ראשי » תרבות » ספרותגלוש ב - nrg מהסלולר

צביקה ניר יודע מה נשים רוצות

הגיבורות בספרו החדש של צביקה ניר "זמן הלב", מזכירות לנו איזה דברים נפלאים יכולים לקרות, אם רק ניתן לרגש להוביל

צביקה ניר ניחן בתכונה שגברים רבים מייחלים לה – הוא מבין נשים באופן מעורר השתאות ומשרטט אותן כה במדויק, עד שנדמה שאנו זוכים להציץ ביומניהן האישיים. האופן בו הן מביטות בראי, סוקרות את מה שנשתנה בהן מהפעם האחרונה בה העזו להביט בו, הדרך בה הן מהרהרות בגברים שחולפים בחייהן, מודות-לא מודות בהשפעה שיש להם עליהן, היחס האמביוולנטי שלהן לנשים אחרות בחייהן – הכל מלווה באבחנות דקות, חדות, אך ללא נפילה אל תוך קלישאות מאוסות של נשיות.

עוד בתרבות: רבקה זהר כותבת
חברי להקת משינה ממשיכים לעשות בושות 

תרזה וכרמלה, שתי הדמויות המרכזיות, מוצאות עצמן בנקודה מטלטלת וטורדת מנוחה – מציאות חייהן, כפי שהייתה עד כה, חדלה מלהתקיים, והן נדרשות להמשיך הלאה מבלי לדעת איך. החברה מצפה מהן לקימה מפוארת והירואית נוסח עוף החול, מהלך שדורש מהן לגייס מתוך עצמן כוחות שלא ידעו שיש בהן, לפתוח פצעים ישנים, להודות באמיתות כואבות ולהכיר בקיומם של רגשות פחות אציליים מאהבה ומהתמסרות, כמו לבטים, אשמה וחרטה.

מערכות היחסים הרומנטיות של כרמלה ותרזה מגיעות לקיצן – האחת בעקבות פטירתו של בעלה והשנייה עקב גירושים. תוך כדי החיפוש אחר אושר ואהבה חדשה, הן מגלות שמצבן החדש מעצב את כל מערכות היחסים הבלתי-רומנטיות בחייהן, עם אמהות, אבות, אחיות וחברות.

יותר מכל, "זמן הלב" מזכיר לנו שמה שמושל בנו הוא הרגש. לעיתים הוא אצילי ויפהפה, לעיתים נלעג, אך הוא תמיד שם, מבצבץ לו אל מול מראות, מטאפוריות ואמיתיות, שהמציאות מזמנת לנו ומציבה מול פנינו. השכל הוא בן זוגו הקבוע לריקודים, אך הקסם האמיתי מתחולל כאשר הוא מניח לרגש להוביל.

אף על פי שהוא עוסק בנושאים בעלי עומק ומשקל, "זמן הלב" עושה זאת בקלילות יחסית, שמאפשרת לקוראים להכיל אותו, על מורכבותו ומשקעיו. הספר קולח ובהחלט יכול להיקרא כמקשה אחת, כריצה למרחקים קצרים, ללא צורך בהפוגות. הקשר בין הדמויות והעלילות הגיוני, טבעי ואינו מאולץ או מוסבר יתר על המידה.

ניר מגיש לקוראים ספר משולל ציניות או התחכמות, נטול פוזה, שאינו מתאמץ להיות פופולארי, גדול או חשוב. סוד כוחו הוא בכנות הזכה והנקייה שבו ובכמיהה שזולגת ממנו החוצה במורד הדפים. יש בו גם תבונה גדולה, מהסוג שהולך וגבר עם ניסיון השנים, ונדמה ש"זמן הלב" נכתב לא בעט ולא במקלדת, כי אם בבדלי עפרונות, שמגיעים אל הדף הלבן כאשר הם למודי קרבות רגשיים, אוזרים כוחות אחרונים ומביאים אליו תובנות מזוקקות, המנוקדות בהרבה יופי.
אמנם, חסר כאן הבעבוע - אותה נקודת רתיחה שנראה שהכל נבנה לקראתה, מבוששת לבוא, מותירה דווקא את רגעי השיא בספר קלילים מדי, פורטים על נימי הרגש בעדינות ולא במלוא העוצמה. אך הספר נהדר לכל אורכו ואינו נמדד רק בפסגותיו.

עוד בתרבות: סי היימן מתקמבקת בכוח
אלי גוטמן לא ברירת מחדל
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...