נופלת וקמה: האניגמה של דנה עדיני
התקליט לא ממש הצליח והקריירה המוזיקלית דורשת אנרגיות שאין לה, אבל דנה עדיני מתאמנת בלא להתאכזב. עכשיו, עם תפקיד חדש בטלנובלה אניגמה וקאמבק (מוזיקלי בלבד, תרגיעו) לדניאל סלומון, היא נזכרת שאנשים משתנים, ושזה, בעצם, כל הכיף
אולי עדיף כבר לא לראות מה הולך בחוץ.
"כל מי שמכיר אותי יודע שאם הוא מנופף לי לשלום הוא צריך גם לצעוק ולהזדהות. היו לי משקפיים אבל אני מעדיפה באיזה אופן לא לראות. יש משהו נעים בזה. לא רואה מכשולים ברחוב, לא רואה דובוני אכפת-לי על העץ".
עוד בתרבות: הקאמבקים הגדולים של 2013
יש משהו הולם בלא-רואה-לא-שומעת של דנה עדיני. גם כלפי חוץ - במוזיקה, בטלוויזיה, בכל החזיתות, היא נוכחת-נפקדת, נראית ולא נראית. וגם, היא מודה, ביישנית כרונית. "לא מדברת עם מי שאני לא מכירה. באמת. נשבעת. אני לא מאלה שבאים אליהם ברחוב. אני עם הראש למטה. קשה לי".
השקות, אירועים?
"לא, פחות. אני בחרדות מזה. אני לא כל כך יודעת איך להתנהג. קשה לי עם שיחות חולין, של "היי, מה קורה, אז מה אתה עושה עכשיו?", אני לא טובה בזה. אני טובה באחד על אחד. רוצה לספר לי משהו באמת? אני אקשיב לך".
והיא מקשיבה, מלוא האוזן. ימין בעיקר. וגם מדברת. חייכנית, ישירה, בלי פילטרים. היא באה בגלים, דנה עדיני. בהתחלה עם "הבנות נחמה", בשיתוף פעולה זוגי ומוזיקלי עם דניאל סולומון ועם "מטרופולין" באלבום בכורה, בתפקידים ב"השיר שלנו" ו"מסודרים". אחר כך, בגל השני, בסדרה "על קצות האצבעות" ובאלבום נוסף, "אשליה", עכשיו הגיע הגל השלישי. אחרי סדרת הנוער "יומני החופש הגדול" ופלרטוט קצר עם הפריים-טיים ב"רוקדים עם כוכבים", מגיעה טלנובלה: "אניגמה" מחזירה את הגלגל לטרנד ההוא, ששטף את הטלוויזיה המקומית בטרם עידן האחים, הכוכבים והגמר הגדול.
"אניגמה" (א-ה, 19:30, ערוץ ויוה ב"יס"), יושבת בדיוק על הז'אנר. 150 פרקים, צילומים לפי מטר ועבודה סביב השעון. "זו הפעם הראשונה שעושים טלנובלה חדשה בערוץ ויוה, ומרגש להיות חלק מזה", היא מספרת. "יש משהו באינטנסיביות שמכה בך - אתה בא ומיד מצלם. מצד שני, אני מתה על הראשוניות הזאת".
הריאליטי לא קבר את הטלנובלה?
"אני לא מאמינה ב'במקום', אין דבר כזה. אם נעשתה פה בארץ טלנובלה של 150 פרקים יש לה סיבה, אחרת היא לא הייתה קיימת. זה כמו מוזיקה, שאומרים 'עכשיו המזרחית באה במקום זה'. יש מקום לכל. אין דבר כזה, משהו שבא במקום משהו אחר".
כך או כך, הסדרה קוטעת לעדיני את הסיאסטה. "הייתה לי הפוגה של שנתיים", היא מספרת, "מאז 'על קצות האצבעות'. זו הייתה סדרה יפה שנפלה מכל מיני סיבות כי לא התאים. יוני בלוך עשה את המוזיקה והוא היה מדהים, ואז החליפו את המוזיקה כי זה היה קצת אפל. שיחקתי בתפקיד הראשי וזה לא כל כך הצליח. לקחתי את זה באופן אישי. חשבתי שזה עליי, ממש. שזו אני שלא טובה. אבל זה העולם של השחקנים ואני מעריצה אותם על זה - הם עושים משהו, וזה עובד או לא עובד, יאללה, נקסט".
"זה הקטע המוזר. פעם היו קווים אדומים. את זה עושים, את זה לא עושים, זה יפריע לזה וזה יפריע להוא. אני חושבת שצריך להסתכל על מכלול. אני יכולה לעשות תקליט או שיר שמצליח או לא, אבל זה נשכח במהלך הזמן. בסוף, כשלא אהיה פה, יהיה מכלול הדברים שעשיתי. אלה סדרות, תקליטים שהשתתפתי בהם, שיתופי פעולה. בסוף רואים את כל מה שעשית. גם העניין הזה של לעשות פרסומת או ג'ינגל או לעשות משהו שהוא כאילו לא העבודה שלך, הוא הפך להיות 'מבזה', לעבודה שמכבדת את בעליה. הגבולות היטשטשו".
הנה, פורטיס בפריים-טיים.
"וזו לא התבזות, להפך. אתה יודע, מעניין אותי לשמוע מה יש לו להגיד. לפעמים יוצא לי לראות את זה. אני לא כל כך רואה טלוויזיה אבל עניין אותי לדעת מה הוא אומר. אני גם אוהבת אותו מאוד באופן אישי. זה הקטע, אנשים משתנים. אתה לא יודע מה עובר על אנשים. בדיוק כמו ששואלים 'מה הקו המוזיקלי שלך?', התקליט השני שעשית שונה מאוד מהתקליט הראשון'. אבל עברו פאקינג עשר שנים, אני בנאדם שונה. לך תדע מה אעשה בעוד עשר שנים. השינוי הזה נפלא בעיניי".
ומבחינתך עשית הכל.
"ממש לא. עוד לא עשיתי סרט, לא עשיתי תפקיד שהוא נורא רחוק ממני".
עשית ריאליטי.
"כן, 'רוקדים עם כוכבים', אבל זה לא הריאליטי החודרני. זה שונה כי לא שפטו אותי שם בתחום שלי. שפטו אותי בריקוד. לא הייתי יכולה ללכת לריאליטי שבו היו שופטים אותי בתחום שלי".
למה הלכת לזה?
"הייתי צריכה להתפרנס וזה נראה לי משהו שאני יכולה לעמוד בו. בכלל, זה עניין אותי. יותר בקטע של הריקוד. עניין אותי ללמוד משהו שהוא רחוק אלף שנות אור ממני, כי אני לא רקדנית מעולה. ספציפית הריקוד, הלימוד הזה, היה כיף מאוד. הייתי חוזרת משם בהיי מטורף".
גם עדיני תסכים - המוזיקה קודמת למשחק, לשעשועים. יוצרת, זמרת, נעה מעבודה לבד לשיתופי הפעולה שמשובצים בכל פלייליסט. הבכורה, איך לא, שייכת לבנות נחמה. לא רק הרכב נשי. גם הגוון, ההרמוניות - "הבנות נחמה" תפסו משבצת ייחודית. אלבום אחד הוציאו עדיני, קרולינה ויעל דקלבאום. שנים חלפו מאז, אבל הנוכחות עדיין מורגשת. כל אחת מהן, בנפרד, טיפחה קריירת סולו מענגת. מכאן גם מגיעה התחושה שהן חסרות.
"זה יגיע בזמן שלו", אומרת עדיני ומתייחסת לצעד הבא. "זה לא מפסיק אף פעם. הייתה לנו התקבצות לאחרונה, חזרנו לעשות דברים. זו המוזיקה, היא מתכננת מה שהיא רוצה בשבילה. זה חייב לבוא באופן טבעי ואי אפשר להתעקש על זה. בשבילי אין דבר מדהים יותר מ'הבנות' ואני מאמינה שהוא יבוא בזמן שהוא צריך להגיע".
אתן בקשר?
"יעלי וקרולינה הוציאו אלבומים מדהימים. אני מעריכה ומעריצה אותן. הן זמרות מחוננות והחברות הכי טובות שלי בעולם הזה, לכן הדבר הזה, שהוא משפחתי כל כך, חייב להיות טבעי מאוד. בכלל, אני חושבת שצריך כמה שפחות לתכנן כדי לא להתאכזב. לפעמים קורים דברים שהם טובים הרבה יותר ממה שתכננת, ואתה לא שם לב כי אתה עסוק באכזבה".
אכזבות? פרטי, נמקי.
"עבודה, מגורים, בכל הרבדים בחיים. גם במוזיקה. הוצאתי תקליט לפני שנתיים, 'אשליה'. הוא לא נחל הצלחה מרובה. בעיניי הוא תקליט יפה ומובן שהוא לא מתאים לכל אחד בעולם. מי שאוהב אותו - מאוד אוהב אותו. נורא התאכזבתי והייתי עסוקה בכישלון עד כדי כך שלא שמתי לב שפגשתי אנשים מדהימים ושעוד אלף ואחד דברים קרו בעקבות התקליט, שהם לא הצלחה של הופעות ואגו או כסף. אלף דברים, אבל אני הייתי עסוקה רק בכישלון. מה שקורה כשאתה אוכל את הכישלון לפרצוף הוא מטורף. אמרתי, 'לא רוצים לא צריך, איטס א פרי קאנטרי'. זו כאפה שאתה אוכל ומבין הכל בדיעבד. אני מתאמנת בזה. בלא לתכנן ולא להתאכזב".
לקחת צעד אחורה?
"יותר בעניין של הכסף. אני לא מרשה לעצמי להוציא סתם כסף. אז אני יוצאת להופעות מכורות או עושה הופעות שאני יודעת שמרוויחים בהן. יש גם הופעות שלי, אבל פחות. זה קשה, על סף הבלתי אפשרי. זה גם קשור אליי באיזה מקום. מוזיקה היא עבודה קשה, יומיומית. אתה צריך להיות בתוך זה כל הזמן, אין ברירה. אם אתה עובד קשה, עושה תקליט, מוציא את הקרביים שלך כדי שזה יקרה - זה יקרה. אין מצב שלא. אתה צריך להופיע בכל יום, להשקיע את הכל. אני מעריכה אנשים כאלה. אני רואה את דניאל וקרולינה. קרולינה עובדת ועובדת. מהיום שאני מכירה אותה היא לא נחה לרגע. זה מבטא את עצמו. אתה יודע, זה לצאת להופעות, לא לנוח. אני הרבה יותר מוותרת לעצמי. היום אני עייפה, היום לא אענה לטלפון".
זה יותר עניין של אופי.
"אני יודעת שזאת הדרך שלי. יש דברים שלא צריכים להתקיים. אני לא בטוחה שהייתי עומדת ככה בהופעה בכל יום. בתקופה של 'מסודרים', 'השיר שלנו', 'הבנות נחמה' ו'מטרופולין' - הכל יצא ביחד. קרסתי. אמרתי יאללה ביי, אני נוסעת להודו, להתראות. לא רוצה לדבר, לשיר, לשחק. להתראות, טסתי".
בפסטיבל הפסנתר קפצה להופעה עם דניאל סלומון. על הבמה שילבו חומר מקורי וקאוורים. הזוגיות עם סלומון נגמרה לפני עידן, אבל הזוגיות המוזיקלית פורחת. "הוא חבר טוב מאוד, ממש משפחה, והיה בן זוג שלי כמובן". היא אומרת. "החלטנו לעשות משהו ביחד לפסטיבל הפסנתר, שיהיה ייחודי לנו. זה נקרא מופע דואטים אבל יש עוד שירים שבא לנו לשיר. יש משהו נורא קל בהופעות עם דניאל כי אני נחה בהן. נעים לי שהוא בפרונט וזו לא הופעה שלי לבד, מחייבת, כשהכל על הכתפיים שלי ואני צריכה לדבר וכאלה".
ההופעה הצליחה והמשיכה לרוץ. ב-9 בינואר יופיעו שוב במרכז עינב, ו"אם אני לא טועה זה סולד אאוט. טפו-טפו ההופעה הולכת חזק".
בת 34, הקטנה מתוך שלושה. גדלה באלוני אבא, התבגרה בקריית אונו. התבגרות חלקה, בלי קרבות התשה. "לי לא היו גבולות לפרוץ. בחיים לא אמרו לי מה לעשות. הייתי ילדה טובה מאוד. לא מרדנית כזאת, עושה בלגנים".
בת 16 הייתה כשההורים נפרדו. מאז סיפרה לא פעם על הנתק מאביה, ששרד כמה שנים עד שחודש. יום אחרי הבקו"ם קפצה לסיני, חזרה, ומשם לניו יורק לשנה וחצי, עם בן הזוג. בכלל, עדיני אוהבת לדלג. גם בתל אביב, היא מספרת, החליפה 14 דירות. עכשיו היא קרובה לבית של הסבתא, "שאליו היינו באים בכל שבת, סבתא שלי הייתה יושבת בחוץ על כיסא הנדנדה שלה והייתה אומרת: "פישקה, הילדים הגיעו?".
עדיני, במקור זילברברג, יורה חיקוי פולני משכנע וצוחקת. עדיני מצלצל תימני, אך בפועל השורשים בפולין. משם נשארו לה הבזקים של יהדות. "יש פעמים שאני מרגישה שאני מתרחקת מהדבר הזה שאני קוראת לו אלוהים, ואני מבקשת להתקרב כי אני מרגישה שזה ממלא אותי אור. יש הרבה דברים ביהדות שאני מבינה פיזית. יום כיפור, למשל. זה קשה, במיוחד כשאתה אדם חילוני שאין לו גבולות".
זוגיות? טוב, תודה. עדיני חזק בעניין של מוזיקאים. בעבר יצאה עם תומר יוסף ("בלקן ביט בוקס), יונתן לוי ("איזבו"), וסלומון כמובן. ב'רוקדים עם כוכבים' הכירה את במאי התוכנית, בן בכר, ומשם המשיכה לשנה זוגית. עכשיו יש קצה חוט, או בן זוג, חדש, "וזה מאוד כיף".
גם כשהרומנטיקה מפסידה לרשתות החברתיות, עדיני עדיין מתעקשת. "אתה לא יכול יותר לשאול מישהי איפה גדלת: אתה מסתכל בפייסבוק שלה ואתה יכול לראות מיד איזה בנאדם היא, לאן היא יוצאת, איפה היא מתויגת. ואם אתמול היה לה לילה סוער והיא לא באמת כזאת? אבל זהו, עכשיו היא כזאת, אבוד לה".
יש לך פייסבוק?
"יש לי פייסבוק, אבל זה מרגיש לי חודרני. מציצני. קשה לי עם זה. מלחיצה אותי כל הטכנולוגיה החדשה הזאת. זה גם מאוד לא רומנטי. יש לי 5,000 חברים אבל אני לא מכירה אף אחד. פשוט קיבלתי את כולם. לא ידעתי שצריך לבחור ועכשיו לא נעים לי למחוק. זה לא יפה".
זה בסדר, הם לא יודעים שמחקת אותם.
"בסוף הם ידעו. מספיק אחד שייעלב, זה לא יפה".
זה גם הניגוד המוצלח בין הפרפורמרית, על במה, מול מצלמה, ובין אחת שאוהבת את הלילות שלה שכונתיים ושקטים. "אני אוהבת מקומות שקטים. קשה לי עם מקומות שיש בהם הרבה אנשים ואתה נכנס וכולם מסתכלים עליך. זה נשמע מטופש ולא אמין כי מה שאני עושה הפוך לחלוטין, אבל אני מעדיפה כמה שפחות תשומת לב. שלא תבין, אני אדם שזקוק מאוד לאהבה ושיגידו לו שהוא טוב ויפה, אבל לפחות חיזוקי אגו מהסביבה החיצונית. קודם כל, אני לא מאמינה לאף אחד. תמיד אני חושבת שזה בא ממקום של אינטרס. שאני אגיע לבר ואצטרך לדבר עם מישהו? עזוב. וממילא אני לא רואה כלום בלי משקפיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם