שנת הקאמבק: זרקור מוזיקלי על 2013
2013 היתה שנה נהדרת למוזיקה. לצד המון אמנים חדשים, השנה משופעת היתה בקאמבקים שראויים היו לקבל יותר תשומת לב
מי נגד מי: לא צריך להרחיב הרבה את הדיבור על פרל ג'אם, אחת הלהקות הפופולריות בעולם וגם כאן אצלנו. מספיק לראות את הקמפיין הפייסבוקי המסיבי שעושים מעריציה לדינוזאור האחרון מתקופת הגראנז' הסיאטלי, כדי להבין עד כמה הלהקה הזאת, ובראשה אדי ודר, מצליחים עדיין להיות אחד הדברים היותר נוגעים שיש במוזיקה העולמית המסחרית.
למה? כי באלבום הזה תמצאו השפעות סול מובהקות שמעניקות לפרל ג'אם צליל שלא נשמע אף פעם מכיוונם. כמו כל אלבום, גם הנוכחי מתיז ישר לפנים את כל מה שיושב על לב החבורה. כל הסיבות הנכונות למה כדאי להמשיך לתת בהם אמון.
MAZZY STAR - SEASONS OF YOUR DAY
מי נגד מי: כבר דובר לא פעם במדור הזה על קאמבקים של להקות, ובמיוחד אהבנו לציין כאלו שנשמעות כאילו איתן הזמן לא עצר מלכת. מאזי סטאר, שהגיעו אלינו מהגלים של סנטה מוניקה בקליפורניה השמשית ונשמעים דווקא כמו הפסקול המושלם לימים אפורים, חוזרים אחרי 17 שנים שבהן השאירו אותנו עם אחד השירים המדוכדכים היפים ביותר שאי פעם נכתבו והולחנו — Fade into You.
למה? כי בניגוד ללא מעט כאלו שמנסים לחזור עם מניירות חדשות, מאזי סטאר לא שינו כמעט דבר בכל מה שקשור לסגנון שלהם, וטוב שכך. המון גיטרה מייבבת אבל בצד הנעים של הירח, שירה קורעת לב שמצליחה גם ללטף והנוכחות של שני כוכביה: הזמרת המופלאה הופ סנדובל והגיטריסט דייויד רובאק, שלפעמים עלולים לשכנע אותך שמלנכוליות זה בעצם דבר לא רע בכלל.
THE STROKES - COMEDOWN MACHINE
מי נגד מי: במשך כל שנת 2011 אתרי האינטרנט ומגזיני המוזיקה בעולם דיברו על פירוקה של החבורה הניו יורקרית, שאחראית יותר מכל הרכב אחר להייפ שהחזיר בתחילת שנות האלפיים את הכבוד לגיטרה, לאחר שעמדות הדי ג'ייז השתלטו על המגרש המרכזי. בניגוד לשמועות, ג'וליאן קזבלנקס והחבר'ה אמנם המשיכו לייצר פרויקטים צדדיים ולהיכנס ולצאת ממוסדות גמילה למיניהם, אבל במקביל שחררו גם אלבום חדש לאוויר.
למה? כי פאסון מוזיקלי זה משהו שאו שיש לך או שאין. לקנות אותו במכולת, גם אם אתה עשיר, מאוד קשה, ולסטרוקס תמיד היה טונות ממנו וככל הנראה גם יהיה בכל מה שיעשו בעתיד. זהו אלבום שמצד אחד יש בו רישול חינני ומצד שני הוא הכי מהודק ומהוקצע. הסטרוקס לוקחים את עצמם לביקור במחוזות סמי–אלקטרוניים ועל הדרך מעניקים למאזין חוויה מוזיקלית מעשירה במיוחד.
PET SHOP BOYS - ELECTIC
מי נגד מי: אפשר ללגלג כמה שרוצים על ניל טננט וכריס לואו, על איך שהם נראים ועל המיצגים החלליים שהם מספקים כדי לעמעם את הפער שלכאורה נוצר בינם לבין כל מיני ליידי גאגות בעולם הפופ האלקטרוני. אבל אף אחד לא יוכל לקחת מהם אף פעם את ההשפעה העצומה שהייתה להם על דורות של אנשים שהחליטו לקחת סינתיסייזר לידיים וגם על כך שהם מנהלים קריירה מרשימה ונכונה גם אחרי 30 שנה של טכנולוגיה משתנה.
למה? כי בלי להגזים, מדובר באלבום שיכול להיכנס לטופ פייב שלהם. טננט ולואו חוזרים בגדול אל תוך רחבות הריקודים עם אווירה שמיימית שרק הם מסוגלים להפיק, ומצד שני בתוך כל הקרנבל מייצרים שיתוף פעולה עם אייקון כמו ברוס ספרינגסטין. הטקסטים חדים מאי פעם, גם במחשבה שהם מצליחים לעורר, ונדמה שלא יכול היה לצאת אלבום שמוכיח טוב יותר עד כמה השניים האלו עדיין רלוונטים.
KANYE WEST - YEEZUS
מי נגד מי: כמו בפופ הים תיכוני בארץ, גם בעולם ישנם לא מעט ז'אנרים שכוכביהם כל כך פעילים ועסוקים, עד שהתחושה היא כי בכל שניה וחצי משהו חדש יוצא תחת ידיהם. זהו האלבום השישי של קניה, לצד עוד אלף ואחד פרויקטים שהיה מעורב בהם, הן מוזיקליים והן עסקיים. נדמה שאחרי השנתיים האחרונות אפשר להכתיר אותו בשקט כחבר של כבוד במסדר ההיפ הופ הבינלאומי וכאחד השמות המרוויחים ביותר בעולם המוזיקה בכלל.
למה? כי להקשיב לאלבום של קניה, גם אם לפעמים המשימה לא פשוטה וגם לא מיועדת לילדים מתחת לגיל 18, זה בית הספר הכי טוב שיכול להיות. להגדיר את המלל שקניה מסוגל להוציא מפיו כמכונת ירייה מתוחכמת יהיה אנדרסטייטמנט. תוסיפו לכך הפקת על וסטייל כמו שרק הוא וג'יי זי יודעים לעשות, ותקבלו שיעור חובה לכל מי שרוצה לעסוק אי פעם בתחום וחושב שמוקי הוא חריף ומגניב.
SUEDE - BLOODSPORTS
מי נגד מי: 11 שנים מאז האלבום האחרון שלהם, אף אחד לא באמת האמין שסוויד יצליחו להתגבר על בעיות האגו שהיו מנת חלקם של ברט אנדרסון, הסולן הנפיל, ושאר חברי הלהקה. גם אחרי שעשו קולות של איחוד, הרעיון שיצליחו להגיע לשקט תעשייתי שבו אפשר לייצר מוזיקה שתתקרב מבחינת האיכות לשנים הגדולות שלהם בניינטיז, עת היו חלק מרכזי ממהפכת הבריטפופ, היה מופרך.
למה? כי כבר הרבה זמן שהאנגלופילים שבינינו חיכו לאלבום של אחד ההרכבים הגדולים שיצאו מהממלכה המאוחדת. כזה שיהיה לא רק סוג של אטריות מחוממות, אלא משהו שמריח כמו חדש אבל לא שוכח את המקום שממנו הוא מגיע, להלן רחובות לונדון האפרוריים. ובלאדספורטס של סוויד הוא בדיוק כזה. לכל שיר יש פוטנציאל להיות להיט גלגלצי, ומצד שני הדרמה המפתיעה מבית אנדרסון נוכחת ומספקת את האלמנטים המיוחדים שמעריצי סוויד כל כך מצפים לו.
MANIC STREET PREACHERS - REWIND THE FILM
מי נגד מי: מלונדון ניקח רכבת של שעתיים וחצי מערבה וננחת בוויילס, היישר באולפן ההקלטות של הלהקה הכי אינטילגנטית שיצאה מאנגליה ב–20 השנים האחרונות. המאניקס, שאחראים לכמה מהלהיטים הגדולים של הרוק הבריטי בניינטיז, ממשיכים במסעם אל הלא נודע. לא פחות חשוב מכך, הם ממשיכים להיות הלהקה שעושה את הדבר הכי מרגש וחברי שהרכב יכול לעשות: להמשיך להפריש רבע מהרווחים שלהם לטובת קרן הנושאת את שמו של הגיטריסט שלהם, שנעלם לפני למעלה מעשור ואיש אינו יודע מה עלה בגורלו.
למה? כי האזנה לאלבום החדש שלהם היא תענוג מתמשך: זהו אלבום אמצע הדרך, גם מבחינת הסאונד שלו שמזכיר לא פעם יותר מוזיקת פולק ופחות רוקנ'רול, וגם מבחינת הטקסטים שמבטאים את החיים אי שם בגילאי הארבעים–חמישים. בכל מה שקשור לרגש שיוצא ממנו, בטח ובטח שלא מדובר על אמצע, אלא כרגיל אי שם בפסגות הגבוהות והנוגעות.
JOHN MAYER - PARADISE VALLEY
מי נגד מי: במונחים של סינגר–סונגרייטרים מוכשרים שאמורים למות בגיל 27 כדי להיכנס להיכלי התהילה, ג'ון מאייר בן ה–36 כבר מזמן חצה את הרף שאמור היה להוביל אותו במדרגות לגן עדן. למרות שהבחור מקונטיקט, הוא קיבל את החינוך המוזיקלי שלו באוניברסיטת ברקלי הנחשבת והזוהרת, ובניגוד למראה המאוד מוקפד שלו, החומרים שהוא מייצר נוגעים גם במקומות הפחות מלוטשים של החיים. השילוב האולטימטיבי במוזיקאי שלא ישעמם לעולם.
למה? כי יש מי שעבורם ג'ון מאייר הוא קצת יותר ממה שאריק איינשטיין היה לאוהדי הפועל תל אביב, ולכן המדור לא היה מעז להחסיר סיכום שנה בלי הבחור. מאייר מסמן באלבום זה עוד וי ענק על היותו יוצר מחונן. מתישהו גם יפול לחבר'ה בישראל האסימון והם יבינו זאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם