קורין על איינשטיין
מותו של ידידה הקרוב אריק איינשטיין נגע לקורין אלאל בכמה פצעים חשופים. בראיון מיוחד מספרת אלאל על ההופעה בכיכר למחרת מותו, על הבחירה להשקיף מהצד על המאבק הלהט"בי, ועל המכתבים ששיגרו הקיבוצנים אחרי הופעותיה בתלונה על קולה האיום
עוד בתרבות: האקס פקטור האמיתי נמצא בסדרת דרמה
מכתב פרידה מרגש של אברהם טל
לילה קודם לכן ישבה באולפן במושב גנות, מתחת לבית. עבדה על האלבום החדש. "הייתי באולפן, בעולם אחר, לא ידעתי כלום", היא מספרת. עד שרותי, בת הזוג, ירדה עם הבשורה. 'אריק איינשטיין בבית חולים', היא אמרה לי. מיד חשבתי, טוב, בטח יהיה בסדר, והמשכתי לעבוד. אחרי שעה היא ירדה אליי ואמרה, 'אריק איינשטיין מת'. הייתי כל כולי במוזיקה ורציתי להפסיק, ואז אמרתי לעצמי, אריק איינשטיין מת, את לא מפסיקה את המוזיקה. רותי המשיכה לספר לי מה קרה על רקע המוזיקה. הרגשתי שלא נכון להפסיק. צריך להמשיך לנגן". בבוקר צלצל הטלפון. בני המשפחה ביקשו מאלאל שתבוא לנגן בכיכר. אבל לא בגלל השורה ההולמת כל כך את איינשטיין "נצמדים לקירות הבתים" היא בחרה ב"זן נדיר". "זה קרה כל כך מהר. נסעתי לשם וחשבתי: אריק היה זן נדיר".
מאותו זן של קורין אלאל. אבני יסוד וטפחות של תרבות ישראלית נוכחתנפקדת. תרבות שרגליה בלהקות הצבאיות, ראשה מגיע לרוקנרול כחול-לבן ולבה פועם שירי עם ומועד ישראליים. הנה אלאל עצמה, צעירה ופרחונית, יושבת שם לימינה של יהודית רביץ ושתיהן מעטרות את השירה של איינשטיין ב"עטור מצחך" הנצחי. ולצד הישנה והטובה - גם זו השורטת, של "אל תקרא לי מותק", והנוזפת של "ארץ קטנה עם שפם", והמחוספסת עם ענבל פרלמוטר והמכשפות, ומאז ועד היום נוכחת גם פה, גם שם. זו קורין אלאל. שתי גדות לה, זו שלנו, זו גם כן.
עכשיו היא מגלה כיצד הפצירה גם היא באיינשטיין לבל יגנוז את קולו לנצח. "בפעם האחרונה ראיתי אותו אצל גיא בוקאטי כשהם התחילו לעבוד, אבל בשנים האחרונות דיברנו כמה פעמים. את תקליט הילדים שעשיתי רציתי לעשות איתו והוא אמר לי שלא בא לו. בכלל, היה לי חלום לעשות איתו תקליט. דיברתי איתו כמה פעמים ולא יצא. היה לי חומר שחשבתי שיתאים לו, שלחתי לו והוא אמר לי שלא בא לו לעשות דברים, לא בא לו להקליט".
לראשונה נפגשו כשהקליט את "ארץ ישראל הישנה והטובה", חלק ב'. אלאל הכירה את יהודית רביץ מהלהקה הצבאית ו"אריק אהב את הקולות של יהודית ושלי והזמין אותנו להקליט". היא מספרת על הפגישה בביתו של יוני רכטר, על הספה, כשרכטר מחלק את הקולות. "ישבנו ושרנו", היא נזכרת במה שלנו נדמה כמפגש פסגה מוזיקלי ואצלה נצרב כ"כזה רגיל מאוד". מ"ארץ ישראל ב'" המשיכה עם איינשטיין לאלבום השלישי בסדרה, ול"עטור מצחך". מאז לא הרבו לשתף פעולה.
השנים האחרונות הן החמצה?
"אני לא יודעת. אני פשוט יודעת איזו הרגשה זו כשאתה מוציא שיר ולא מתייחסים אליו. ואתה מוציא עוד ועוד ועוד. זה מאוד קשה. בטוח היה לו קשה עם זה שכל התקליטים האחרונים שלו לא עלו על הדרך שהוא היה רגיל אליה. בעצם, העולם השתנה. זה לא שהוא לא היה בסדר. העולם המוזיקלי השתנה בשנים האחרונות. הדרך השתנתה, הפוקוס השתנה. אבד הפוקוס שפעם היה, כשאתה מוציא דיסק וזה מה שיש ברדיו".
אבל הלהיטים עדיין הושמעו.
"כן, אבל החדשים לא. כואב הלב כשאתה מוציא משהו חדש, זה מה שאתה רוצה להגיד, ולא מקבלים את זה. זה שהשמיעו את הישנים ולא את החדשים זה עוד יותר כואב. זה כאילו שאוהבים את הישן ולא את החדש. הוא לא דיבר איתי על זה אבל הדיכאון שלו היה קיים. בעבר הוא לא היה כזה, ופתאום נהיה 'לא בא לי, לא רוצה'. בטון שפוף, לא בשמחה".
אריק איינשטיין הוא לא היחיד בדורו שלא הושמע בשנים האחרונות.
"נכון. הוא ידע שזה לא נגדו ושהעולם השתנה. זה העולם של הצעירים, של הסאונד החדש".
לכן, כבר שנים, אלאל מאתגרת את הסאונד החדש, מחפשת, לפעמים מוצאת, לפעמים לא. עדיין באותו אולפן, באותו בית במושב, היכן שהריח צלול והשלווה מוקפדת. היא, רותי ושני הבנים, חתולה לבנה מתרפקת, כלבה נמרצת וכלב אסתמטי. וכולם נמשכים לאח מחממת. לפני חודש נחנכה. זה קרה אחרי שגנרל חורף המיט על המושב יממה ללא חשמל, בקור ובחושך. שנים הם בבית הנוכחי ומעולם לא חשבו להיטיב את האש בסלון. הפסקת החשמל הדליקה רעיון. "התחלנו לפנות ולנקות את האח", אלאל נזכרת. "הכנסתי את הראש, הסתכלתי למעלה לתוך הארובה וצעקתי לרותי 'אני רואה שמים'", היא מספרת ומושכת צחוק עגלגל.
עדיין חביבה וחמה, גלוית לב ועירומה ממניירות. מתלהבת משיר טוב, מיוצר צעיר ומוכשר, כשם שהיא נדלקת כשהיא רואה שמים דרך ארובה ישנה. ולצד זה, מאלבום לאלבום, מהפקה לעיבוד - אלאל פורייה ומפרה בקו יצירתי שנמשך מאז עברה בין שלוש להקות צבאיות כחיילת צעירה. מאותו רגע שפגשה ברביץ. "במפגש הראשון איתה שרנו זו לזו", היא נזכרת. "היא שרה שיר עם מילים ואני שרתי שיר בלי מילים. אמרתי לה 'מאיפה יש לך מילים?' אז היא אמרה לי? 'מהספרים'. הייתי עולה חדשה מתוניס, והיה לי כבוד מאוד גדול לספר. חשבתי שלא יכול להיות שאדם ייקח ספר וישתמש בו למשהו פרטי שלו. ברגע שהיא אמרה לי שמותר, התנפלתי והתחלתי לקרוא לאה גולדברג, יהודה עמיחי, נתן זך. קראתי והלחנתי. יצאו לי שירים מסובכים, כל שיר עם מיליון אקורדים. יפים, אבל נורא מסובכים. במשך עשר שנים ניסיתי לצאת מהכובד הזה. חיפשתי את הקלות. כך הגעתי ל'מותק' - שירים שהם לא של משוררים. הבנתי שהמשוררים לקחו אותי למקום מסובך מדי".
משהו נשאר מהשירים ההם?
"לא. הם אצלי בתווים. יכול להיות שאעשה איתם משהו יום אחד".
על קו התפר הזה, בין הפזמונאות המלטפת דאז ובין החשמליות של שנות ה-90, מספר הקול של אלאל. "אספר לך על הקטע של הקול שלי", היא אומרת וחוזרת לסוף שנות ה-70. אלאל, צעירה מוזיקלית עם קול גבוה וטוויסט צרפתי, השלימה צמד עם מיקי גבריאלוב. איינשטיין חיבר בין השניים, גבריאלוב פרש חסות. "מיקי היה האמן המוכר הראשון שלקח אותי תחת חסותו", היא מספרת. "הופענו שנתיים ביחד ועשינו חצי תקליט. היינו טובים מאוד ביחד. בתקופה ההיא, כשהתחלתי לשיר, הופענו הרבה בקיבוצים. אחרי ההופעות הם היו שולחים מכתבים וכותבים 'מה זה הזמרת הזאת? מה זה הקול הזה? אנחנו לא רוצים אותה'.
"ירדו עליי. היו להם טענות לגבי הקול שלי. אולי היה לי מבטא חזק מדי או שדרך השירה שלי לא רגילה מספיק. היא מעוגלת, לא שפיצית כזאת. מיקי ואני לא ידענו איך לאכול את זה. אני זוכרת שבתחילת הקריירה, גם כש'דרך הכורכר' יצא, ניסיתי להוציא שירים לרדיו דרך חברת תקליטים וכל הזמן אמרו לי שאני מזייפת, שאני לא שרה נכון. כל הזמן. יכול להיות שמהתגובה הזאת שנאתי את הקול שלי".
הקול ההוא, צח ונוגע בצמרות, עלה לאלאל על העצבים. "כשעשיתי את 'מותק', האלבום הראשון ב-84', שנאתי את הקול הגבוה שלי. הייתי נגדו. התחלתי לחפור בנמוכים. זו הייתה המלחמה שלי בסוג קול הזה, שייצג לי משהו שלא רציתי להיות בו. כל זה מתקשר לאריק. כי עם אריק הקלטתי בתחילת הקריירה, כשהקול שלי היה כמו שהוא, גבוה".
עברו שנים ופתאום - טלפון. "אריק רוצה להקליט את 'עטור מצחך' שוב. אמרתי 'בסדר' ונכנסתי לפאניקה. ידעתי שאני כבר בחפירות שלי, בנמוכים. לא חשבתי שאוכל להגיע לקול ההוא, הגבוה. כשהגענו לאולפן ביקשתי מיהודית 'תעשי לי טובה, תשירי את הקול הגבוה ואני אשיר את הקול שלך'. כשנכנסנו לאולפן אמרתי לאריק שאני אעשה את הקול של יהודית. והוא מיד אמר לי, 'מה פתאום? אל תדאגי, תיכנסי פנימה, תעשי את זה. תשימי את האוזניות ותשירי', הוא אמר לי. שמתי ושרתי. אבל מה, זה כבר היה בקצה. אז לא התחשבתי בזה שהוא אמר לי שהקול שלי יפה, לעומת כל אלה שאמרו שהוא לא יפה. אתה מבין? לקחתי רק את הרע ופשוט הרסתי את זה. עכשיו כבר אי אפשר לשחזר. יש גבהים שאי אפשר להגיע אליהם".
המעגל נסגר לפני שלוש שנים. אלאל החליטה להתגרש, זמנית, מההרכב שליווה אותה. החליטה לעלות לבמה יד ביד עם גיטרה, מקסימום בס-תופים. "הופעתי עם ערן צור, נסענו לניו יורק ודיברנו הרבה על הופעות", היא נזכרת. "אמרתי שבא לי ככה, לבד, עם גיטרה, אז הוא הציע לי להופיע בקפה ביאליק. לא הכרתי את המקום. הלכתי וזה עשה לי ממש טוב. לאט לאט גיליתי שמשהו לא נוח לי בשירה. עם ההרכב שלי לא הרגשתי את זה כי הם חיפו עליי. אבל לבד, אני והקול, הבנתי שאני צריכה להוריד את הגיטרה והשירה בחצי טון. השקט הזה שהייתי בו - דרכו למדתי את הקול שלי. כל שיר קיבל את הסולם הנכון להיום. תמיד הרגשתי שכמו שהשיר הולחן ככה אני צריכה לנגן אותו, וזו שטות. אם אני לא יכולה לשיר אותו טוב, מה הוא שווה? הבנתי את זה רק בחודש האחרון, מאז הפטירה של אריק. הכל עלה לי".
מעולם לא כתבה, עד לפני כמה שנים, כשהשתתפה בסדנת כתיבה אצל מאיר גולדברג ודן תורן "וזה פתח לי את הברגים בראש", היא אומרת ומתקנת, "לא את הברגים, אלא את השערים. שערים שהיו סגורים. היום אני כל הזמן כותבת".
מתי את כותבת?
"כשאני מחליטה. אין שעות קבועות. אני מתכננת. אני אומרת 'היום יש לי פגישה עם עצמי', כי יש לי הרבה פגישות עם אנשים, אני עובדת עם הרבה מוזיקאים צעירים. מקליטה ומפיקה. עכשיו למשל אני עובדת עם ישי סויסה, הנכד של יפה ירקוני".
מתקשרים ומבקשים לבוא?
"כן. אבל אני לא יכולה לעבוד עם כולם ויש הרבה מוכשרים. יצר ההלחנה שלי קיים כל הזמן ולכן אני מלחינה עם עוד אנשים. זה מפרה, הרבה שירים יצאו ככה. אם אתה מצליח להתנתק לשעה, לא יותר, להסתכל פנימה למילים, לרגשות, לצלילים, ובאמת לחפש ולנסות לראות תמונה - אז יצא לך שיר. אתה מנצח, אתה שר, אתה בקסם".
מעולם לא קינאה לשירים שהלחינה. את "דרך הכורכר" נתנה לאריק סיני, את "זן נדיר" כמעט העניקה כלאחר יד, ואת "אין לי ארץ אחרת" נתנה פעמיים. בפעם הראשונה היה רק לחן נטול מילים, ובפעם השנייה, כשהוצמד למילותיו של אהוד מנור (שנכתבו בזמן מלחמת לבנון, בתגובה מאוחרת לנפילת אחיו במלחמת ההתשה), אלאל מסרה אותו הלאה לגלי עטרי. אבל דווקא הביצוע של אלאל - נקי, נוקב וחודרני - נצרב בתודעה הלאומית.
"למדתי מזמן שלשיר יש חיים משלו", היא מסבירה את הנדיבות המוזרה. "חשוב יותר שהשירים יצאו מאשר מי יבצע אותם. אם השיר קיבל את דרכו בצורה הזאת, אז ככה זה צריך להיות. זו התפתחות של שיר. בדיוק כמו ב'אין לי ארץ אחרת'. כשהשיר יצא עבדתי על 'פירות אסורים', האלבום השני, והיה לי ברור שזה לא מתאים לאלבום. לא הייתי מוכנה שמשהו אחר ייכנס פנימה".
והנה השיר מאומץ בכל פעם בידי קבוצה אידאולוגית שונה.
"זה בדיוק מה שאני אומרת. אי אפשר לדעת איפה זה ייעצר. אלה מילים חזקות מאוד. היום, כשאני שרה אותו, אני מרגישה שאהוד כתב אותו בשבילי. אהוד אהב אותי והיה לנו קשר חזק מאוד. הכרנו בצבא ונשארנו בקשר כל השנים עד שהוא כתב לי את 'שפת אמי'. הוא כל הזמן נתן, לכל האנשים מסביבי. ידעתי שהוא נותן לזה שירים ולזה שירים ויודע להתאים לכל אחד את השיר שלו. הייתה לו טביעת אצבע ויכולת להיכנס לך לנשמה, להוציא אותה ולכתוב את זה במילים".
דווקא אחד השירים שנצבעו בצבעים פוליטיים עזים נולד ליוצרת שלא נדבק בה רבב פוליטי, שהקפידה כל השנים לשמור מרחק מהבערה. אם ברח בדל התייחסות, הרי שיצא מלווה בלחן, מעודן בצלילים. "איכשהו אני בורחת אל המוזיקה לעולמות אחרים", היא אומרת. "מנסה להתעלם מהקושי. המוזיקה היא בריחה כזאת, מקום אחר, הבעה אחרת. אני מעדיפה לחפש פתרונות מוזיקליים למציאות, לא להיכנס למציאות היומיומית הקשה. כל אחד מוצא את הדרך להתבטא וזה נהדר. "הדג נחש", למשל, כותבים דברים נהדרים. אותי פחות מעניין לדבר על זה, ובכל מקרה עוד לא מצאתי דרך".
וכשדיברה - דיברה במעשים. לפני כ-13 שנים יצאה מהארון ב"פגישה לילית" עם קובי מידן. אז כבר הייתה בזוגיות עם רותי, ויחד הביאו לעולם את עומר בן ה-11, לוחם קראטה מושבע, ואת יונתן, בן רבע לשבע. כך או כך, אלאל זרקה את שהיה ידוע לרבים והמשיכה לדרכה, רחוקה ממהומות האאוטינג ומההתגוששות החוץ-פרלמנטרית. כשהיא מתבקשת להתייחס למאבק האחרון - הכרה בזוגות חד-מיניים לצורכי מס - היא מהרהרת. "תראה, יש לי הפרעת קשב. עשיתי את המעשה של לצאת מהארון ולהגיד את זה ופשוט המשכתי את החיים שלי, דוך. אני יודעת שדברים קרו וקורים ואני רואה בזה אבולוציה של הדבר. זה נהדר שזה קורה ועוד יקרו דברים, אבל אני לא בזה, אתה מבין? אני שמחה שיש דיון, שמדברים על זה, שרוצים להקל, אבל זה לא מה שמעניין אותי בחיים. אני לא נכנסת לזה. אני לא במלחמה הזאת. אני משקיפה עליה ושמחה עליה".
עשית את שלך?
"זה לא עניין של 'עשיתי את שלי'. אני פשוט רוצה להמשיך הלאה ויש דברים שמעניין אותי לעשות". "אני אגיד לך מה", משתלבת רותי בשיחה. "בכל פעם שמישהו יוצא מהארון מתקשרים לקורין. יש איזו הצעת חוק מתקשרים לקורין. זה עניין שבשגרה. הגישה שלה היא שהדרך שבה היא חיה - זה מה שיש לה להגיד. זה לא בדיוק 'תשאירו אותי בחוץ'. כשהיו ארבע שנים לרצח בברנוער, קורין הופיעה. במצעדי גאווה, כשמזמינים, קורין מופיעה".
אלאל: "מובן ששתינו שמחות שיש חוקים למען זוגות חד-מיניים. אנחנו יחד 15-14 שנה, מגדלות שני ילדים. אפילו שפה במושב אנחנו המשפחה היחידה ובבית הספר עומר הוא הילד היחיד - עדיין אין לנו תחושת חריגות. אנחנו משפחה עם שני הורים, יושבים על שיעורי בית, נוסעים לחוגים בפתח תקווה".
הילדים חוזרים עם שאלות?
"אנחנו מדברים על הכל. אין תעלומה, אין סימני שאלה או דברים לא ידועים. הם שניהם ילדים אהובים מאוד ואנחנו מבלות איתם הרבה. אין בתחושה של להיות זוג חד-מיני חריגות. הילדים גדלים כמו ילדים רגילים עם בעיות של ילדים רגילים. פשוט יש להם שתי אמהות. כשאתה מביא ילדים בצורה הזאת אתה באמת שואל מה יהיה כשהם יגדלו ואם יהיה להם חוסר. אין משפחה מושלמת. לכל משפחה יש עניינים משלה, תנודתיות, חוסרים, פלוסים ומינוסים. כשאתה מביא ילדים אתה עסוק בלגדל אותם, לא בהגדרות. זה גן, חיתולים, חוגים. ואז בא עוד אחד. אתה עושה מעשה וממשיך את החיים".
מבאס וקשה לשמוע
וכשאלאל מסתכלת למטה, על דור חדש, היא לא מתקמטת. גם לא מול בליץ ריאליטי הכישרונות שהציף את המסך לאחרונה. "קודם כל אני מסתכלת על זה כפלטפורמה של אמנים חדשים", היא אומרת. "אופציה להתגלות. זה שהם מתגלים בריאליטי זה בסדר מבחינתי, כי אם הם מתגלים אז זה שווה את זה. אם יש לך יהלומים שאתה צריך למצוא, זה נפלא שיש מי שמחפשים אותם. מבחינת המתמודדים זו התחלה של קריירה. מפה הדרך קשה מאוד, ואז היא הופכת לרגילה. או שמצליחים או שלא מצליחים לעשות את המהלך, לפרוץ. כאילו יש להם איזה אור ירוק להתחיל את הקריירה מנקודה גבוהה מאוד במקום להתחיל אותה מלמטה כמו פעם. אגב, פעם גם היו פסטיבלים שהיו מגלים בהם אמנים חדשים".
אבל רק מיעוט פרצו דרך הפסטיבלים האלה.
"נכון, אבל כל עוד עושים מוזיקה ומנסים דברים שקשורים למוזיקה אני חושבת שזה טוב. בתוכניות האלה משקיעים הרבה מחשבה ומנסים להתאים את השירים לזמרים. בכל זאת, זה נשמע טוב בסופו של דבר וזה מעניין. זה טוב, זה עולם חדש".
את יכולה להבין את אלה שמתעבים את השיטה?
"אני מבינה אבל צריך להשלים עם זה שהעולם השתנה. זה פשוט עולם אחר. זה זמן שיש בו התרגשות גדולה. הזמן של כל אחד קצר, אבל ההתרגשות חזקה נורא".
עוד שינוי שהתפתח מתחילת העשור הקודם ועד לשיא הנוכחי הוא חילופי המשמרות. הרוקרים לא נעלמו, אלא פשוט לקחו צעד הצדה. לחזית קיסריה, נוקיה ופינס זינקו כוכבי הפופ הים-תיכוני. האם אלאל הרגישה שרגלי הרוקנרול נדחקו? "בטח שאני מרגישה", היא מודה. "אבל אלה החיים שלנו. זה כמו מזג אוויר, עולה ויורד. עכשיו זה ככה ואחר כך יבוא משהו אחר. יש תקופות, וצריך לקבל את זה. האנשים שהצליחו במוזיקה הים-תיכונית, יש ביניהם דברים מדהימים. זה שזה הצליח, מבחינתי זה גדול. כל דבר שמצליח, אני חושבת שהוא גדול. אם זה נוגע באנשים, זה טוב. בשביל זה אנחנו מתעסקים במוזיקה".
וכשהמלך מסתבך כל הז'אנר מוכתם. פרשיית אייל גולן הייתה יכולה להתלקח בתקופתך?
"אני לא יודעת. המדיה כיום היא אינסטנט. הכל חזק מאוד, ואחר כך זה עובר במהירות. בנאדם טעה, טאק-טאק, מיד זה נהיה חזק. ככה העולם חי היום. תראה, גם הנשיא שלנו עשה משהו נורא, זה לא רק במוזיקה. אי אפשר לקחת את זה כדוגמה".
זה לא הסעיר אותך.
"זה הסעיר אותי מאוד כי מבאס וקשה לשמוע את זה. כשמישהו משתמש בכוח שלו זה קשה. אתה יודע, אני לא יודעת בדיוק מה היה שם, אבל לפגוע בילדות, להכניס ילדות לעניין, זה ביג נו-נו".
זוכרת תופעות כאלה בעבר?
"לא זוכרת כאלה, אבל לצערי היו עניינים. לא בצורה כזאת, אבל הגבולות היו מטושטשים, התביישו לדבר וכיסו את העניין בכל דרך. כיסו הכל. היום זה פתוח, אפשר לדבר על זה, להתווכח. יש במה לדבר עליה. בעבר זה היה קשה יותר. יש המון פלוסים בכך שפרשה כזו לא עוברת בשקט. יש במה להגיב ולדעת ולהרגיש, והכל פתוח". כשהפרשייה התפוצצה היו שהשוו בינה ובין עלילות חבורת לול. "זו השוואה מופרכת. אני לא זוכרת כזה מקרה".
מאחורי מסך יצירה ואופטימיות, ביוגרפיה מנוקבת ממהלומות. היא נולדה בתוניס לקלודין והוברט, שבגיל מאוחר יותר התגלה בפניה כסוכן מוסד. אחיה, ז'קי, נפטר לפני כמה שנים אחרי מאבק במחלה קשה. משפחת אלאל - למשפחה היה בית חרושת לשוקולד ששמו "אלאל" - עלתה ארצה כשלקורין מלאו שמונה. בעבר סיפרה בראיון נרחב לסופשבוע על האנורקסיה שממנה סבלה מנעוריה ועד אמצע שנות העשרים לחייה, על הייסורים הפיזיים שגם מנעו ממנה במשך תקופה לנגן ועל מחלת הסרטן שאיתה התמודדה לפני כחמש שנים, לפני שהשתתפה בעונת הסלבריטאים של "האח הגדול".
בכל עת, מאז גיל 10, כשקיבלה מסבתה את הגיטרה הראשונה, ועד האלבום האחרון - מצאה מפלט במוזיקה. "את האלבום האחרון הקלטתי בתקופה קשה, בזמן המחלה", היא מגלה. "ממש באמצע ההקלטות חליתי. שלושה שבועות אחרי שיונתן נולד. היה קשה מאוד לתפקד בסיטואציה הזאת. מבחינתי, לא הייתי קורין שאני עכשיו או שהייתי קודם. הייתי קורין של חמישה אחוזים".
זה מורגש בתוצאה?
"מבחינתי כן. אתה מקבל טיפולים וממש לא מתפקד. כאילו עובדים על המוח שלך. מצד שני, הדבר הגדול שהליקון ורוני בראון עשו לי הוא שהם לא עצרו אותי. הם אמרו לי 'תמשיכי לעבוד', וזה מה שהציל אותי. כל כך שמחתי שכל היום הייתי עסוקה בהקלטות, אפילו שהייתי רק חמישה אחוז. זה עזר לי להבריא, כי כשמודיעים לך שאתה חולה זה סוף העולם. אתה לא יודע איך אתה יוצא מזה. היום אני חמש שנים אחרי אז אני רגועה, אבל עד חמש שנים אתה כל הזמן צריך להיבדק".
ועכשיו?
"טפו-טפו זה נגמר. עברתי אותן. אח שלי לא עבר את זה. זו מחלה קשה. זה עשה אותי אדם אחר, חישל אותי מאוד. אני חזקה יותר ממה שהייתי קודם. אחרי המחלה אתה נהיה עסוק, כי באמת חבל לך על כל דקה ואתה רוצה לעשות הרבה דברים. אתה לומד להעריך".
והיא עושה. בין היתר, עובדת ומופיעה עם "המחשפות"; וגם "מעיין", אחד מהשירים המזוהים איתה ביותר, יצא עכשיו שוב, כסינגל. הוא הוקלט בפסטיבל הפסנתר בשנה שעברה, בהופעה שהגישה את השירים המוכרים בעטיפה קלסית. לצד הפילהרמונית הישראלית ותזמורת ראשון לציון, אלאל שרה לבד, בלי גיטרה, והתוצאה מפתיעה.
"כאילו שמו אותי בעולם אחר", היא מתמוגגת. "הצחיק אותי שפתאום בעצם המוזיקה כובלת אותי, כי אני כל הזמן צריכה לספור כדי להתחיל. אם אני טועה בספירה - אני לא נכנסת איתם. כשאני עם גיטרה אני עושה לעצמי פתיחה ואני מתחילה לשיר מתי שאני רוצה. פה, אם אני לא נכנסת בול במקום, התזמורת רצה בלעדיי. אין אלתורים. וזה כל כך הצחיק אותי, במובן הנעים. פתאום הכל נעול והכל יפה ואלוהי כל כך. זה היה מין שילוב של לחץ ויופי. אני פתאום רואה תמונות חדשות של השירים שלי".
יד המקרה - בהפקת ההופעה השתתף מישהו ששאל את אלאל, דרך אגב, אם תרצה להקליט את המופע. כך נולד אלבום, שצפוי לצאת בחודשיים הקרובים. את העיבודים החדשים לשירים הישנים בישל מיכאל גוטליב, בתוכם "דרך הכורכר", "הטבעת נפלה", "ארץ קטנה עם שפם" ו"שפת אמי". במקביל, ההופעה המוצלחת ממשיכה לרוץ (ב-24.1 תופיע אלאל במרכז הבמה בגני תקווה).
"זה לא היה קורה אם הייתי בחברת תקליטים", היא אומרת, "אני חופשייה כבר שלוש שנים". כבר מאלבום הילדים שהוציאה - "ארנבות משוקולד" - החלה להפיץ לבד, מהבית. "מכרנו ככה כבר כמעט אלפיים אלבומים", מספרת רותי, שגם מנהלת את קורין.
"היום אני לא מתכננת כלום", מחייכת אלאל. "אני עולה לבמה ואין לי רשימת שירים. הכל רגוע יותר. ככה אני מתפתחת עם הרגע. הרגע חשוב לי. יש לו הרבה משמעות".
elkanashor@gmail.com
עוד בתרבות: מילון אריאל שרון
סוף עידן הטלוויזיה?
פרס מפעל חיים לאריאל זילבר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם