פה קבור הרגש: כוורת והסטון רוזס עושות היסטוריה
תיעוד האיחוד של כוורת מנציח רגע נדיר של שפיות במדינה שסועה, תיעוד מסע האיחוד של הסטון רוזס מנציח רגע היסטורי
עוד בתרבות: אייל גולן ניצח את אריק איינשטיין
רדידות תוכניות האקטואליה בעידן מירי רגב
רגע נדיר של שפיות
במשך שני ערבים בקיץ האחרון, לבשה מדינת ישראל שמלה אירופית והרשתה לעצמה להתענג ככל העמים מחבורה של אנשים שעושים מוזיקה. אנחנו לא יכולים כמובן בלי קצת דרמה, אז היו גם דיבורים על השבט הלבן שניסה לנכס לעצמו את העובדה שהאווירה הייתה כל כך שקטה ונעימה, אך חוץ מהאלמנט הזה רוו חובבי הלהקה והציבור הישראלי כמה רגעים של שפיות תרבותית נדירה במחוזותינו.
כחצי שנה לאחר האירוע, יוצא בימים אלו לשוק תיעוד ההופעה והרגעים שליוו אותה. "נחמד, נחמד, היה ממש נחמד", היא אחת הקלישאות השחוקות ביותר שאפשר היה לצטט כדי להגדיר את אותו ערב, ונדמה שגם הדיסק הזה, שמסכם את האיחוד האחרון, יכול בקלי קלות להיכנס לאותה המשבצת.
בזה אחר זה מתנגנים באלבום הלהיטים - מ"גוליית" דרך "שיר המכולת", "ילד מזדקן", "המגפיים של ברוך", "יו יה", "מדינה קטנה", "סיפורי פוגי" "הורה היאחזות" ושאר המנוני כוורת שעולים לכם בראש וזורקים אתכם בשנייה וחצי בחזרה אל הכיף שהיה על הדשא. על הדרך, ההאזנה גם מעניקה חיזוק לאגו של הארנק ומזכירה למה היה כל כך שווה לשלם בזמנו 450 שקל כדי לראות את החבורה על הבמה ביחד עם עוד כל כך הרבה אנשים. למי שלא היה נוכח באותה ההופעה, ההאזנה לאלבום תעורר איזו צביטה קלה בלב ותחושת פספוס, אבל מבחינת ההיצע המוזיקלי היא לא שונה בהרבה מהקלטות שכבר היו קיימות על גבי אלבומים מהאיחודים הקודמים שלהם, ומהווה תחליף חלקי בלבד ללהיות שם כשזה קורה.
דמעה בזווית העין
אמנם לא לשם כך התכנסנו, אבל דווקא בקטעים שבהם חברי הלהקה מבצעים את הלהיטים הפרטיים שלהם, יש כמה רגעים שבהם הרגש עולה על גדותיו ומגיע לכדי דמעה בזווית העין. אי אפשר להישאר אדישים כשרואים את יצחק קלפטר יושב על הכיסא עם השלייקעס המפורסמים שלו, וקולו רועד קלות ונרגש אל מול הקהל שמגבה אותו. השילוב של הקול והגיטרה, שמעולם לא הפסיקה לייבב, יוצר רגע מיוחד מהזן שנחרת עמוק עמוק בתודעה. רגע נוסף כזה נצרב בזיכרון כשמגיע תורו של גידי גוב לשיר סולו והוא בוחר ב"נאחז באוויר" עם המילים: "במקום בו עמדת נשאר רק אוויר בלי חמצן. ואני עומד - נאחז באוויר". רק תקופה קצרה קודם לכן אשתו, ענת גוב, הלכה לעולמה, וגם בלי להכיר את גידי גוב, ברור שהיא עמדה שם מולו בדיוק ברגע הזה. גם גדולי הציניקנים שבין מבקרי המוזיקה לא יכולים להישאר אדישים לרגע כזה, וקשה שלא להצטמרר ולהרגיש את המחנק בגרון של גוב, אבל לא פחות חזק מכך - גם את זה של עצמנו ממש.
ב–29 ביוני 2012 עלו איאן בראון, גארי מאונפילד (מאני), אלן וורן (ראני) וג'ון סקוויר על הבמה בהיטון פארק מנצ'סטר, ואחרי 20 שנה התחילו באופן רשמי את סיבוב האיחוד של להקת הסטון רוזס עם I Wanna Be Adored.
במשך שלושה ערבים ברצף מילאו את הפארק כ–80 אלף איש לערב, כשכל הכרטיסים נמכרו בתוך 17 דקות מרגע הוצאתם למכירה כחצי שנה לפני כן.
מי שהאנגלופיליות זורמת בדמו יבין בקלות את סחף הסופרלטיבים ללהקה ולמה שעשתה לאנגליה מבחינה מוזיקלית, אבל לא פחות חשוב מכך - גם מבחינה חברתית. מפרברי מנצ'סטר הדלוחים והמודרים מהאתוס התאצ'ריסטי ששלט בשנות ה–80 באנגליה המתברגנת, צמחה חבורת נערים שכמעט בפעם הראשונה הצליחה להביא את השוליים למרכז עם אלבום שגם בדיעבד עדיין נחשב לאחד הטובים שיצאו אי פעם באנגליה. כדי להשלים את הסיפור ההיסטורי למי שלא מכיר, רק נציין שהרוזס, שהיו כאמור החלוצים בתחום, לא קצרו בזמן אמת את פירות ההיסטוריה. לאחר מאבק ממושך עם חברת התקליטים שעשקה אותם ובעיות שהחלו לצוץ בין חברי הלהקה, הפירוק הגיע והזירה נשארה ריקה - עד שהגיעו הבריטפופ ואואזיס כדי לצעוד על השטיח האדום שכבר היה פרוש ולקטוף את השטרות מהעצים.
בעיניים ישראליות קצת קשה להבין את התופעות החברתיות שצומחות סביב המוזיקה. דווקא הז'אנר המזרחי, שסבל מהכי הרבה השמצות לאורך השנים, הוא הדבר הכי קרוב למוזיקה שהולכת יד ביד עם הקהל שלה - משולי החברה אל המרכז. גם האיחוד של כוורת, שמוזכר כאן בעמוד הימני ושנחשב להצלחה היסטרית בקנה מידה ישראלי, לא הניב ערך מוסף מעבר להתרפקות נוסטלגית.
סרט שעושה היסטוריה
גדולתו של סרט דוקומנטרי מתגלה כשהבמאי לוקח את החומרים שנמצאים אצלו בידיים ומצליח להעניק לצופה את התחושה שהוא חלק מההיסטוריה בעצם הצפייה שלו בסרט. מהבחינה הזו, שיין מידואוס (Shane Medows) שגם עשה את הסרט הנהדר Made in England, הוא הבחירה האולטימטיבית ללוות מסע מהסוג הזה. מעבר לעובדה שהלהקה שינתה את חייו, כפי שהעיד בראיונות איתו, זווית הראייה הכל כך אנגלית שלו מישירה מבט אל המציאות ומביאה איתה סיפור דרמטי נהדר שמכיל לצד ההייפ, הקהל הרב ופס הקול שלא מפסיק לרגש, גם רגעים פחות נעימים של מריבות שליוו את הפירוק הראשון, קהל שמאוכזב כשהוא לא מקבל את מה שציפה לו ופריימים פחות מחמיאים של הלהקה.
מעבר למוזיקה והחומרים ההיסטוריים, אחת הסצנות היותר מרגשות בסרט מתרחשת כשבעמוד הפייסבוק של הלהקה מתפרסמת מודעה שקוראת לכל המעוניין לבוא להופעת חימום סודית שהרוזס עושים במנצ'סטר. בשלב הזה המצלמה מתמקדת ברחוב ועוקבת אחר מבול האנשים שנוטשים את השגרה היומית שלהם ובאים בריצה כדי להספיק להיכנס להופעה. בזה אחר זה זורמים על המסך אנשים מכל קצוות החברה: אמהות עם ילדים, גברים מעונבים עם לפטופ, פועלי בניין עם כתמי צבע על הסרבל וחבורת נערים שככל הנראה לא ראו בית ספר הרבה זמן. פסיפס רחב של אוכלוסייה זורם לכיוון האולם, כשכולם עם אותו פרצוף מאושר ותחושה של סיפוק עילאי ברגע שקיבלו את צמיד הכניסה לאירוע, וזה עוד לפני ששמעו אקורד אחד שמתנגן מלהקה שלא ישבה בחדר חזרות ביחד כמעט 20 שנה.
הסצנה הזו היא ארבע דקות מופלאות מתוך 90 כאלו, שבונות סיפור מוזיקלי חברתי מרגש. גם מי שאין לו רקע מוקדם בתולדות הרוזס, יוכל להגיע דרכו הכי קרוב לדרך הארוכה שעשו הסטון רוזס ואיתם כל מאות אלפי האנשים שהיו חלק מהתהליך שעברה הלהקה — מהקמתה ועד לאותו סוף שבוע היסטורי בהיטון פארק, מנצ'סטר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם