סיפור קצר: פנחס שדה בתל אביב

מיוחד לקוראי nrg מעריב: סיפור קצר של הסופר גבריאל בן שמחון ("נערה בחולצה כחולה") על פנחס שדה, על תל אביב ועל אורחת בלתי צפויה שמחזירה אותו לחיים

גבריאל בן שמחון | 13/1/2014 14:15 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
היה יום סגריר ביפו ויום סגריר בליבו. אחת לכמה חדשים האופק נראה לו שחור, לא רואה מה הלאה ובשביל מה כדאי לחיות. כהרגלו בתקופה כזאת הוא מסתגר ולא מחליף מילה עם איש. ומפני שאין לו למי ללכת, אביו מת לא מזמן ואילו ילדיו עדיין צעירים מכדי להושיט לו יד, נותר ממש לבד.
אותו יום החליט להוציא את עצמו לבד מהמועקה, נכנס לאמבטיה, התגלח, התקלח, התבשם, אכל ארוחת בוקר טובה מהרגיל, ירד מהבית, ועלה על אוטובוס לתל אביב. בלי שתכנן מצא את עצמו בחנות הבגדים "פולגת" לעודפים סוג ב', קנה לו מעיל ימאים שחור וארוך ולבש. הוא הביט בזכוכית של חלון ראווה וראה את שערו מתנפנף ברוח, זורח סביב ראשו כהילה, במעיל הזה הוא נראה יותר גבוה ויותר זקוף. אני חזק, אמר לעצמו והחליט לצאת ולתת למזל לפגוש אותו. לא שיש לו את מי לפגוש בתל אביב, חברים ממש אין לו, כל אלה שמספרי הטלפונים שלהם בכיסו אינם מסוגלים לעזור לו. הוא החליט ללכת לטיילת על שפת הים.

היום בהיר, השמש הציפה את הרחובות ואת הבתים, פברואר, אבל יבש ולא קר, המעיל החדש חימם אותו והגן עליו מפני הרוח. הוא הלך בשלום עליכם, חצה את רחוב הירקון והים נגלה לעיניו אפור, זועף ומתרסק בקצף על שוברי הגלים. הטיילת הייתה עדיין ריקה. הרבה כיסאות פלסטיק לבנים מפוזרים לאורכה, אך איש לא יושב עליהם. רק פה ושם נראה מישהו מתעמל או רץ לבדו ליד שפת המים. הוא הרגיש פתאום יפה ובריא, נהנה ללכת לאיטו, להסתכל בנוף ולשאוף לתוכו את אויר הים, את הכחול של המים, את הצהוב של החול, את צבע העננים בשמים שמשקיפים על בתי הקפה שהתחילו להיפתח.
בידו היה ספר השירים הראשון שלו, שיצא לאור לפני כעשרים שנה, והוא פתח כדי לתקן בו את אחד הפסוקים הסוררים: "סנטו בי נערות / על כי דלותי ככה. / אמן, אני אומר. אמן כי דל אני /..." מאז שהספר יצא הוא עסוק בתיקון המשפט הזה, הספר נעלם ונשכח, אבל הוא עדיין מנסה לתקן וגם עכשיו היה הופך בו, כשהרגיש שמישהי הולכת לצידו. כשפנה לעברה הוא ראה אישה כבת ארבעים, שער שחור גולש על כתפיה, עיניה שחורות וגדולות מהרגיל וגם שמלתה שחורה. היא הזכירה לו משוררת ידועה, אבל היא רק דומה לה, שכן המשוררת הידועה מתה לפני שנה.

- אתה תייר? שאלה האישה באנגלית, כשהיא הולכת לצידו.
- לא, הוא ענה קצרות.
- מאיפה אתה?
- מפה, מתל אביב, אמר בקצרה.
- ואת?
- אני מגורדון. פינת בן יהודה, היא אמרה בעברית והצביעה לכיוון הרחוב ממול.
- אני משוררת, היא המשיכה בלי שהוא שאל למקצועה. ואתה?

רצה לקצר ואמר לה: - גם אני, והמשיך הלאה לדרכו בצעדים מהירים, כשהוא מרמז שהוא עסוק  ורוצה להיות לבד. לא שהיה לו משהו נגד פגישות אקראי, אבל הוא חיכה לפגישות גדולות, קצת פלאיות, אפילו נסיות, לא לפגישות קטנות עם אישה פשוטה שמחזרת אחריך בטיילת ושואלת אותך אם אתה תייר.

רובי קסטרו
פנחס שדה רובי קסטרו

הוא זרז את צעדיו, חש שהיא נשארה מאחור, ושקע בקטע השיר שהטריד אותו. כשהגיע למזרקה, הרים שוב את עיניו והביט על תל אביב. על הים, על בנין האופרה, על הדולפינריום. הוא נשם עמוקות וחש שצעדיו קלים יותר ושגופו גמיש וצעיר יותר. מה שמעיל חדש עושה לבן אדם! אמר לעצמו, הסתובב וחזר למסלול שכבר עשה.

באמצע הדרך האישה שוב עמדה מולו: -מה שמך? היא שאלה. לא ידע אם הוא צריך לענות לה. רצה לעבור על פניה ולהמשיך בטיולו, אבל לא רצה לפגוע בה, וזרק את המילים הראשונות שעלו על דל שפתיו: "אסקידנייס זה שסק". לשמע המילים נפתחו לה עיניים גדולות ואור כיסה את פניה. המילים "אסקידנייס זה שסק" שינו לה כמו במטה קסם את הפנים והיא הפכה בבת אחת ליפה, מפתה ומוזרה. "אסקידנייס זה שסק", היא לחשה בחיוך מסתורי וחזרה "אסקידנייס זה שסק", כאילו היתה חוזרת על סיסמת קסמים לפתוח דלת לאוצר עלום.

נס! זה נס! היא אמרה, את כל נעורי ביליתי איתך. סגדתי לך. אתה היית אדוני. מלכי. איזה מזל קורה לי היום! כל חיי חלמתי על הפגישה הזאת, אבל כל חיי היו לי רק פגישות קטנות עם אנשים קטנים והנה! פנחס שדה! בודאי פנחס שדה! איך לא זיהיתי אותך מיד! היא הושיטה יד לנגוע בו, אבל הוא נרתע. מה? הוא חשב, היא באמת? או עושה את עצמה? הרי פנחס שדה מת לפני עשר שנים ואיך היא לא יודעת, אם היא סופרת?

כל אחד יודע. התקשורת עסקה בזה שבועות. אבל היא המשיכה בלי לשים לב אליו: ...כל כך השפעת עלי... בשבילך עזבתי את הלימודים ולא הגעתי יותר לבית הספר... מה שהיה בספר שלך היה גדול מהכל... הוא רצה לעצור את שטף דיבורה ולהגיד לה שהיא טועה, שפנחס שדה מת לפני עשור... אבל למה הוא בחר דווקא במילים של פנחס שדה? הוא לא יודע. סתם. מקרה. לא התכוון לכלום. באמת לכלום. המילים ניתזו מפיו מאליהן: "אסקידנייס זה שסק". אבל איך זה שהיא לא שמעה שמת? אולי היא לא היתה בארץ? אולי היא כמוהו מסוגרת בחדר וכותבת ובחוץ שוררת אפילה? אבל הוא לא עצר אותה ולא תיקן, כשהיא המשיכה לשאול אותו מה הוא עושה עכשיו, מה הוא כותב, אם יש לו קצת זמן בשבילה. היא התנצלה אם היא מפריעה לו, וכששאלה אם יוכל להקדיש לה זמן לפגישה, שהוא יכול לקבוע לה מועד מתי שרק יוכל ויתפנה, הוא ענה לה בחיוב. היא נתנה לו את מספר הטלפון שלה והוא נתן לה את כתובתו.

בחדר העבודה שלו הוא ישב מול הדף שבמכונת הכתיבה הישנה, מנסה לתקן את אותו משפט סורר, לוגם מכוס קפה ומפעם לפעם קם מביט דרך החלון החוצה כמחכה למישהו. כמה ספרים מפוזרים על שולחן העבודה: "החיים כמשל", "מות אבימלך ועלייתו השמימה", "משא דומה" ועוד. גם תמונה של פנחס שדה עומדת שם, אך קשה לדעת אם היא עומדת שם מאז ומתמיד, או אם היא רק הונחה לאחרונה. היא דומה לו, אך לא באופן שלם. הוא מביט בה ומנסה לשנות משהו בפניו, לסלק קמט כלשהו, כדי שידמה לה יותר.

צלצול בדלת והוא ניגש ופותח. מולו היא עומדת לבושה לבן עם ספר ביד ועיניים צוחקות כמבקשת רשות להיכנס.

-תיכנסי, בבקשה, הוא אומר לה.
-אני מקווה שלא הפרעתי לך בעבודה, היא אמרה בעודה פוסעת לחדר.
-קפה או תה? הוא שואל.
-מה שאתה שותה, היא עונה לו, ובעוד הוא הולך למטבחון המאולתר, היא פותחת את הספר שהביאה עימה, "משא דומה", וקוראת בקול מתוק: "סנטו בי נערות / על כי דלותי ככה. / אמן, אני אומר. אמן כי דל אני/...".

זמן רב הם ישבו זה ליד זה, קוראים קטעים מהספר ומעירים זה לזה, לוגמים באיטיות מהקפה, עד שידו צונחת על כתפיה והיא מפנה את פניה אליו, שפתיו נוגעות בשפתיה שלוחשות שירה והם נשכבים על הרצפה בסערה. כשהוא מתעורר החדר מוצף זהב, אבל היא איננה. הוא מוצא פתק על השולחן שבו היא מודה לו ומחכה לטלפון. הוא מחכך בעיניו, מסתכל על הספרים הפתוחים ועל התמונה של פנחס שדה וחושב אם זה היה פייר ששיקר לה. הרי פנחס שדה בכלל מת והנה היא שכבה איתו וחשבה שהיא שוכבת עם פנחס שדה. מצד שני. אולי היא רק עשתה את עצמה. אישה בודדת, רצתה אותו, הסכימה לשחק את המשחק שלו. לא שהיא לא ידעה. כולם שמעו על מותו של הסופר. היא שכבה איתו. לא עם פנחס שדה. הוא החליט לצלצל אליה.

- תודה על הלילה, הוא אמר לה.
- תודה לך, היא אמרה .
- אני רק רוצה להתנצל... הוא לחש במבוכה לשפופרת.
- להתנצל? על מה?
- שלא אמרתי לך את שמי.
- כן, אמרת לי.
- אז זה בדיוק שלא.
- אתה לא פנחס שדה?
- הוא מת לפני עשור...
- תשמע, היא קטעה אותו. נדבר על זה אצלי. לא בטלפון. פתאום הוא נזכר שהוא צריך להתנצל גם על זה שהוא לא שאל לשמה, אבל זה היה רק אחרי שסגרה.

צילום: ראובן קסטרו
יונה וולך צילום: ראובן קסטרו

כשהגיע הוא לא הספיק להגיד לה כלום, כי מיד כשפתחה את הדלת הם עטו זה על זה, היא משכה אותו למיטה הרחבה, עליה צנחו וטרפו זה את זה. אז, בין גניחה לגניחה, הוא לחש:
- ...את יודעת... שאת אפילו לא אמרת לי את שמך.
- לא שאלת, היא ענתה.
- אני שואל עכשיו. מה שמך?
- יונה וולך, היא אמרה. הוא התרומם מגחך:
- את צוחקת? כן, זאת אני.
- יונה וולך מתה לפני שנה.
- אתה צוחק? היא קפצה מהמיטה ערומה עם השיער השחור שמכסה את כל גופה, הורידה ספר מהמדף והביאה לו. על הכריכה היתה תמונה שלה בשחור לבן והשם: יונה וולך.
- אני לא דומה לה? "תן למילים שלי לעשות בך /..." , היא התחילה לקרוא, "תן להם היה חופשי / אלו תעשינה בך כרצונן / עושות צורות מחדש בדבר / תעשינה בדבר שלך /...
- כן, זה יונה וולך, הוא אמר, אבל היא מתה לפני שנה.
- גם עליך אתה אומר אותו דבר. פנחס שדה מת לפני עשור. אתה לא רוצה להיות פנחס שדה, אז אל תהיה. אבל אני יונה וולך....
- איך את יודעת שאני פנחס שדה?
- "אסקידנייס זה שסק", היא אמרה. אם אתה לא, אז מי כן? השירה שלך. האהבה שלך. היופי שלך. - אבל פנחס שדה מת ואני לא. את יכולה להרגיש שאני לא. אני חי.
- מי אמר לך שאתה מת? אם פנחס שדה מת, גם יונה וולך מתה, אל תתעקש. בטח שאתה חי! בוא! בוא כבר! בוא אלי! הוא הבין שאין טעם להמשיך להתווכח, שחבל על הזמן, גהר עליה ושאב אותה בכוח לתוכו כשהיא גונחת וממלמלת: ...תת הכרה נפתחת כמו מניפה / עדיין היא סוס כהה עדיין לא לבנה / המוח צף בי כמו על מים, שושנה לבנה /...".

עוד בתרבות: כל הזוכים של גלובוס הזהב
שחקן מפורסם נחקר בגין קשר אסור עם קטין
מנחם זילברמן הלך לעולמו

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק