סקס טוב, אבל לא מספיק
ברב המכר "חזקה מפלדה", סילביה אוואלונה מדלגת על המשחק המקדים וניגשת ישר לסקס. אך ככל שמתקדמת העלילה מתעורר דווקא החשק לאהוב, צורך שהספר לא מספק במלואו
חזקה מפלדה עטיפת הספר
אך בספר המורכב הזה יש הרבה מעבר לסקס. לקורא שישכיל לקרוא בין השורות ממתינים רבדים נוספים, עמוקים ורגישים יותר. אוואלונה מציגה כאן עולם מרתק של דמויות שחשות שאלו אינם החיים שהבטיחו להן ושואפות לצאת מהמקום בו הן תקועות ולפרוץ החוצה. מקום אחר וזמן אחר תמיד זוהרים יותר בעיניהן, ובעודן תולות כביסה או מושחות את ציפורניהן בלק, הן חולמות בהקיץ על חיים ראויים יותר, תוהות האם יימצא בהן העוז לנסות ולהשתחרר מהשלשלאות שכובלות אותן לכאן ולעכשיו הפרטיים שלהן.
הטרדה מילולית
החברה בעיירה האיטלקית שמתארת אוואלונה שיפוטית, אכזרית, תחרותית להחריד, והבסיס להישרדות הוא ניצול של כל החוזקות, בין אם מדובר ביצירתיות המנותבת היטב, קסם אישי או ישבן מחוטב. תוסיפו לכך את המיניות הנוטפת ואת האלימות שעולה וגואה מבין הדפים, ותקבלו חברה שבין אם נעים לנו לקבל זאת ובין אם לא, מזכירה באופן חשוד את זו שאנו חיים בה. על כן, אי הנוחות שקריאת הספר גורמת לקוראים היא מבורכת. זהו טקסט מטריד, וטוב שכך.
גיל ההתבגרות שחוות אנה ופרנצ'סקה מרגש ומסעיר, אך במקביל גם מייסר ורווי כאב. הצלקות העמוקות, שספק אם ניתנות לריפוי, נמצאות לא מאחורי גלדי הפצעונים המעטרים את פניהן היפות, אלא בליבן. אוואלונה מיטיבה להציג את המורכבות הזו, את רגעי ההתרוממות מול רגעי השפל, באופן מהימן לחלוטין, כאילו מוחה הוא של אישה בשלה, אך ליבה נותר שותת דם כשל נערה מתבגרת למודת אכזבות, אי שם ב- 2001, השנה בה מתחילה עלילת הספר.
אמינותו הרבה של הטקסט נובעת משני מקורות – האחד הוא בחירה מוצלחת של החומרים ממנו הוא עשוי – חברות, גיל ההתבגרות המתוק-מריר, חלומות ושאיפות, הרהורים על החמצות מול תקווה לשינוי, נושאים שכל קורא יכול להזדהות איתם בקלות; השני הוא השפה הקולחת, האותנטית, שבאה לידי ביטוי גם בדיאלוגים המצוינים. בני נוער מדברים כמו בני נוער וגם נשים בשנות השלושים או הארבעים לחייהן נשמעות בהתאם לגילן. זהו כישרון שאינו מובן מאליו, וייתכן שהתשבוחות על כך מגיעות לא רק לאוואלונה אלא גם למתרגם הספר.
סקס זה לא הכל
אך לצד ההתפעלות, עולה גם תחושת החמצה. הפספוס הגדול ב"חזקה מפלדה" הוא שאותה תעוזה עוצמתית ומשולחת רסן שאוואלונה נוקטת בה בכל הקשור למיניות ולמין, כמעט ואינה באה לידי ביטוי בנושאים האחרים שהיא עוסקת בהם - חברות, למשל.
האופן בו מוצגות החברות הנשית והחברות הגברית מנציח את הקלישאה – בנים מסדירים עניינים על ידי מכות, בועטים בצמיגי הרכב ופולטים קללה עסיסית, בשעה שבנות נוקמות זו בזו באמצעות הנשק החם ביותר שעומד לרשותן – הנשק החברתי. וחבל שכך, משום שתעוזה אמיתית אינה רק האומץ להכביר במילים על אלימות וסקס, אלא גם ובעיקר ההעזה לנפץ תבניות מוכרות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם