משהו משונה, על סף הקריפי, קורה לאחרונה בקרב קבוצת המוזיקאים שפעלה בעבר תחת השם "משינה", וכיום עושה לעצמה בושות תחת השם "משינה", או, לחילופין, במסגרת של קריירות סולו. נכון לינואר 2014, יובל בנאי, מייקל בנסון, אבנר חודורוב ואיגי דיין – להלן, הזמר, הבסיסט, הקלידן והמתופף של משינה (בהתאמה) – נשמעים כמו ילדים בני ארבע הסובלים מבעיה רפואית נדירה שגורמת להם להיראות בני 50 ומשהו, וגם מתנהגים ככה: נראה כי מטרת חייו הנוכחית של כל אחד מהם היא להוכיח לגננת שהוא המשינאי המוצלח מכולם, שלא הוא אשם בכך שהשירים החדשים של משינה, כלהקה, כה איומים.
לא, אין דרך אחרת להסביר את העובדה שבנסון וחודרוב הוציאו סינגל חדש (בתור "לימוזינה") לפני שבועיים, שבנאי שחרר את "ארמון הלטאות" המבהיל שלו לפני שבוע ושאיגי דיין מביא עכשיו את השיר הזה, מעין הומאז'/פרפרזה/טריביוט ל"הפרח בגני" של זוהר ארגוב (רק ברמת הטקסט, בלי שום קשר מלודי, ווקאלי, עיבודי וכו' ללהיט הקלאסי ההוא). זה מריח כמו תחרות פזמונים, שלא נאמר מלחמת אחים, אבל במלחמה הזאת באמת שאין מנצחים. יש רק מפסידים, מובסים או מושפלים. לזכותו של דיין ייאמר שהשיר הזה שם אותו בצד הפחות נורא, של המפסידים. לא מדובר בשיר בזיוני כמו זה של בנאי, או מפגר שכלית כמו זה של "לימוזינה". "הפרח בגנך" הוא סתם שיר לא טוב, הסובל מעיבוד מיושן ולחן עייף ומעייף. הכי ברגיל.
מוניקה סקס, מרוב אהבה
מוניקה סקס היא ההוכחה המושלמת לכך שלא חובה להיות להקה צעירה, חתרנית, מקורית, פורצת דרך ומלאה בחשיבות עצמית כדי להיות רוקנ'רול. היא לא צעירה, לא חתרנית, לא מקורית, לא פורצת דרך ולא מחזיקה מעצמה חשובה ואיכותית – ובכל זאת, היא אחת מלהקות הרוק הטובות בישראל, נכון לחורף 2014. גם פעם, ברוקסן, היא הייתה טובה ומלהיבה, אבל אז, כששמה הופיע על הפוסטרים לצד שמות "רציניים" כמו אביב גפן, כרמלה גרוס ואגנר ופורטיסחרוף, היה מי שהצמיד לה תיאורים כמו "קלילה", "פופית", "נחמדה" ו"לא מזיקה" – ודי בצדק.
יהלי סובול, פיטר רוט ושות' מעולם לא ניסו להציג את עצמם כדמויות קצה בנוף הרוק המקומי – ורק על זה, אם להודות באמת, מגיעה להם פיסת הערכה. גם השיר הזה - סיגנל שני, מקפיץ, כיפי ומלא חיות, מתוך אלבום חמישי (שמגיע אחרי בלדה קצת מייבשת, אבל ראויה) - לא מנסה, לא מתאמץ, לא לוחץ, לא מכאיב, לא מזיק – ובכל זאת נפלא. הנוסחה של המוניקות כמעט ולא השתנתה לאורך השנים, והאמת היא שזה לגמרי פועל לטובת הלהקה: כשנוסחה מוזיקאלית/עיבודית/הפקתית עובדת כל כך טוב, האפקט שלה הולך ונעשה חד ועוצמתי יותר משימוש לשימוש, משיר לשיר. בייחוד כשמדובר במוזיקאים שעדיין מפיקים ממנה הנאה בחדר החזרות ובאולפן. "מרוב אהבה", אם כן, יהיה להיט מוצדק נוסף של מוניקה סקס.
שלומי שבן, לילה אחרון בלונדון
"עמוק", שר שלומי שבן לפני 14 שנה, באלבום הבכורה שלו, "הלוואי והייתי עמוק / עמוק כמו שאני / כמו שאני יומרני". זה היה שיר טוב, יפה, לא עמוק ולא יומרני, עם לחן חמוד וקופצני שתקשר היטב עם המילים, אבל רמת המודעות העצמית ששבן ניסה להציג בו לא הייתה גבוהה במיוחד. שבן אמנם צדק כשזיהה את עצמו כאדם יומרני, אבל בעייתו האמיתית, שצפה בעיקר בשנים האחרונות, לא נוגעת דווקא לעומק. אלוהים ואליקו יודעים שיש משהו כמו 70,000 מוזיקאים ישראליים רדודים משבן. זה נכון ששבן הרבה יותר יומרני מאשר עמוק, אבל הוא גם לא ממש אמן רדוד. הוא משהו באמצע, בין לבין, לא לכאן ולא לשם. לכן, אגב, סחים מחזיקים ממנו מלך. וסחים, כידוע, לא יודעים לזהות כישרון מוזיקאלי - כלומר, כישרון גורף בכתיבה ובהלחנה, ולא רק בעניין הטכני של הנגינה בפסנתר - כשהם נתקלים באחד כזה.
השיר המרדים ששבן מוציא עכשיו ממחיש את הבעיה באופן חד וברור: כהרגלו, הוא מציג סיטואציה מהחיים ומניח סביבה ערימה של תובנות קלישאיות – וכמובן, יומרניות – על החיים האורבניים ("העיר הזאת... שרק קרעה לי את הלב ואז קראה לי משורר"). אף על פי שנושא השיר הוא לונדון, שבן בוחר, משום מה, בעיבוד שמתכתב דווקא עם אמריקנה (כולל יוקליילי ומפוחית), מה שמחזק עוד יותר את התחושה שהאיש לא לגמרי מאופס על מה שהוא מרגיש ומה שהוא עושה. למרבה מזלו, מעריציו הסחים לא שמים לב לדברים כאלה. שבן, מבחינתם, זה אורים ותומים. אין על שבן.
אביתר בנאי, גנב
גם אביתר בנאי, כמו שלומי שבן, רחוק מלהיות מוזיקאי שפונה אל קהלי קצה, אבל דרך האמצע שהוא פוסע בה נשמעת הרבה יותר אמינה, מעניינת, מקורית וקרובה ללב מאשר זו של הפסנתרן המחונן. קולו של בנאי ייחודי בשני המובנים: גם זה הפיזי, של הטונים הגבוהים, המשתנקים, וגם זה הרוחני, של חבילת הלחן-עיבוד-טקסט-אמונה. כשהוא שר עם אביב גפן, לא ממש מזמן, "יש שמיים מעלי", הוא נשמע קצת כמו שמיים. גם בעברו הרחוק יותר, כשהוא שר "יש לי סיכוי להינצל, אני יודע", החרדה עברה באופן חזק ומשכנע, גם אל אוזניו של מי שלא לגמרי מתחבר אל סגנון השירה הבכייני שלו (הח"מ, למשל). במילים אחרות, האני של בנאי הרבה יותר עגול ואמין מזה של שבן, ומקבל, בשיר החדש, ביטוי לא רק במילים ובלחן הטובים, אלא גם בעיבוד המדויק והנכון של אמיר צורף וצח דרורי, ובעיקר בהגשה הצנועה והכריזמטית של בנאי – הגשה שמתמזגת באופן מושלם עם הטקסט האישי והחזק, שחושף את האמת שמאחורי אותה צניעות כריזמטית ("תמיד אני צריך להיות הכי חשוב בכיתה / כל הענווה הזאת זה רק כדי להוסיף כבוד"). והאמת, כידוע, מנצחת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם