מארז תרבות 31: אלבומי השנה 2013
מדאפט פאנק וקנייה ווסט שיככבו בכל מצעד, דרך ג'יימס בלייק וג'סטין טימברלייק שמייצגים עולמות שונים לחלוטין ועד קוקורוזי ובויקה שכנראה לא יופיעו בשום מצעד אחר, קבלו את אלבומי השנה של מארז תרבות לשנת 2013
היפ-הופ: Kanye West - Yeezus
האלבום שימצא בכל רשימת אלבומי השנה שמכבדת את עצמה מופיע גם ברשימה של מארז תרבות, ואילו היה זה מצעד כהלכתו, סיכוי רב כי היה לוקח את המקום הראשון. על אף לקסיקון מעצבן וסקסיסטי (לצד מסרים מחאתיים חשובים שמתייבשים לצד הדיבור המלוכלך ותיאורי הסקס המיותרים) ולמרות קרדשיאניזם דוחה שקנייה ווסט, אמן ומטיף בחסד עליון, שבוי בו, מדובר באלבום שהוא פריצת דרך מוזיקלית שמצדיקה התעלמות מכל החרא והתמקדות בעיקר, הוא המוזיקה עצמה.
במילותיו של לו ריד, זכרונו לברכת עולמים, שכתב על Yeezus מספר חודשים לפני לכתו: "ישנם רגעים של יופי עליון ועוצמה באלבום הזה וגם חלקים של אותו חרא מוכר. אבל הבחור הזה באמת, באמת, באמת מוכשר. הוא באמת מנסה להעלות את הרף. אף אחד לא קרוב אפילו לעשות את מה שהוא עושה, זה אפילו לא מאותה פלנטה.
"הוא דואג להוציא אותך מאיזון. מעמיס ערימות סאונד ואז מושך אותן בפתאומיות, עד דממה מוחלטת. פתאום נכנסת איזו צרחה או מלודיה יפהפייה.. כמו אגרוף לפנים".
פריק פולק: CocoRosie – Tales of Grass Widow
קומוניקטיבי ושלם יותר, האלבום החדש של האחיות קוקורוזי, שמוכרות בזכות פריק-פולק אקוסטי ומוזר, מתברך בכמה מהיצירות המלודיות ביותר ששחרר. עשר שנים שקוקורוזי מהנדסות צורות חדשות של יופי ביזארי וקרקסי והנה מצא הצמד את הנוסחה האולטימטיבית למוזיקה פרקטית בסטייל הקרקסי שלו. האחיות קסידי עדיין מנגנות על צעצועים ועל כלים שבורים, הן עדיין משלבות ביטבוקסינג עם אקורדיון ואלקטרוניקה בשירי ערש חצופים והטקסטים המתלחששים בווקאלז השבורים שלהן עודם קוברים טאבו אחר טאבו במה שנדמה כבר כשגרת כתיבה של הצמד. אך הפעם קסם אפל מחבר בעוצמה שקטה את כל 11 השירים באלבום ליצירה משוגעת ויפה אחת, רבת פנים ושלמה בו זמנית.
פופ: Justin Timberlake – The 20/20 Experience
הפתעת השנה מבחינת מארז תרבות, שלעומת הרבה אחרים לא הסכים ליפול בקסמיו של אקס להקת הבנים אן סינק עד לאחרונה, הוא אלבומו החדש שמשך את השטיח מתחת לרגלי המארז, כנוע ומפרפר לחסדי מחייה השפה המוטאונית.
The 20/20 Experience (חלקו הראשון, יש לציין, תוך התעלמות מוחלטת מהחלק השני שסתם השאיר טעם רע) הוא וויברטור מוזיקלי למהדרין. סקסי ברמה של מרווין גיי, אייזק הייז ופרינס יחדיו, ארוך, רטוב, חלקלק ומענג. (התנצלות על המטאפורה שלוחה לקוראים רכי הלב, אך גם הם יבינו מדוע מדובר בדימוי מתבקש לאחר האזנה יחידה ליצירה מלאת התשוקה הזאת).
אלקטרוניקה / היפ-הופ אלטרנטיבי: M.I.A. - Matangi
באלבומה החדש הצליחה M.I.A לשמור על הסגנון המיוחד שלה ולהתעדכן בבת אחת, באלבום הטוב בקריירה שלה. מי שהתחבאה במשך יותר מדי זמן מאחורי סאונד מיושן על אף המצאותיה החדשניות, כבר לא מסתירה את עובדת היותה אלכימאית גאונה של מחאה רוחנית. היא מערבלת היפ-הופ, דאנס, אלטרנטיבי, אלמנטים מכל קצוות המזרח, אלקטרוניקה ומה לא בעצם ויוצקת את כל זה לתבניות זהב טהור. היא כבר לא מתביישת להיות סקסית ולהראות את זה תוך בעיטות לפרצוף. וטוב שכך, היא נשמעת טוב מאי פעם.
רוק: David Bowie – The Next Day
קאמבק השנה והפתעת השנה נקטפו ללא שמץ של תחרות על ידי דייויד בואי המלך, שבאלבומו החדש נתן מעין רטרוספקטיבה מוזיקלית מאלפת של מיטב יצירתו, באחד האלבומים הטובים בדיסקוגרפיה המופלאה שלו ממילא, והוכיח שוב לא רק שהנוסחה שלו מנצחת, היא גם אלמותית.
פלמנקו ג'אז: Concha Buika – La Noche Mas Larga
אולי הבחירה הכי לא שגרתית באלבומי השנה למארז זה, היא גם מהמוצדקות ביותר מבחינתו. קונצ'ה בויקה היא לא רק אחת הזמרות בעלות הטכניקה הווקאלית המרשימה ביותר על פני הפלנטה נכון לימינו אנו, היא גם מבריקה בגלל, ואולי בעיקר, בזכות כמויות הרגש שהיא מצליחה להעביר באמצעות הטכניקה הזו.
אחרי חמישה אלבומי סולו, באלבום הראשון בו היא שותפה להפקה ולכתיבה היא מצליחה להראות צבעים בקולה, באישיותה, בכאבה ובעוצמתה שלא נראו עד כה, וזאת הרבה אחרי שכבר הוכתרה כדבר הבא בז'אנר. באלבום החדש היא לוקחת סטנדרטים מוכרים בשלוש שפות ומעצבת אותם לרוחה היפהפייה, מסתגרת עם פת מת'אני שבועיים ומתחברת איתו לקסם משותף, אפילו את No Me Quitte Pas היא מעיזה לפלמנק באחד הביצועים היפים שהשיר קיבל אי פעם.
לשם דוגמה, מוגש לכם כאן בביצועה אחד השירים הקיטשיים ביותר במחוזות הסטנדרטים הלטיניים. רבים מכירים אותו בזכות הביצוע של חוליו איגלסייס שהפך ללהיט עצום בתחילת שנות השמונים, ביצוע אחד מתוך עשרות (כולל אחד של אריס סאן בכבודו ובעצמו, בנוסף לתירגומים של השיר לעברית שזכו לביצועים שעדיף לא ללכלך את היריעה בהזכירם).
בויקה לוקחת את כל הקיטש הזה ומכניסה בו את כל הג'אז הלטיני בעולם עם פסנתר קובני, גיטרה ספרדית, בס פיוז'ני, חצוצרה, קחון לוחש, תוף מקשקש, מצילות מצלצלות ומה לא, הכל בכמויות מאסיביות שרק הולכות ומתעצמות בהפקה שנותנת תשומת לב לכל צליל וצליל, כל זאת כשקולה של הזמרת חודר את כל חומות הסאונד הזה בבכיה עצומה ובשברון לב שאין כדוגמתו. בלי שמץ של הגזמה.
פוסט-דאבסטפ: James Blake – Overgrown
ג'יימס בלייק (25) הוא אחד הדברים הכי טובים שקרו למוזיקה בעשור הנוכחי ואלבום הבכורה שלו מ-2011 הוא יצירת-על. הציפיות לאלבומו השני, בהתאמה, נטולות היו כל פרופורציה הגיונית, מסוג הציפיות שעושות או הורסות. אך מרגע ששוחרר לאויר העולם Retrograde, הסינגל הראשון מאלבומו השני, היה ברור שציפיות או לא – הבחור הוא פאקינג חמור מוכשר שאיכשהו, אלוהים יודע איך, מצליח מתחתיות גילו הצעיר ליצוק כמויות בלתי הגיוניות בעליל של רגש לשלושה צלילים צורמים המנוגנים בבת אחת. ואם זו לא גאונות...
השמירה של בלייק את אופיו המגה דיכאוני המיוחד תוך ריכוך הדאבסטפ הגס שאפיין את יצירתו הראשונה הצליחו לענות על הציפיות, גם אם לא לשחזר לחלוטין את פסגות האלבום הראשון והמופתי שלו. וזה בסדר גמור. Retrograde הוא עדיין השיר הכי יפה שיצא השנה, Overgrown הוא עדיין אחד האלבומים היפים שיצאו השנה, ג'יימס בלייק הוא עדיין פלא שקשה מאוד להסבירו במילים.
רוק אקספרימנטלי: Atoms for Peace - AMOK
מצד אחד – לא לזה ציפינו מלהקה של שני מתופפים אלופים, אחד הבסיסטים הטובים בעולם, מפיק על ותום יורק אחד. מצד שני – לצפות שיורק יענה לציפיות היא ציפייה שתוצאתה ידועה מראש. את גאוניות החומר האקוסטי של הלהקה האדירה הזו לקחו יורק ונייג'ל גודריץ' וליטשו אותה לסאונד אלקטרוני נטול כל תחושה אקוסטית שהיא. אך ברגע שחולפת האכזבה מתגלה יופיו של האלבום, הרווי במלודיות שחודרות מתחת לעור כמיטב המסורת של הארנב המשוגע. צפייה בהופעה של הלהקה מחדדת את תחושת ההחמצה הראשונית מחד ואת גאונות ההפקה של האלבום מאידך.
פוסט-רוק: Sigur Ros – Kveikur
את אלבומיה של סיגור רוס יש לדרג במונחים ספציפיים שמוגדרים רק עבורה, מהסיבה הפשוטה שאין, לא הייתה ומי יודע אם תהיה כמו סיגור רוס. Kveikur, הפנטזיה החלומית שיצאה השנה, מוצבת, במונחי הלהקה, גבוה מאוד בפסגה, לצד אלבומי המופת Ágætis byrjun ו-( ), במיוחד לעומת Valtari שיצא בשנה שעברה ומעט אכזב (במונחי הלהקה כמובן, שגם אלבום מאכזב שלה הוא יצירה נשגבת).
דאנס: Daft Punk – Random Access Memories
עוד אלבום שתמצאו בכל מצעד ובצדק מוחלט הוא החדש של דאפט פאנק. הלהקה הלא עקבית הוציאה הפעם אלבום מבריק לכל אורכו, גם אם אורכו ארוך כאורך הגלות. תוסיפו לזה את שיתוף הפעולה של השנה ויש שיאמרו גם שיר השנה עם פארל וויליאמס (שפועלו בשנה החולפת מצדיק מצעד שיוקדש רק לו) וקבלו את הלהיט הכי מוצדק של 2013.
רוק אלטרנטיבי: Nick Cave and the Bad Seeds – Push the Sky Away
בהיעדר אלבום חדש של טום ווייטס או לאונרד כהן למלא את המקום, מספר הסיפורים ניק קייב לקח את המושכות לידיים ושחרר אלבום אגדתי, אפלולי ופנטסטי שגדולתו נעוצה בצמצום והשהייה. כמו כל אלבום אחר של קייב וזרעיו הרעים, גם כאן מורגש קונספט ברור לכל אורך האלבום ושונה במובהק מכל מה שהנסיך האפל עשה עד עכשיו, קודר, מפחיד ורומנטי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם