הפרויקטים הצדדיים של חברי להקת משינה מדגישים איכויות מנוגדות של המושג "איום ונורא", נורית גלרון נוסטלגית וגבריאל בלחסן ממשיך להדהים באיכות יצירתו גם לאחר מותו. סינגולר קצוות
הופה. איזו הפתעה. פתאום, שמונה שנים אחרי שלהקת משינה הבהילה אותנו עם הקאמבק הכושל בחסות סלקום ושמונה ימים אחרי שמייקל בנסון ואבנר חודורוב הוציאו עוד סינגל אלקטרוני בלתי שמיע של הרכבם ההזוי "לימוזינה אקספרס", מפתיע יובל בנאי עם הרכב חדש ושיר חדש – ולא, למרבה הפלא, הוא לא סתמי ולא משעמם בכלל. למעשה, הוא הרבה-הרבה יותר גרוע מכפי שניתן היה לצפות. הוא פשוט איום ונורא. בכלל, עושה רושם ש"לימוזינה אקספרס" ו"Mobius trip" (משחק מלים מבריק, על סף הגאוני, של המושג "לולאת מוביוס") הן להקות משלימות: הראשונה מתמחה בניסיונות מאולצים להישמע צעירה ותוססת, והשנייה מתמחה בניסיונות מאולצים להישמע צעירה ומבואסת. אמנם קשה לדמיין חיים ללא אחת משתי הלהקות האלה – שהם, ללא ספק, חיים המשולים למוות – אבל קשה אף יותר להבין מה עובר, לכל הרוחות, על יובל בנאי. האם הוא הולך ונעשה, חלילה, חירש? האם הוא מודע לכך שהשנה בחוץ היא 2014, שהשיר החדש שלו (ושל שותפו ל"יצירה", טל מטמור) נשמע כמו הצד הדלוח של 1989 ושחוקי תעשיית הרוק, שנועדו לשמור על שלום אוזנינו מפני אסונות מסוג זה, אינם מתירים להמשיך להיות מושפע מדפש מוד? כנראה שלא. בנאי העיקש והאומלל ממשיך לרמוס כאן את כבודו העצמי ואת כל הדברים הטובים שחשבנו עליו עד "מפלצות התהילה" של משינה. עצוב.
גבריאל בלחסן, חייך עכשיו
על היעדר האותנטיות המשווע שבו נתקלו קוראי מדור זה בשיר הגרוע של יובל בנאי (שהמילה "שיר" קצת גדולה עליו) מפצה פצצה של אמת קרה, כואבת ומדממת, בדמות "חייך עכשיו", הסינגל הראשון מתוך האלבום שגבריאל בלחסן הספיק להלחין, לכתוב ולהקליט לפני שהחליט לשים קץ לייסוריו ולחייו (לאחרונה אמנם פורסם במקומות שונים שמותו נגרם כתוצאה מהתקף לב, אבל זה תופס בכל מקרה). קשה לדמיין משהו אותנטי יותר מהשיר הזה. הכל מרגיש כאן כמו אגרוף אימתני לפרצוף – החל מהטקסט המטונף שנזרק מפיו של בלחסן אל המיקרופון הקרוב מדי (האלבום לא הספיק להגיע לשלב העיבוד הסופי ונותר ברמת הגלם/סקיצה – מה שמעצים עוד יותר את תחושת הקרבה), דרך העיוות המכוון בתיאום שבין המקצב הדוהר לשירה המוטרפת, וכלה בלחן ובעיבוד היפים והלא משויפים. מובן מאליו שמעל הכל נמצא הקונטקסט הטרגי, שמייתר באופן חד משמעי את הביקורת שאולי ניתן היה לייחס בעבר לסגנון המוזיקאלי – גראנג' מיושן משהו – שבעזרתו מעדיף בלחסן לפרוק את עולו. במצב הנוכחי, הסגנון לא באמת חשוב. האמת של בלחסן מנצחת. היא תחייה לעד.
שי נובלמן, רץ ביפו
לא חובה להיות גבריאל בלחסן כדי להיות אותנטי. גם שי נובלמן הוא יוצר אותנטי לגמרי, בדרכו האנגלופילית. נכון, באלבומו האחרון הוא הפך, או לפחות ניסה להפוך, לרוקר רמלאי מהסבנטיז שיונק השראה מסביבתו הקרובה ושר, במקרה זה, על יפו, אבל בסיס האם שלו – כלומר, יחסו האינסטינקטיבי לכתיבה, להלחנה ולביצוע – עדיין נמצא שם, רחוק, איפשהו בין לונדון למנצ'סטר. נובלמן אולי רץ ביפו, אבל בעודו עושה כן הוא, ככל הנשמע, עדיין מקשיב ל"ארתור" של הקינקס באייפוד, והתוצאה, כאמור, אותנטית להפליא. משהו מעניין ומרגש קורה כשנובלמן מפגיש בשיר הזה, כמו בשאר שירי האלבום המצוין, את הברק האנגלי עם הג'יפה המקומית, ומצליח להוציא מהעיר יפו המון דברים חדשים, מעודכנים, כאלה שלא ניתן היה לשמוע בשירים הקלאסיים שנכתבו עליה ("זוהי יפו", "אין כמו יפו בלילות") ועסקו בעיקר ברומנטיזציה פשטנית, נטולת ביקורת ועוקץ. כשנובלמן נוחת בה פתאום עם כל המטענים האנגלופיליים שלו, אפשר ממש לדמיין שכיכר השעון הוא הביג-בן ושבאבולעפיה מוכרים פיש אנד צ'יפס עם ויניגר. האו לאבלי.
נורית גלרון, שיר לאוהבים הנבונים
לא בטוח שיש מקום להתלונן על טיב הזמרות בישראל נכון לתחילת 2014, שכן אין היום מספיק זמרות ישראליות, באופן כללי. משהו רע, רע מאוד, קורה לזמר הנשי בארץ, בעיקר מאז פרוץ מהפכת המוזיקה הים תיכונית. פעם, מזמן, בשנות השבעים והשמונים, היו כאן קולות נשיים רבים, מגוונים, חזקים ומהפכי קרביים, אבל כל זה כבר מזמן הפך לילדות נשכחת. שתי ברירות נותרו לנוכח המצב המשונה והעצוב הזה: האחת, להתנחם בזרועותיהן הלא מספיק תומכות, מעודדות ומפנקות של עלמה זהר וקרן פלס, והשנייה, המומלצת יותר, לחזור אחורה, לימים נשיים וחמימים יותר, ולתור אחר אוצרות אבודים, דוגמת "שיר לאוהבים הנבונים" של נורית גלרון – שיר מימי הסשנים לאלבום המופת של גלרון, "שירים באמצע הלילה", משנת 1979, שרואה אור לראשונה, לצד שיר גנוז נוסף מאותה תקופה בשם "ציפור שנייה". גלרון, אחת הזמרות המרגשות שגדלו כאן, שרה אז בכמה אוקטבות גבוה יותר מכפי שהיא שרה בשנים האחרונות. בשילוב עם הטקסט הארצישראלי של נתן זך ועם הלחן הנוגה והאוורירי של דפנה אילת, מתקבלת קלאסיקה גלרונית נוספת, שמשום מה לא זכתה בצ'אנס להיות קלאסיקה בזמן אמת. לא נורא. מוטב מאוחר וכו'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם