גם כשהם משתפים פעולה, עברי לידר ונתן גושן הבכיינים לא מצליחים לרגש. גם כשחודורוב ובנסון ממשינה מארחים את פישי הגדול הם לא מצליחים לשמח. סינגולר מתנחם בשיר בן 5 שנים של שרון הולצמן
אין סיבה להיבהל. הקול העמוק, הדיקציה המאיר-אריאלית וההגשה הרצינית, כבדת הראש, לא תמיד מוצדקים וקשורים למציאות. אפילו יש מקום להניח שעלמה זהר עצמה מודעת לכך שהלחן חלש מכדי להצדיק מלים כה דרמתיות, ולכן, כדי להגביר את אפקט סוף העולם באופן מלאכותי, היא משלבת בשיר מקצב אלקטרוני מונוטוני, כאילו אפל, קודר ומטריד. "ניצחונות", הסינגל השני מתוך אלבומה השלישי ("צונאמי" הוא הרביעי), היה שיר די טוב, עם לחן קליט ועיבוד מעניין של פופ ערבי, אבל יותר מדי דברים אחרים שזהר שחררה בשנה-שנתיים האחרונות נעו על הסקאלה שבין משעמם למרגיז. כן, גם במקרה הזה מדובר באזעקת שווא. שום "צונאמי" לא צפוי בעקבות השיר הזה. לא בים התיכון ולא ברדיו. בעצם, ברדיו אולי כן, אבל זה לא ממש אומר משהו. התחושה, בכל מקרה, היא שהתחמושת המוזיקאלית של זהר אזלה עם סיום הקלטת אלבום הבכורה המצוין שלה, ושמאז היא זורקת שאריות, חלקן ראויות יותר וחלקן פחות. זו פחות.
Ob-La-Di, Ob-La-Da, חמי רודנר והמג'יקל מיסטרי טור
חמי רודנר לקח פה סיכון לא מי יודע מה רציני. "אובלדי אובלדה" הוא, לדעת רבים וטובים (וכנראה שרודנר ביניהם), השיר הגרוע ביותר של הביטלס, ובין הגרועים ביותר בכלל. להבדיל מקאברים לשירים טובים, בהם הסיכוי לעלות על המקור נמוך עד אפסי, במקרה של השיר הזה, הסיכוי לעשות זאת הוא 99.9999357 אחוז. לא מפתיע, אם כך, שהקאבר של רודנר והרכבו הסחי, טוב מהמקור. כן מפתיע שהוא טוב ממנו פי טריליון. הוא בנוי על גימיק, מעין בדיחה פנימית של מוזיקאים: רודנר הפך את הסולם המאז'ורי בשיר למינורי, והגיע, בעזרת קצת עזרה של עיבודים, למעין חינגה רוסית/בלקנית – וזה גם מגניב, גם חמוד וגם עושה מצב רוח. ג'ון לנון וג'ורג' האריסון אולי מתהפכים בקבריהם לנוכח התוצאה, אבל בקטע טוב, של הנאה, כמו שחתולים עושים כשהם שוכבים מול מפזר חום.
תרימו ת'ידיים, לימוזינה אקספרס
גם אבנר חודורוב ומייקל בנסון, נערי הפוסטר החמודים של משינה, נוסעים ב"לימוזינה אקספרס", הרכב האלקטרו-כיף-אייטיז-ניינטיז-וואט-דה-פאק שלהם, אחורה, אל העבר המאוס והסליזי. באי.פי הקודם, כשניסו ליצור מוזיקת ריקודים עדכנית, צעירה ותוססת, יצאו להם קשקושים אלקטרוניים ארכאיים שנשמעו כמו רמיקסים של אילן בן שחר לדפש מוד. למרבה השמחה, נשמע כי השניים הפנימו זאת, לקחו את עצמם בידיים, התעדכנו, התרעננו והמציאו את עצמם מחדש. למרבה העצב, הם לא הספיקו לעבור על כל החומר שפספסו מאז שהפסיקו להיות מגניבים, אי שם, מזמן, והגיעו רק עד לאמצע-סוף שנות התשעים, ימים שבהם שבק ס' היו אימפריה וכל הנקבות נכנסו להיסטריה. הבעיה היא ששבק ס' כבר מזמן לא אימפריה, הנקבות כבר מזמן לא בהיסטריה ו"לימוזינה אקספרס" יכולים, לכל היותר, להרים רחבות ריקודים בטבריה.
כולנו עטופים באבק של כוכבים, שרון הולצמן
זה לא שיר חדש. שרון הולצמן המוכשר והשנוי במחלוקת לא הקליט שיר חדש, לגמרי חדש, כבר חמש שנים – כלומר, מאז שהוציא את "זהב", אחד מאלבומי הרוק הישראלי הטובים ביותר בעשור האחרון. במקום זה, הוא משחרר שוב ושוב את שיריו הישנים, בתקווה שאולי הפעם הם ימריאו – והאמת היא שאפשר להבין אותו.
השירים מ"זהב", ובכללם הבלדה הזאת (שהופיעה, במקור, תחת השם "עטופים"), באמת ראויים ליותר. הרבה יותר. נכון, זה קשה, על סף הבלתי אפשרי, לשים בצד את מה שקרה עם הולצמן בשנים האחרונות ולהתמקד רק במה שהאוזניים שומעות והלב מרגיש בזמן שהשיר היפה והקיטשי-בקטע-טוב הזה מתנגן – אבל שווה לנסות. בעצם, חובה לנסות. קדימה, נסו. נו.
הייתי כאן, עברי לידר ונתן גושן
מוזיקה טובה עושה לאנשים טוב על הנשמה בחשאיות ובעורמה. סוד כוחה נמצא עמוק מתחת לפני השטח, בחיבורים הפנימיים שבין התו למילה ולמקצב. הרגשות של המאזין, מצדם, אמורים לצוף מאליהם. האדם והשיר אמורים להיפגש בנקודה כלשהי באמצע, ובה, במקרה שהמוזיקה באמת טובה, להתפוצץ יחדיו. שיר לא צריך להגיד למי שמקשיב לו איך הוא אמור להרגיש. בשירים טובים, הדבר הזה פשוט קורה, בטבעיות גמורה. בשירים לא ממש טובים – כלומר, ברוב השירים הקיימים בעולם - זה פשוט לא קורה. בשירים רעים, כמו למשל הבלדה הזאת של עברי לידר ונתן גושן, זה לא קורה גם אחרי שהמבצעים נורא מתאמצים שזה ייקרה. כאן, למשל, הקולות שקטים ושבורים, העיבוד משרה דכדוך קיומי, המלים אישיות ועצובות, עברי שוב נשמע כאילו הוא מוחה דמעה (בדגש על כאילו) וגושן, כהרגלו, פונה ללבן של ילדות בנות 15 וחצי שאוהבות את הממסד. בקיצור, הייתי כאן. ביי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם