפרסם. אני לא כותבת בשנים האחרונות. הייתי חולה מאוד, נאבקתי במחלה בשביל לשרוד והפסקתי לכתוב. אני כן כותבת יומן אישי, כמו שכתבתי בילדותי. יש בי תפילה, לא ייאוש. אולי עצב. אין אמצעים מלאכותיים וחיצוניים שיכולים לגרום לי לכתוב. כשהכתיבה נובעת ממני זה קורה מאליו. אבל אני לא יכולה בלי הכתיבה. כשאני לא כותבת אני אומללה, זה סם החיים שלי. אני תמיד אסירת תודה שבורכתי בברכה הזאת. זו מתנה מא-לוהים.
איך את היית רוצה להיזכר בדפי ההיסטוריה?
מה שהיה חשוב לי כתבתי בספרים. אהבת הארץ, אהבת העם וקשר בל יינתק עם המולדת שלנו. אין לנו ארץ אחרת. הוריי הורישו לי הרבה. לא כסף, אלא את הגישה שלי לחיים. אמי, לוּטה, הייתה מלאך, ואבי היה איש רוח. הוא נטע בנו את אהבת הארץ, ואני תמיד מודה לו על כך.
דוד המלך
הייתה אגדה במשפחה שאנחנו מבית דוד
ש"י עגנון
הגדול מכולם
בת יפתח
מיתה לחינם
גולדה מאיר
ביש מזל. מלחמת יום הכיפורים הייתה כאילו באשמתה
תנ"ך
ספר קדוש, ספר הספרים. יותר טוב מזה אי אפשר
יום הכיפורים
המלחמה הנוראה
אמונה
הלוואי שהייתה לי
ירושלים
עיר הקודש
תל אביב
עיר העתיד
פתח תקוה
כור מחצבתי
יצירה
משהו א-לוהי
ספרות
החלום שלי
הראיון פורסם במגזין "סגולה", מאי 2013
www.segulamag.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם