הצלחה בספקטרום האוטיסטי: סוזן בויל מתוודה
ארבע שנים אחרי הפריצה הגדולה סוזן בויל מתוודה לראשונה: יש לי אספרגר. בראיון חושפני היא מספרת על ההתמודדות עם ההצלחה והחרדה, על הקושי לתפקד לבד ועל ההקלה שהביא איתו האבחון המאוחר: "האספרגר לא מגדיר אותי, אבל עכשיו יוכלו להבין אותי"
עוד בתרבות:
ביונסה משגעת את העולם נגד כל המוסכמות
למשמע המוזיקה בויל סוף-סוף מתעוררת לחיים. מאז שהגעתי היא יושבת בשקט בקצה הספה, מנסה להימנע מקשר עין עם האישה הזרה שיושבת בסלון ביתה. אשת יחסי הציבור שלה מדברת בשעה שבויל שומרת על שתיקה. העוזרת האישית שלה מגישה מרק וכריכים, ובויל רק צופה מהצד (הוזמנתי לצהריים, אבל בויל כבר אכלה). אף שזה הבית של בויל, אפשר בקלות לחשוב בטעות שגם היא אורחת כאן.
"אהבת את זה?", היא שואלת לאחר שהיא ואלביס סיימו. יש איזו פגיעות נוגעת ללב בזמרת הסקוטית שלא כל כך יודעת איך להתמודד עם ההצלחה המסחררת שלה: מכירה של 14 מיליון אלבומים בתוך 14 חודשים. היא הזמרת הבריטית הראשונה (רק אדל הצליחה ללכת בעקבותיה) שהאלבום שלה הגיע למקום הראשון בבריטניה ובארצות הברית במקביל. כעת בויל מגוונת קצת את הקריירה שלה. יש לה תפקיד אורח בסרט "נר חג המולד" המבוסס על רומן של מקס לוקאדו. אולפני "פוקס סרצ'לייט" עומדים להפיק סרט על חייה, ובאולפן היו שמחים מאוד לראות את מריל סטריפ מגלמת את בויל. העולם שמחוץ לסלון הולך ומתרחב כל הזמן, אבל היא חוזרת הנה, לדירת השיכון בבלקבורן שבסקוטלנד, כדי להזכיר לעצמה מיהי באמת.
בויל עדיין מתקשה קצת להבין את המהפך בחייה. "אני קצת חצופה, לא?" היא שואלת. "בסך הכל אני בחורה רגילה. אני חושבת שאין הבדל בינינו". טוב , זה לא לגמרי מדויק. מי שפוגש את סוזן בויל לא חושב שהיא כמו שאר האנשים. קודם כל מדובר בשילוב של משהו רגיל לגמרי ושל משהו מאוד לא רגיל, ששבה את לב הקהל כששרה בתוכנית הטלוויזיה "Britain's Got Talent" ב-2009. הקול של בויל רגשי מאוד, מגיע מהבטן, אבל רק כששבר את ציפיות הקהל - שהביט באישה בגיל העמידה, אפורת שיער, וחשב שהוא עומד לשמוע קול של חתול חנוק - רק אז הקול הפך למשהו מיוחד. היה כאן אלמנט של הפתעה: הניגוד בין המראה הפשוט, ההליכה המוזרה וההומור המוזר ובין הנחישות הזו להגשים את החלום גרם למיליונים לנגב דמעה בעת שישבו עם תה וביסקוויטים מול הטלוויזיה.
בויל ידעה בערב ההוא, לפני שהחלה לשיר, שאנשים צוחקים עליה. למעשה, היא אומרת, גם היא צחקה על עצמה. היא השתתפה במהלך השנים בתריסר אודישנים לטלוויזיה וניסתה גם את "Britain's Got Talent" משום שהיא אוהבת את פירס מורגן, אחד השופטים בתוכנית.
אחרי שהזהירות הראשונית נעלמת, בויל מפגינה חום, אדיבות ואמפתיה בשיחה. העובדה הזאת נוטה להיעדר מהכתבות עליה, שבהן מציינים בדרך כלל שהיא סובלת מקשיי לימוד ומאיטיות כתוצאה מסיבוכים בלידה. אבל התיאורים האלה לא מדייקים. בויל אינטליגנטית מאוד. העוזרת שלה קוראת ביקורת מהללת על אלבומה החדש ומתקשה עם אחת המילים. "Timber" היא מנסה לנחש. "Timbre" מתקנת אותה בויל מיד, "המשמעות היא 'גוון'".
אין ספק שהרמזים נמצאים במקום אחר: קשר העין שמגיע באיחור; החרדה הברורה עד שהזר שבחדר נראה מוכר; הצחוק המוזר באמצע השיחה; הנסיגה הרגשית הברורה, אם היא חשה לא בנוח עם נושא מסוים (היא לא אוהבת למתוח ביקורת על אף אחד, וממש אפשר לראות את רמת החרדה שלה עולה). מוסיפה לכל אלה גם העובדה שהיא מוקפת באנשים כל הזמן: עוזרת אישית שמתגוררת בסמוך; אשת יחסי ציבור שטסה במיוחד מלונדון בשביל הראיון; מנהל; ואישה שעוזרת בעבודות משק הבית.
"אני לא חזקה לבד", היא מודה. "כשיש לי עזרה ואנשים סביבי אני בסדר גמור". לפעמים אנשים לא מבינים. לפעמים היא נעשית מתוסכלת. "בכמה כתבות נכתב שיש לי נזק מוחי", היא אומרת לפני שהיא מוסיפה: "אבל זה משהו אחר".
לפני שנה פנתה בויל למומחה סקוטי. "תמיד הרגשתי שהצמידו לי תווית לא הוגנת", היא מסבירה. המומחה גילה שמנת המשכל שלה גבוהה מהממוצע. והאבחנה? "יש לי תסמונת אספרגר", היא אומרת בנינוחות. מדובר בלקות התפתחותית הנחשבת כחלק מהספקטרום האוטיסטי. היא מאפשרת רמת תפקוד גבוהה, ומשפיעה בעיקר על המיומנויות החברתיות והתקשורתיות של מי שלוקה בתסמונת. כשהיא אומרת את המילה הזו, "אספרגר", פתאום הכל מסתדר ונשמע הגיוני. "בהחלט רווח לי", היא אומרת.
תהילה היא עניין שברירי. היא מביאה עמה מעמד וביקורת, ביטחון וחוסר ביטחון, ניצחונות ואכזבות, והכל כמעט באותה מידה. אבל התהילה הביאה לסוזן בויל גם את היכולת לקבל את עצמה כפי שהיא. האספרגר, עוד לפני שידעה במה מדובר, גרם לה להרגיש שונה, ובמהלך ילדותה הרגישה פעמים רבות שהיא אאוטסיידרית. "זה גרם לי להיות עוד יותר נחושה להגיע למקום שבו אני רוצה להיות". אולם היא מודה שהבידוד, והניסיונות להוכיח את עצמה בפני אנשים שלא תמיד הבינו הותירו בה כעס פנימי ותסכול. "אתה לא יוצא לקרב בלי לפחות קצת טינה", היא אומרת.
ההצלחה, כמו גם האיבחון שקיבלה מהמומחה, שינו דברים. "האספרגר לא מגדיר אותי", היא אומרת. "זהו מצב שעליי לחיות ולעבוד איתו. אני חשה היום רגועה הרבה יותר לגבי עצמי. עכשיו אנשים יוכלו להבין טוב יותר מי אני ומדוע אני מתנהגת כפי שאני מתנהגת".
בלקבורן , עיירת הולדתה של בויל, היא עיירה תעשייתית קטנה בין גלזגו לאדינבורו, ולה היסטוריה של כריית פחם. בויל גדלה במשפחה קתולית גדולה, בת תשעה ילדים, ומערכת היחסים החשובה ביותר בחייה היא זו שהייתה לה עם אמה ברידג'ט. היא הייתה אישה שקטה ואדיבה, שהמקומיים כינו אותה "הגברת". כשפנו אליה אמרו תמיד "גברת בויל", ולא ברידג'ט. היא הגנה בלהט על סוזן, וכמו לבתה גם לה היה ניצוץ יצירתי. בגיל שבעים היא החלה לצייר, כשהעתיקה נוף ים תיכוני שראתה בגלויות. התוצאות תלויות בחדר שאנו יושבות בו כעת.
ברידג'ט הלכה לעולמה זמן קצר לפני שבתה הפכה למפורסמת, שני האירועים קשורים זה לזה במוחה של סוזן. "הבטחתי לאמא שלי שאעשה משהו עם חיי", היא אומרת. בויל מאמינה שאמה סייעה לה להגשים את הבטחתה. "מבחינה רוחנית היא איתי כל הזמן", אומרת בויל. "היא דיברה עם מישהו שם למעלה, אחרת לא הייתי מצליחה. היה סוג מסוים של התערבות. ככה אני מרגישה".
בסמוך לדירתה בנתה בויל את מה שהיא מכנה "הבית המפואר", אך בינתיים נתנה לאחיינית שלה לגור שם, בשעה שהיא עצמה ממשיכה לגור בדירת השיכון שבה גדלה. מה משך אותה בחזרה לכאן? הזיכרונות, וההרגשה שאמה נוכחת שם. היה לה קשה מאוד כשברידג'ט מתה. "הרגשתי שהחבל שחיבר אותנו רגשית נקרע, ולא ידעתי מה לעשות", היא מספרת. "איבדתי משקל והבית היה בבלגן. הייתי צריכה להיעזר בשירותי הרווחה. לא יכולתי לתפקד". האם היא פחדה? "מאוד", היא אומרת.
היא גם איבדה אח ואחות, קתלין, שהייתה קרובה אליה מאוד. קתלין הלכה לעולמה לפני 13 שנה. "את אף פעם לא חושבת על זה שאח או אחות ימותו", היא אומרת. "את חושבת שהם תמיד יהיו שם בשבילך, וכשפתאום הם לא, זה לא רק הלם. את גם מרגישה שזה מאוד לא הוגן. זה עורר בי הרבה כעס, והתפרצתי על אנשים. זה משהו שאני עדיין נאבקת בו. לא רק מותה של קתלין, גם מותם של אנשים אחרים שהיו קרובים אליי עורר בי תגובות דומות. זה לא מוסיף לביטחון שלי".
נראה שביטחון הוא מונח מפתח אצל בויל. לעתים קרובות אספרגר יוצר חרדה אצל הסובלים מהתסמונת, גורם להם להתנדנד כמו נייר על קצה השולחן בעת שרוח פרצים חודרת מהחלון. "יש לי בעיה עם מערכות יחסים" מודה בויל. "אני אף פעם לא יודעת אם אנשים כנים. הייתי אומרת שיש לי קשיים במערכות יחסים וקשיי תקשורת, וזה מוביל להרבה תסכול. אם אנשים היו סבלניים יותר, זה היה עוזר". כשגדלה ואנשים אכזבו אותה, מצאה בויל נחמה במוזיקה. בביתה נשמעו כל הזמן שירים של אלביס ושל האחים אוסמונד.
היא חיה בגפה, אבל פעם, כשהייתה בשנות העשרים לחייה, היה לה חבר. אביה, פטריק, סיים את הקשר. פטריק בויל היה כורה. סוזן אמנם אהבה אותו, אבל היחסים ביניהם היו שונים מאלה שהיו לה עם אמה. "אבא שלי היה הבוס, ולא הצטיין בהפגנת רגשות", היא מספרת. "הצטבר בו הרבה כאב על אירועים בחייו. הוא היה רב סמל בצבא במלחמת העולם השנייה, ובוודאי ראה הרבה דברים. כששב הביתה מהצבא הוא היה יושב ובוכה בלי סיבה, והיו כמה דברים שפשוט לא יכולנו לדבר עליהם. אנשים סביבו נהרגו. זה בוודאי היה טראומתי".
כשאני שואלת אם היא כועסת על ההחלטה של אביה, היא מגלה נאמנות. "הייתי עצובה כי איבדתי את החבר שלי", היא אומרת, "אבל אבא צדק".
באמת ?
"הרגע אמרתי לך. הוא הגן על הבת שלו. הוא לא רצה שאפגע". היא עדיין תשמח מאוד לפגוש מישהו, ואפילו בגיל 52 היא מתעקשת: "יש עוד הרבה זמן".
איזה סוג של אדם את מחפשת?
"מישהו צעיר. יצירתי. אחד שיגרום לי לצחוק. מישהו שאסתדר איתו, אולי אחד שיקדם אותי עם המוזיקה. מישהו אדיב. שיקבל אותי כפי שאני".
היא אוהבת ילדים, ולצד הפסלון של אלביס יש שפע של תמונות משפחתיות. "ילדים של אחרים", היא צוחקת. "אפשר להחזיר אותם". אולם, היא מודה יותר ברצינות, הייתה שמחה אם היו לה ילדים משלה. "חבל שאין לי, אבל זה משהו שכבר אי אפשר לשנות. אני מבוגרת מכדי לאמץ".
לפעמים בחיים דבר אחד בא על חשבון האחר.
"בדיוק. אילו הייתה לי משפחה לא הייתי עושה את מה שאני עושה עכשיו. את לא יכולה לקבל הכל".
החיים שלה לפני ואחרי ההצלחה הם כמו פרסומת של "לפני ואחרי". "לפני כן הייתי בודדה, בלי כסף, ובדיוק איבדתי את אמי". עכשיו היא בודדה פחות ובהחלט יש לה כסף, למרות שהיא מדגישה שכסף הוא לא הכל בחיים. "אמא עדיין חסרה לי, אבל גם זה משהו שכבר אי אפשר לשנות. העושר האמיתי בחיי הוא המשפחה".
האם היחסים בין בני המשפחה טובים?
היא מהססת. "זה משתנה. זו משפחה טיפוסית, קצת כמו רכבת הרים".
כמה מאחייך ואחיותייך היו זמרים. יש יריבות בין האחים?
"למרבה הצער כן", מודה בויל, ומתכוונת במיוחד לאחת האחיות ולאחד האחים. "הם לא מתכוונים", היא אומרת. "זה פשוט... כאילו, זוזי הצדה, אנחנו היינו קודם, איך את מעזה?".
אחיה ג'רארד פתח עסק בעיירה. "הוא רוצה שאעשה יחסי ציבור לכמה דברים", היא אומרת באי נחת. "היה משהו שהוא רצה שאעשה, ואני סירבתי בגלל התחייבויות בחוזה שלי. זה עצבן אותו". היא נראית עצובה. "אבל הוא יחזור", היא אומרת.
המתיחות הזאת מצערת אותך?
"זה גורם לחרדה ותסכול, ויכול לפעמים להשפיע על העבודה. אבל אז אני מגיעה למסקנה שזה לא שווה את זה. לפעמים יכולים להיות יחסים מתוחים במשפחה, ויש במשפחה שלי כמה אנשים שעדיין לא ממש השלימו עם ההצלחה שלי".
חשוב לה להישאר "עם הרגליים על הקרקע", אבל היא גם חסרת ביטחון, ומסרבת להניח שההצלחה תימשך. בנוסף, יש לה סלידה סקוטית מהתרברבות בהישגיה. "אין הנחתום מעיד על עיסתו", היא אומרת. "קשה להאמין בעצמך, לכל אמן יש ספקות".
מה אומר הקול הסודי בתוכך?
"הוא אומר: 'את נעשית מבוגרת מדי? את מספיק טובה? את עדיין טובה?'".
יש נטייה מצערת להפוך את בויל לקריקטורה: סוזי סימפל (סוזי הפשוטה), כפי שכינו אותה בבית הספר. במציאות היא מורכבת הרבה יותר. היא גלויה לגמרי בכל הקשור לדיכאון שסבלה ממנו כשהייתה צעירה יותר. היא אמנם מודה שהחיים שלה כיום בשלב חיובי, אבל תנודות במצבי הרוח הן עדיין חלק מהם. "אני יכולה לשלוט בזה", היא אומרת, גם אם קשה לדמיין אותה יושבת לבד בבית הזה.
בויל אוהבת את השינוי החיצוני שעברה - השיער החלק החום-אדמדם, במקום האפור המקורזל. אבל בפנים היא לא רוצה להשתנות. היא עדיין לא התנתקה מהשורשים שלה במעמד הפועלים. "אני לא סוגדת לכסף. תמיד הצבעתי 'לייבור'. לעולם לא אצביע לשמרנים".
עם זאת, את הערכים החשובים ביותר שלה היא שואבת מאלוהים, לא מפוליטיקה. וכשאנו אומרים אלוהים אנו לא מתכוונים לסיימון קאוול (היא אומרת שקאוול היה חשוב כי האמין בה). "אני נוצרית קתולית וזהו עמוד השדרה של חיי", היא אומרת. "אמונה באלוהים הופכת אותך לחזק מבחינה רגשית. אתה יכול לקבל הכל. לפעמים, כשאתה מדוכדך, אלוהים נותן לך את הכוח לקחת את עצמך בידיים ולהמשיך". היא חשה גם קרבה לברנדט מלורדס, הילדה הצרפתית הפשוטה, שלפי האמונה הנוצרית זכתה להתגלות של מריה הקדושה. "ברנדט הייתה תמיד האנדרדוג", היא אומרת, "זו שכולם לעגו לה כי לא האמינו לה. גם עליי צחקו כי חשבו שלא אצליח".
עכשיו נשמעים פחות צחוקים. סוזן בויל היא מולטי-מיליונרית, מהזמרות המצליחות ביותר בדורה. אולי היא הייתה בודדה בילדותה, אבל ההצלחה העניקה לה תחושת השתייכות, והרגשה שיש לה ייעוד. "יש סיבה לכך שאני כאן, כנראה כדי לשמח אנשים" היא אומרת. "אני מקווה שאוכל לעשות זאת באמצעות המוזיקה". אספרגר אולי יצר בעיות תקשורת, אבל כשסוזן בויל שרה, נפרצים כל המחסומים. למעשה, זו הדרך שלה לדבר.
Sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם