קרנבל של חידלון: ראיון עם אמיר חצרוני
שירות צבאי הוא פראייריות, דת היא חולשה, הציבור הישראלי כנוע לגורואים וילדים הם עסקה גרועה. ראיון עם אמיר חצרוני שכל אחד ימצא בו משהו מעצבן
לגיבור ספרו החדש של אמיר חצרוני קוראים אמיר חצרוני. בכך לא נגמרים קווי הדמיון בין הפרופסור הפרובוקטור, שהצליח לעצבן את היקום ואחותו, להקים עליו פובליציסטים, פעילים חברתיים ופרופסורים ולהפוך מושא לעצומות הקוראות לפיטוריו מתפקידו כמרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת אריאל - ובין הנער מן הספר, שמשנן אנציקלופדיות בשעות הפנאי.
עוד בתרבות: מה קורה ליהודיה שהולכת עם ערבי?
אביתר בנאי בהופעה פרטית לילד מאוכזב
ב"פיצוחים" ("ידיעות ספרים"), רומן הביכורים של חצרוני המתרחש על רקע מלחמת לבנון בראשית שנות ה-80 בתל אביב, מנסה נער צעיר למצוא את מקומו בעולם. הוא מצטיין בחידוני טלוויזיה, מביים שירי מחאה שמאלניים סאטיריים בשיעורי חברה, ולאט-לאט נפלט מן הכלל וזוכה בתואר הבלתי מעורער: יצור בלתי נסבל. החלומות הגדולים של הנער הצעיר, המוצא שותפות גורל עם חנוך לוין ולני ברוס, שיצירתם נגנזה בלחץ ההמון, מתרסקים אל מול מציאות שונה מזו שהוא מייחל לעצמו. במציאות הזאת אין פרסי נובל, הצטיינות בכדורגל, פגישות רומנטיות עם מלכת הכיתה גלית או עולם שמכיר בעליונותו. מה יש בה? אם מזניחה, אב שנעלם, מבוגרים שמתעלמים ממנו וחברים שמתעללים בו.
אפילו המקום שהמציא את הסובלנות, מועדון הפינגווין, מקיא אותו ושולח אותו אל "אוויר הלילה התל-אביבי המלוח". הוא מתעב תושב"ע ותנ"ך כי אלו "מקצועות מיותרים, חלק מהמנגנון של ממשלת הזדון שמנצל את מערכת החינוך כדי להטיף לנוער שיש ליהודים קושאן מאלוהים על השטחים הכבושים".
"יש לי גט כריתות מאלוהים, וזה לא מפריע לי להיות אדם סופר-דופר מוסרי", מכריז הגיבור, ואחרי אירוע בר מצווה בודד ואומלל, "פארסה אחת גדולה" כהגדרתו, מוכר את התפילין לחנות יד שנייה של ספרים ותשמישי קדושה. "בכסף שקיבלתי קניתי עותק משומש של קאמה סוטרא", הוא כותב. המגע המיני הראשון שלו: עם נערה ששמה אפרודיטה, שמכיר לו בעל הקיוסק של בית הספר. "אפרודיטה שלך, מתנה מיוסי. לא תצטער", הוא אומר לו. ואפרודיטה, מתברר, היא רפת שכל חסרת ישע. זה כמובן נגמר בהגשת כתב אישום.
"אנטון שמאס כתב פעם שכל רומן על משפחה הוא סיפור משפחתי, אבל הפיקטיביות של העלילה גדולה מאוד".
תרשה לי להוסיף על דבריו של אנטון שמאס: כמעט כל ספר ביכורים הוא אוטוביוגרפי. ואם תגיד סמי-אוטוביוגרפי, זו תהיה התחמקות.
"סביר להניח. גם הספר שאני עובד עליו עכשיו - פרוזה שעוסקת באקדמיה, בשם הזמני 'ג'אנק קולג'' - הוא כזה. זה ספר שעוסק במכללת פח שמוקמת לא פחות ולא יותר בבתי הזיקוק בחיפה. אגב, אין מכללה בארץ שהיא לא מכללת פח, להוציא אולי המרכז הבינתחומי. הכל שאריות של שאריות. כתבתי על זה בשנת 2006 והתגובה הייתה לארגן נגדי כל מיני עצומות והפגנות. בדיעבד מה אומרים היום? בדיוק את מה שאמרתי בעבר".
הייתה לך ילדות שמחה?
"לא".
ילד דחוי?
"לגמרי. אני לא הייתי ילד מתוכנן. אני תוצאה של משגל נסוג שלא נסוג בזמן. לא תאונה מוחלטת כי היה אפשר לעשות הפלה והיא לא הלכה לעשות הפלה, אבל גדלתי בידיעה שאמא שלי לא רצתה ילדים. אבא שלי רצה והתוצאה הייתה מעין פשרה. אני הפשרה. זה אחד הדברים שלימדו אותי שאני לא רוצה ילדים, ואני אומר את זה גלויות. העובדה שגדלתי אצל אמא שלא רצתה ילדים נתנה לי דוגמה מצוינת לכך שמי שלא רוצה להיות הורה לא צריך להפוך להורה, וזו טעות שהוא הופך להורה".
כי מה? עכשיו תגיד שילדים הם פרזיטים?
"פרזיטיות היא לא הנקודה העיקרית. פרזיט הוא אוכל חינם. מילד בן שבע אני לא מצפה שיפרנס את עצמו. הם פשוט עסקה גרועה. ילד בן שבע זקוק להגנה, ואני מאוד בעד להגן על ילדים, אני פשוט בעד להמעיט בלהביא אותם. ילד בן שבע מטבע הדברים עדיין לא יודע הרבה וזו לא אשמתו, אבל לא מעניין אותי במיוחד לדבר עם אנשים שהם בשלבי התהוות. כשהם יגיעו לגיל 22 אני אשמח לדבר איתם. 19. בשבילך, 16.5".
גם אתה בשלבי התהוות. רק מתים לא מצויים בהתפתחות.
"ילד הוא בצק לא אפוי. אחד הקריטריונים שלי בבחירת בת זוג הוא ההשכלה שלה. אם אחפש את האוטודידקטית החריגה והיוצאת מן הכלל, אותה בונת ציפורניים שהיא בעצם גאונה שהקדישה משום מה את חייה לבניית ציפורניים, הייתי מעביר 60 שנה בחיפושים. בעבר הייתי הרבה יותר ליברלי. פעם יצאתי מגדרי ואמרתי: אני צריך לפסול בחורה כי היא לא הורידה במשקל? אמרתי: ניתן צ'אנס. הצ'אנס הזה נגמר בכאבים בעצמות. לכן אחרי לילה אחד של כאבים אמרתי לה: קלי, אני מתנצל, לא נוכל להמשיך. את אדם נהדר, אבל אני כאוב. נתתי צ'אנס אמיתי והוא נגמר בכאבים בעצמות".
מתי הייתה הפעם הראשונה שהבנת שלא אכפת לך לקבל בראש?
"במלחמת לבנון. בתחילתה הייתה תחושה פטריוטית מאוד שעברה מהר מאוד. הסתובבתי בחצר בית הספר ומישהו עם טרנזיסטור אמר לי: 'מכתרים אותנו בצידון'. אמרתי: 'בהצלחה בכיתור'. הרגשתי מאוד מחוץ למיינסטרים. לא הסכמתי להשתתף אף פעם בשבוע של שירות לאומי ולקטוף תפוחים. אמרתי כבר אז, בגיל 17, שאני אידאולוגית לא עובד בחינם בשביל קיבוץ. במקום זה שלחו אותי לגרף את החצר בבית הספר".
מכות חטפת כמפורט בספר?
"כן. אבל כל השיניים בפה שלי לחלוטין שלמות למעט רבע שן שבורה מאיזה משחק. בשונה ממה שכתוב בספר, לא ניסיתי אף פעם לאנוס מפגרת - בכלל, לטעמי לא ניסיתי אף פעם לאנוס אף אחת. הספר הוא על התפכחות ניהיליסטית מאיזושהי אמונה שיש מה להאמין במשהו. אני לא מאמין בכלום. אני מאמין שאתה מוכרח לאחוז בחיים ולתפוס ושכל הזמן ינסו לסדר אותך".
גם זו אמונה.
"אפשר לומר. אבל אני אנטי כל דבר שהוא 'איזם'. אני נגעל מאידאולוגיה ומעדריות, ולכן אני כל כך לא נהנה לגור במדינת ישראל. מדינת ישראל מבחינתי היא כספומט. יש לי עבודה טובה, אני נהנה לעבוד פה, אבל זה לא מקום שהייתי בוחר ביוזמתי לגור בו".
הוא גדל כבן יחיד במרכז תל אביב, ליד דיזנגוף סנטר, "במקום שהיה פחות אופנתי מאשר היום. עיר מתקלפת, מזדקנת, מכוערת מאוד". את הדוקטורט שלו קיבל באוניברסיטה העברית.
חצרוני, 45, החתום על מספר רב של פרסומים ומחקרים, חי בבית רחב ידיים בכרמי יוסף עם סוס נדנדה שהביא מסינגפור, זכריה ההאסקי וכלבה זקנה ורגועה. הוא מרצה, כותב, נוסע אל זוגתו קאסיה בפולין, בוחן את חיי הטבעונות, מתגאה באוסף בתי עץ פולניים מיניאטוריים ומתחזק מודל ענק של רכבת חשמלית. תחומי המחקר העיקריים שלו הם ההשפעה שיש לצפייה בטלוויזיה לאורך זמן על שיפוט המציאות. למשל, הוא מסביר, צפייה בטלוויזיה גורמת לפסימיזם כלכלי. עם זאת, הוא לא מסוגל לראות "דה וויס" או "את הריאליטי הזבל האלה, למעט מדי פעם 'היפה והחנון'. אני לא מסוגל לראות את המשחקים הפיזיים של 'הישרדות' ולא מעניין אותי 'האח הגדול', למרות שהייתי בהפקה באחת העונות. הייתי פרשן, ואני מצטער שהשתתפתי. בדיעבד קנו אותי בזיל הזול. עשיתי את זה כי חשבתי שאוכל לדבר באמת על דברים שמעניינים אותי ולהעביר מסרים שחשובים לי, ומצאתי את עצמי מדבר שעתיים בשבוע על איכות הסלטים של פותנה, שזה ממש לא דבר שמעניין אותי ואין לי מה לומר עליו. הטלוויזיה המסחרית היא המחזר הכי מתוחכם בעולם. היא נותנת לך תחושה שאם תיתן להם את ליטרת הבשר הזאת, תקבל את ההמשך".
גיבור הספר, הנושא את השם המפתיע "אמיר חצרוני" ("זה האדם היחיד שלא יתבע אותי אף פעם תביעת לשון הרע. נוח לי לכתוב באמיר-חצרונית. אין לי אורך נשימה בגוף שלישי, ואולי אני לא סופר טוב מספיק"), הוא אומלל בהרבה מובנים. דרך האוכל הוא מקיא את עצמו מהחברה: בבית אין אוכל וגם הנחמה בשניצלים הקפואים נעלמת מהמקפיא. הוא מסרב להצטרף לגל הגובר של ילדים שקונים בבית הספר כריכים עם סרדינים, אגוזים מסוכרים, שוקולד ועוד שילובים מוזרים, ואטאט נוכחותו בעולם מותנית בכך שיהיה בלתי נסבל. אחרת - הוא פשוט נעלם. חצרוני משחזר את הסלנג הנהוג באותם ימים ומתאר במדויק את אופנות התקופה, אבל אי אפשר לטעות: הוא כותב באופן מנוכר, חף מהתרפקות נוסטלגית.
"גיבור הספר אמיר חצרוני כמשל לחיים פה", הוא מסביר. "ראיתי בספר מישהו שלא רוצה להשתייך בשום שלב. באווירה שמקצינה בגלל המלחמה, הנוכחות שלו הופכת לבלתי אפשרית. לדעתי, אווירת החירום שמאפיינת את החיים בישראל - חירום כלכלי, מדיני, אקלימי - הופכת את החיים לבלתי נסבלים ולבלתי אפשריים כמעט".
אחרי שאיקי, אחיה של אחת הדמויות, נהרג במלחמה, מגיע גיבור הספר חצרוני לשבעה עם זר פרחים שכתוב עליו "מזל טוב" ומדבר בחדווה על דילול מבורך של האוכלוסייה. זה אכזרי. זה לא הומניזם. אולי לפעמים אתה כל כך עסוק בפרובוקציה, שהמילים הופכות לחיץ בין העולם ובין המסר שאתה רוצה להעביר?
"צריך לקרוא את זה בקונטקסט. מדובר במישהי שניסתה להוציא לו שן. בכלל, אני מופתע מכך שאני מעורר היום כל כך הרבה אנטגוניזם. חשבתי שכל הפרות הקדושות נשחטו. הייתה לי תחושה שאנחנו חיים בעידן כל כך פוסט-אידאולוגי, שהיכולת שלך לעורר רעש היא קטנה יותר".
כדי להמחיש עד כמה לא חשוב לו להיות חביב הקהל, מעיד חצרוני כי אחד הדברים שהכי נהנה לכתוב בספרו הוא תיאורה של פגישה פיקטיבית עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ. "ליבוביץ נראה לי תמיד מתחרה קלסי ל'מי רוצה להיות מיליונר'. ידע טריוויאלי על כל נושא בעולם בלי שיהיה לו משהו חשוב לומר". ההנאה הזו היא נגזרת של המחקר הראשון שערך, שבמסגרתו עקב אחר סרבני גיוס ובדק אם בהיבטים הלא-צבאיים של החיים הם הלכו בתלם או נותרו בשוליים. "כשראיינתי אותם, הרבה מאוד אמרו לי שעוד לפני שהחליטו לסרב, הם שאלו את ליבוביץ אם זה בסדר. השאלה שלי הייתה למה הם צריכים אישור. ליבוביץ היה מעין גורו. אני מתעב גורואים כאלה. לא מתחבר לזה. יש משהו בחברה הישראלית שהיא נורא מלכדת ומאמינה בשותפות גורל. לליבוביץ יש כל מיני תחליפים: הרב עובדיה, הרנטגן או עמוס עוז ההוגה, שנשאל מה דעתו על זה ועל זה. למה מעניין אותי מה הוא חושב על החיים? למה לא לדבר עם הבחור מהמכולת? אני מרגיש בציבור הישראלי חולשה שמונעת מאנשים לדבר בשם עצמם. יש משהו בישראליות שמחפש את האישור".
בספר יש תשומת לב לפרטי פרטים. אפשר לדבר על אבחנה בין עיקר לטפל, אבל אפשר לייחס את זה לעובדה שאולי אתה אדם רגיש ששם לב לכל הפרטים כולם. אני תוהה אם אמיר חצרוני הטלוויזיוני הוא לא פשוט עוד דמות שהמצאת.
"הדיבור על עצמי בגוף שלישי כ' הפרופסור' - זה דבר שהתחיל במקרה. אי אפשר להתעלם מכך שאנחנו נמצאים פה, ולא מאתמול, במלחמה אידאולוגית אמיתית - בני אור בבני חושך. יש הרבה מאוד אנשים שחושבים כמוני ומפחדים להשמיע את עצמם".
אז אתה בכלל אלטר אגו ודובר הרוב הדומם, וכך אתה מרוויח את האהבה, גם אם היא משונה וקשה לכמת אותה.
"סוג של. המדינה הזו היא מקום חסר סובלנות, וזה נכון כמעט בכל רמה שהיא. אין פה טיפת סובלנות לחריגים, אלא אם אתה חריג עדרי. זוג הומואים במרכז תל אביב זה בסדר גמור, כי הם כאילו מיעוט. הם בעצם שישים אחוז מהאוכלוסייה שם. אבל אם את משהו באמת שונה ובאמת מיעוט - אין לך סיכוי. את רואה את זה בבית שמש, את רואה את זה באקדמיה, את רואה את זה בעולם העסקים. כולם אוכלים מאותו מסטינג. יש לנו חברה דעתנית וזה דבר חיובי בעיניי. השיח לא מספיק מנומס, אבל לפחות יש שיח. ברור לחלוטין שאחת הסיבות לא לעזוב היא השיח. אם אעזוב לסלובקיה, למשל, יהיו לי חווה, מטע שזיפים, חיים בזיל הזול, אספקה שוטפת של פירות יער - אבל בלי שיח".
נדמה לי שאתה מבין את כללי המשחק ומשתעשע בהם, כך שבכל מקום יכולת ליישם אותם. אז מה באמת האחיזה שלך כאן?
"בוולטה עילית פחות טוב. לא הייתי עובר לוולטה עילית בשום תנאי. מצד שני, מעטות המדינות האירופיות שלא הייתי עובר אליהן. יש לי דרכונים אירופיים - רומני ופולני. רציתי דרכון אירופי כי אני חושב שאנחנו חיים במקום לא יציב. את לא יודעת מה ילד יום, ואם וכאשר ייפול פה הטיל האיראני - לא בטוח שאני רוצה להיות בקו השני, שיגן על השאריות. לא בא לי להיות גדר חיה. גמרתי להקריב. את מה שיש לי לתת למולדת נתתי, יש לי תעודות, ואני לא נותן יותר כלום. כרגע הגיעה שעתי לקבל. אני לא רוצה מדינה עם מדיניות סעד מרחיבה כי אני לא אהנה מהשירותים האלה, ולא שאני לא מבין את החבר'ה מהמחאה במאהל. לי אין ילדים, אני לא נהנה ממערכת הדת או ממערכת הבריאות, אפילו את הגנים הלאומיים סיימתי לראות".
אתה מציג את עצמך כלקוח שאמור להיות מרוצה, ולא מספיק מרוצה. חוץ מזה, 65 שנה זה עדיין מדינה בבנייה.
"אז מה? אני קבלן? בכל הקשור במדינה אני מסתכל על הדברים בראייה עסקית. ביזנס נטו: כמה שמתי וכמה אני מקבל, והאם אני ביתרת זכות או חובה. קיבלתי את הדרכון הפולני שלי כאות הערכה על תרומתי לתרבות הפו- לנית. בכל שנה יש גג כמה עשרות אנשים שמקבלים דרכון בחסד על סמך תרומתם לתרבות הפולנית. אבי איבד את האזרחות הפולנית שלו כששירת בצבא הישראלי, שזה דבר שאני ממש לא ממליץ לעשות, למרות שעשיתי אותו. שירות צבאי הוא פראייריות".
מה בדיוק החלופה?
"אני לא חושב שהקמת מדינת ישראל היא רעיון רע. אני לחלוטין לא שותף לגישות הפוסט-ציוניות נוסח שלמה זנד, שנעשה פה עוול היסטורי לפלסטינים. להגיד לך שלא ישבו פה ערבים לפני כן? ישבו. דברים כאלה קרו, אירופה מלאה בסיפורים כאלה, ארה"ב מלאה בסיפורים כאלה ואוסטרליה גם. האם אני מרוצה מהתוצאה ומאיך שהמדינה נראית היום? התשובה היא לא. אני לא מרוצה כי אני חושב שיש בעיה. המחשבה שיש משהו משותף לי ולאיזה נכד של יהודי שגר כל חייו באולן בטור ומכיוון שסבתא שלו יהודייה ובא לו להשתדרג אבל באירופה לא רוצים אותו הוא בא לפה. אני לא מרגיש שום קשר".
מקובל , אבל ביני לבינך יש קשר.
"ברור, אבל היה צריך לטעמי לשים סטופ באיזו נקודה. המחשבה הזו, שאתה יכול לבוא ולומר שאחרי 65 שנות קיום של מדינה, אחרי 150 שנה של ציונות, עדיין יש יסוד משותף ביני ובין נכד של היהודי ההוא שגר בטוקיו? בולשיט. אני מרגיש ישראלי, לא מרגיש יהודי. סורי. אני יכול להתחבר לאסתטיקה של דת ברמה לגמרי חיצונית ומנוכרת. אני יכול להיכנס לכנסיה פרבוסלבית ולהגיד שיש שם קישוטים נורא יפים, כמו שאין לי בעיה לתלות קישוט יהודי. אני פשוט לא אדם מאמין. אין לי אמוציות למדינות או לדתות. מה שאני אומר בספר הוא: אל תאמינו. הדברים האלה לא יחזירו לכם שום דבר. הם אותיות מתות".
הוא זוכר את אמו אוכלת ביום כיפור, אבל בחלונות סגורים, שלא יראו. הוא שירת בצבא כי "היא אמרה לי שלא יהיה לה נעים אם לא אשרת בצבא. ידברו איתה בעבודה על זה. זו הייתה 'תרבות הלא נעים'. הלא-נעים הזה, לקח לי כמה שנים טובות להשתחרר ממנו".
פסיעה בין האמירות של חצרוני בשנים האחרונות מגלה כי הוא יושב בקצה השני של סקאלת הלא-נעים. הוא קרא לשימור האפרטהייד כדי להימנע מפגיעה באוכלוסייה הלבנה של המדינה, הגן על ייבוא אישי של נשים והגיב לקמפיין נגד תקיפה מינית בטענה שעדויותיהן של מתלוננות הן "וידויים מיניים". בין השאר כתב נגד המכללות, נגד מתלוננות על הטרדות מיניות, בעד ביטול חוק השבות ועוד. עצומה הקוראת לפיטוריו מאוניברסיטת אריאל, על רקע סטטוס שפרסם בפייסבוק שנתפס כ"פוגעני כלפי נשים בכלל וכלפי נפגעות תקיפה מינית בפרט", זכתה לכ-2,300 חתימות , והדרישה להחרים אירוע בהשתתפותו הכתה גלים במרחבי פייסבוק.
עימות אחד, מתוקשר במיוחד, אירע בינו ובין הפעילה החברתית אורטל בן דיין. זה התחיל בסטטוס שפרסמה בן דיין בפייסבוק בספטמבר השנה, ובו ייחסה לחצרוני צריכה של שירותי זנות. בתגובה הגיש חצרוני קובלנה פלילית בגין לשון הרע, במקביל לתביעה אזרחית שבמסגרתה דרש פיצויים בסך 400 אלף שקל עם הודעה שבה היא מכחישה את טענותיה. בן דיין טענה כי הסטטוס נולד אחרי שראתה את פרופ' חצרוני מסתובב ברחוב צ'לנוב בתל אביב, באזור הסמוך לבתי זונות רבים.
כחודש לאחר מכן הגיעו ההליכים המשפטיים לסיומם ובעקבות "המלצתו הכבדה של בית המשפט" הסכימו השניים להגיע לפשרה. בן דיין נדרשה להבהיר כי הפרסום שלה בפייסבוק "היה שגוי לחלוטין, אין לו כל יסוד, והנתבעת מודה כי טעתה בו", וכי היא "מצרה על כל נזק שנגרם לתובע עקב פרסום זה, ובעיקר על נזקים שנגרמו לבני משפחתו הקרובים".
"בשורה התחתונה - שנינו יצאנו מהסיפור הזה בחיוך", אומר חצרוני. "המשפט הזה היה חשוב משתי סיבות: האחת - זו הפעם הראשונה למיטב ידיעתי שמישהו הלך לבית משפט נגד פמיניסטית רדיקלית מוכרת וניצח. אנחנו הגברים תמיד מותקפים, ולראשונה מישהו תקף וניצח. זה לא הנוקאאוט של החיים, אבל ניצחתי. ברמה האישית היא אדם נחמד מאוד בעיניי. כיף לי לשבת לדבר איתה. מבין האנשים שהתעמתתי איתם בחיי, היא אחד האנשים הנחמדים. הדבר השני - המשפט הזה חשוב בהקשר של חופש ביטוי, שאומר: אתה לא יכול להגיד מה שאתה רוצה. אין לי בעיה עם זה שהיא תגיד שאני מכוער ושהדעות שלי בלתי נסבלות או שחבל שאנשים כמוני נולדו. לא נעים, אבל זה עובר. עם עובדות שקריות יש לי בעיה. אני חושב שהמשפט לימד אותה את גבולות שיכרון הכוח".
מתקבל הרושם שכמעט כל אקט ואקט שלך בא לכתוש את הלא-נעים. זה עובר כחוט השני בספר, ואתה מגדיר את עצמך "מפלגת יחיד".
"אני מרגיש שאני חי תחת מערוך".
אצלך זה וולונטרי. בוא נדבר על המפגשים שלך בפאב עם הכתב חיים לוינסון. הזמנתם את הקהל הרחב לראות איך מצליפים בך ואיך אתה מצליף בחזרה. זה קרב גלדיאטורים, אבל הגלדיאטורים ברומא העתיקה הם אסירים שנגזר עליהם להיכנס לזירה ולשעשע את הקהל במותם. מה חשבת כשאמרת "אולי נפטרנו מפרזיט" על משה סילמן, שהצית את עצמו למוות? מעבר לאכזרי, זה עלול להיחשד כסאדו-מאזו.
"אני הכי לא מזוכיסט בעולם, ויחסית קונבנציונלי למדי בעניני סקס. נקעה נפשי מצווי פיוס למיניהם. אני לא רוצה להתפייס. כמו בבתי משפט: במקום שהשופט יגיד 'לדעתי אתה צודק ואתה טועה', או 'הוא טועה ואתה צודק', שולחים אותך להתפשר, להתגשר, להתדיין, להתברבר. רבותיי, יש מצבים בחיים שצריך לחתוך. הניסיון הנואש הזה לשבת אחים גם יחד ולמצוא מכנה שותף נמאס עליי. מאחורי הערב הזה יש אנטיתזה לניסיונות הסיזיפיים לחפש מכנה משותף מאחד ולעשות הכל בסכמה".
ולבחור להיות מוקד אש?
"יש הבדל בין ביקורת ממוקדת לבין כל מיני עצומות שיש נגד חצרוני. מה זה הדבר הזה? במקום דייט באפלה זה דו-קרב באפלה. זה לא דו-קרב הוגן. נכון, הצלחתי לעצבן. יש יותר אנשים שחתומים על עצומות נגדי מאשר נגד שמעון פרס, לדוגמה. מצאתי שם כל מיני נשים שיצאתי איתן".
אתה רוצה להגיד שעברת על כל 2,300 השמות?
"כן. יש לי זמן פנוי".
וטוקבקים?
"קורא. לא הכל, אבל אני קורא כמעט כל מה שנכתב עליי. כתב עליי רן אדליסט שאני חרא קטן. קובי ניב הקדיש לי מאמר שלם, לחלוטין לא מדויק. כתבו עליי דברים איומים".
האשימו אותך לא אחת בשנאת נשים.
"אין בסיס לאמירה הזו. יש קונפליקט על משאבים, ופה הפמיניסטיות הרדיקליות אומרות: אנחנו רוצות יותר. אני מבין אותן יותר, אבל אומר: היותר שלכן הוא על חשבוני. אם תתני חינוך והטבות מס מוגדלות לחד-הוריות, זה יבוא מהמסים שאני משלם. חוץ מזה, אצל חלקן אני מזהה שנאה פתולוגית לגברים. קצת מגוחך להגיד שאני שונא נשים כשמשנת 1999 הייתי בקשר קבוע ויציב עם שלוש נשים בסך הכל. אני כן מכבד מאוד את עמדתן, והייתי שמח אם הן היו מכבדות את עמדתי. מצד שני אני מאמין שאם מישהו אומר למישהי שיש לה גוף טוב, זה לא נעים, אבל לא בדיוק שווה ערך לאונס".
יכול להיות שזה חלק מהניסוי החברתי הרחב שלך, השאלה עד כמה הפכנו לקהים?
"ממש לא. אני חוקר מיינסטרים באקדמיה ומפרסם מחקרים בבמות מאוד קונבנציונליות. אני חוקר כמותי, עושה סקרים, לא מביא מונולוגים של זונות מהווגינה לעבודותיי".
ההכרה חשובה לך? אני נצמדת לעמוד 36 בספרך. אתה מספר על סימה, אמו של הגיבור, ועל מכתבים עיקשים במיוחד שהיא משגרת לצוות החינוכי בבית הספר. היא תובעת מהם שיכירו במחוננותו.
"כן, ההכרה חשובה לי. אני הרבה יותר מקובל בחו"ל מאשר בארץ. מעולם לא הייתי יו"ר פאנל בדיון. אני לא רוצה למות חוקר תקשורת שכתב מאמרים שקראו אותם 300 פרופסורים ברחבי העולם. לכן אני דואג בשיטתיות לקדם מחקרים שלי במדיה. אני נאלץ לעבוד לבד".
ואולי "לבד" היא מילת המפתח אצל חצרוני. מהתבוננות במהלכיו בשנים האחרונות, יש יסוד טוב להניח שכמעט בכל מקום היה מוצא את דרכו האקדמית, ומהר מאוד מבין איך להפוך לכוכב תקשורת, מזהה היכן להטיל את הפצצה, מתי לברוח ומתי לעמוד לראות איך היא חורכת משהו. איפה שאפשר לבעוט - הוא שם.
"אני מפלגת יחיד, כמו שכתבתי בספר. לא מצליח להתחבר פה לשום מחנה פוליטי שאני יכול להגיד לך שמבטא אותי. השמאלנות הפוסט-ציונית של דב חנין זה ודאי לא דבר שאני מתחבר אליו. הם חיים בפנטזיה שנגרם פה עוול היסטורי לפלסטינים. קודם כל, היו עוולות גדולים מאלה וגם אם נגרם - נגרם. ממשיכים הלאה. היו אינדיאנים והיום אין - ממשיכים. לנערי הגבעות אני לא מתחבר, ועל אחת כמה וכמה לשמירה על מקומות קדושים. אם את אומרת שצריך לשמור על בקעת הירדן אחרת יפצפצו אותנו, בסדר. אבל הכותל המערבי יכול מבחינתי להפוך לקניון. אני מסתכל על ארון הספרים היהודי והוא מעורר בי בעיקר פיהוק. למה מעניין אותי דיון פילוסופי על הקרבת קורבנות? לא מעניין אותי לשמוע התפלפלויות רליגיוזיות. דת היא חולשה. אנשים חלשים צריכים אותה כי הם לא יודעים להסתדר בעולם. אופיום להמונים. צריך להבין שאתה בן חלוף, שאין שום דבר שמגן עליך".
ואולי אתה פשוט מבקש הערכה.
"נכון. אולי העובדה שאני לא ליגת-על במשהו, אלא טוב בהרבה תחומים, היא הבעיה שלי. שימי לב לביקורת העצמית. אחת הבעיות היא איך למכור את הספר כששואלים אותי על מה הוא. אני חושב שזה ספר על התפכחות. בהתחלה גיבור הספר מאמין שיש סיכוי - באירוויזיון, בפוליטיקה, בחיים. ואז הוא מבין שאין סיכוי לכלום. הוא מבין שבגיל 15 נגמרו לו החיים. האם בגיל 15 הרגשתי שהעולם חסר תקווה ותוחלת? כמדומני שכן".
הנה טיפ: לא בטוח שה"אין סיכוי לכלום" הזה הוא טקטיקת מכירות טובה.
"אני לא אדם שמח. גם החברה שלי לחיים היא לא אדם שמח. מצד שני אין דיכאון קליני. הכל השלמה עם מציאות פסימית. קרנבל של חידלון".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם