משחקי הרעב: סי היימן מתקמבקת בכוח
בהשקת סיבוב ההופעות החדש, סי היימן נתנה את הכל, יש שיאמרו יותר מדי. הזמרת המקמבקת באה לטרוף את הקהל, אבל הקהל הגיע עם ציפיות משלו
25 עברו מאז אותו שיא בקריירה של היימן. אחרי מספר ניסיונות לא מוצלחים לחזור למרכז הבמה היא מנסה לעשות את זה שוב, הפעם בלי להקה מקומית ועם להקת "השאלטרים", תחת אצטלה חגיגית של חצי יובל לאותו שיא נוסטלגי.
אמש (חמישי), נערכה הופעת הבכורה של הסיבוב החדש. בית היוצר של אקו״ם היה מלא בקהל רעב ואוהב. בסיכומו של מופע אפשר להגיד שרעב הוא טוב אבל הוא גם יכול לגרום לשובע מהיר.
עוד בתרבות: מריל סטריפ מבריקה כרגיל
חברי משינה ממשיכים ליפול
היימן פתחה ב״עולם תעשייתי״. הרי אין דבר אקטואלי יותר. רק בימים האחרונים ראינו פועלים ופועלות מפגינים בכיכרות. אבל השיר הנוקב מפעם הפך למהדורת כפיים קצבית שדרסה את האומץ שהיה בו, ולא היה זה אירוע בודד. הטקסטים העוצמתיים נעלמו בים של קצב וריקודים גם במקומות שהעוצמה יפה להם.
בתוך חמישה שירים הפכו שירי ילדותי למשקולת הולכת ומתהדקת על צווארי. 30 שירים הכיל המופע. ובמקום להיות דיאלוג חמקמק של געגוע שבו זיכרון אחד נוגע בשני בעדינות, במקום לצאת למסע מפותל של סי של אז וסי של עכשיו, מצאתי עצמי מוקף בתשוקה הגדולה של סי לחזור לבמה ולטרוף אותה, אבל בדרך גם קצת את הקהל.
המופע החדש דחוס. בלהט הקצב הצטרפו גם קורין אלאל ויהלי (בנה של סי) וכמובן נחצ׳ה היימן (האבא), וכפיים, וכוסות יין על הבמה וקהל שזלג ורקד בשלב מוקדם על חלקה הצדדי של הבמה. ים של געגוע מחד אך תחושה הולכת וגדולה שגם איפוק לעיתים הוא כוח. אמן, חייב לשמור משהו לעצמו, קהל חייב להיות רעב, אמן חייב לדעת למנן את הרעב שלו כך שלא יבלע את צופיו.
בשנים האחרונות עסקה סי היימן בהופעות בפני וועדי עובדים, חתונות ועוד שלל אירועים שמטרתם להקפיץ, להרים ולהכניס אנרגיה לקהל. וזה ניכר. על פי מה שהתרחש אמש בבית היוצר האנרגיה ההיימנית שהייתה נכונה לימי הוועד והאהבה חייבת לעבור הכלה מסוימת ולהפוך מצונאמי לטפטוף.
״עברו 25 שנה והחלטתי לחזור. אני עברתי כמה דברים ואני בטוחה שגם אתם עברתם כמה דברים״ אמרה סי. אין ויכוח. אבל זה לב האתגר: היימן חייבת למצוא את סי של 89 ולחדד מחדש את הסובב והמסובב שלה. היימן חייבת ללמוד לשמור שתיקות, לפנות מקום לחלל הזיכרון של הקהל, לכיסיי הגעגוע הנוסטלגיים שיעמדו בפני עצמם. כי זהו קיסמו של הקאמבק: האמן שאהבת מלטף אותך בשיר ומחזיר אותך לרגעים ולימים אחרים. היימן, בלהט שמחת החזרה לבמה, הפכה את הליטוף לליווי צמוד וכמעט בלתי מרפה.
לעיתים נדמה היה שזה עניין של ביטחון עצמי, אהבת קוני הכרטיסים שונה מאהבת וועדי העובדים או המתחתנים. את אהבתם של הוועדים יש למשש כל הזמן ("כפיים! איפה אתם?!"). אהבת קוני הכרטיסים היא אהבה שבאה מהבית, הם כבר פה. אין צורך לאשרר אותה שוב ושוב. כוחה דווקא בכך שאינה תלויה בדבר.
קמבאק הוא דבר מסוכן. מפאתטיות יציל רק המוות. את מבחן הפאתטיות האימתני סי צולחת לגמרי. דווקא מתוך האמת של הרצון לכבוש את הבמה סי מוציאה מעצמה משהו אותנטי לחלוטין, גם כשהוא נראה מתאמץ לעיתים הוא עדיין כן ולא חמלתי כפי שקורה לרבים מהאמנים שמנסים לחזור שוב. וזה יתרון גדול.
היימן ידועה באומץ שלה. היא הייתה הראשונה ששרה על עולם תעשייתי, על יורים ובוכים שנפסל לשידור (אותו, אגב, לא זכינו לשמוע אתמול). רק סי מסוגלת לשבת אצל דן שילון אי שם בשנות ה-90 ולשאול את הקהל מי קנה את הדיסק שלה כשברור לה שאף אחד לא יצביע. אמש, אפשר היה לחוש שמשהו מהאומץ ההוא קהה. השנים עושות את שלהן, אין ספק. סי של 89 אינה סי של 2014. ולכן גם פה דרוש בירור עצמי מהו הקול הפנימי שמביאה סי של 2014.
קאמבק הוא משחק חיזור בין המעריץ לזמר. זמר שייתן את הכל בהופעה אחד יאבד את המעריץ. זמר שייתן כל פעם קצת ירוויח קהלים חדשים שוב ושוב.
עוד בתרבות: לאייל גולן מגיעה התנצלות
אלי גוטמן לא ברירת מחדל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם