לנצח על אתגר קרת
ירון גוטפריד, 45, בנו של הפסנתרן המיתולוגי דני גוטפריד, מחבר כבר שנים בין עולם הג'אז לז'אנר הקלאסי. רגע לפני שהוא מעלה סדרת מופעים חדשנית שמאתגרת את המונח "קונצרט", הם מדברים על הקשר בין אתגר קרת ומוזיקה ועל הגורם הגנטי
עוד בתרבות: ממתי אונס הוא משחק ניחושים?
הסדרה שתקים לתחייה את הטלוויזיה שלכם
איך רומיאו הפלסטיני הגיע לאוסקר?
מאסטרו ירון גוטפריד, בן ה-45, הוא שם גדול בעולם המוזיקה. האיש שמחבר כבר שנים בין הז'אנר הקלאסי לקרובים-רחוקים מבירת הג'אז בעזרת נגינה על פסנתר, ניצוח והלחנה. החל מיום חמישי הקרוב יארח המאסטרו במוזיאון תל אביב לאמנות סדרה בת ארבעה קונצרטים, שתתפרש עד יוני הקרוב ונקראת "מחוץ לקופסה". אלה לא הקונצרטים המאיימים, שבהם רוב הקהל מנקר עוד לפני כניסת המצילתיים, אלא שילוב חדשני של צלילים. משהו כמו שוק אוכל צבעוני.
מחר (ה') יארח גוטפריד את הסופר אתגר קרת, שיקריא סיפורים שכתב ועמם ישולבו יצירות מתאימות, גם כאלה שגוטפריד חיבר. במפגש השלישי הוא יארח תזמורת ביג-בנד עליזה וברביעי יפגוש הרכב בארוק מקומי. זהו מישמש שגוטפריד עמל עליו ביזע רב בתקופה האחרונה.
"בעבודתי כמנהל אמנותי בתזמורת תמיד אמרו 'שמע, אתה מציג דברים אחרים'", מספר גוטפריד. "בשבילי זו לא הייתה חשיבה מחוץ לקופסה, אלא כך אני רואה את העולם המוזיקלי. המודל שרווח תמיד כבר לא רלוונטי. אצל מנהלים מוזיקליים רבים הקופסה עדיין נשמרת מכל משמר. אומרים 'ננגן את אותן 30-40 יצירות או מקסימום נכניס אחת חדשה'. אני יכול לשים בפנים מה שאני רוצה, ואני לא חייב כלום. זה לא שאני בא לבית שרגיל לשמוע ויוואלדי ומתקיף. אני מראש אומר: 'זה מה שאנחנו עושים'".
איך מתחבר סופר לקונצרט מוזיקלי?
"אני לא עושה ניסויים. אני מביא דברים שנוסו בהצלחה באופן פרטני ועכשיו מאוגדים לסדרה. עבדתי עם אתגר קרת לפני שלוש שנים, ואז זה היה משהו גדול, עם תזמורת. היה ברור לי שאת המפגש הנוכחי אני אעשה בצורה קאמרית, אינטימית. הוא בא על תקן של שחקן שמקריא סיפורים שאפילו לא הוא בחר. אני בחרתי. הוא אמר לי 'אלה סיפורים שכבר 20 שנה לא הקראתי'. אבל זה החיבור בין המילה הכתובה ליצירות הקלאסיות, שמתכתבות ביניהן. היה צריך להתאים יצירה לדמויות, למקצב. כקהל אתה צריך להרגיש שאני בונה לך חוויה של שעה וחצי".
וזה עובד?
"תזמורות שוברות את הראש איך להביא צופים. הצגתי חיבורים מהסוג הזה במשך שנים, ומכירות הכרטיסים גדלו פי שניים. יכולתי להופיע עם הסדרה הזו בכל מקום, אבל הסיבה שבחרתי במוזיאון תל אביב היא שיש לו כוח משיכה מאוד חזק. הופעתי בהרבה מקומות, התקבלתי באהבה, אבל התגובות הכי עזות, כמעט ברמת ההשתוללות, היו כאן. יש פה וייב. נורא קשה להסביר לקהל מה החיבור בין אתגר קרת לקונצרט. הרבה יותר קל להגיד 'אנחנו מנגנים 'ארבע העונות'. כאן הצופה יותר פתוח".
דודי פלג, מנהל מחלקת אירועים במוזיאון, מאשר את דבריו של גוטפריד הבן. "ירון בא עם התוכנית וקפצנו עליה. חשוב לנו שזה יהיה מגוון ואיכותי ובלי להתחנף לקהל. כשניסינו פעם קונספט ששילב בין מוזיקה קלאסית לווידיאו היו שמרנים שאמרו:'אתם לא מתביישים? ועוד חושך באולם, מי שמע על דבר כזה?' אבל לאט-לאט הבינו".
לא צריך להגזים. אין דברים מופרעים בסדרה, יש שילוב מרתק. בקונצרט השני ירון ינגן עם אביו, דני, בשני פסנתרים ובארבע ידיים. אווירה ג'אזית שעליה התבסס הבית שבו חיו.
"אני בדעה שהגורם הגנטי הוא בערך 90 אחוז והיתר זה הסביבה", מסביר דני את המוזיקליות המשפחתית. "אם התכונות הנדרשות לא עוברות, לא משנה כמה תעבוד, מוזיקאי גדול לא תצא. כשירון היה בן שנה הייתי מראה לחברים מניפולציות שעשיתי עליו. לוקח אותו על הידיים ושר שיר עצוב, והנה הילד בוכה. תוך כדי זה הייתי עובר לשיר שמח, ופניו אורו. תבין עד כמה זה עמוק בתוכו. עורך דין אתה בוחר להיות, מוזיקה בוחרת בך. אתה לא יכול להימלט".
ירון מסכים עם אביו. "הרבה לפני שהבנתי שזה מושך, הייתי כבר בפנים. כל דבר ששמעתי הייתי ישר רץ לפסנתר ומנסה לנגן. זה מה שאני עושה מגיל צעיר ובצורה מאוד מדויקת ובעיניי זה נפלא, כי מי שעושה מוזיקה אין לו ברירה. הוא מבין שהוא לא יכול לעשות משהו אחר. זו הדרך לבטא את עצמו בצורה האולטימטיבית".
דני מחייך למשמע הדברים. "אני נמשכתי לנושאים נוספים, הוא עושה רק מוזיקה", צחק. "אותי עניינו גם מדע, כימיה. למדתי משפטים, כלכלה. הוא ממוקד לגמרי".
אתם מנגנים לפעמים ביחד בשביל הכיף?
"בארוחות צהריים בשבת, כשכל המשפחה צועקת מהצד 'תפסיקו כבר לחפור'".
שאלתי אותם אם בית אינסטרומנטלי כזה לא יכול להיות גם נטל. ירון התנדב לענות. "בני בן ה-15 וחצי הוא מאוד מוכשר, אבל לא הסכים לנגן על פסנתר. הוא אמר 'יש סבא פסנתרן, אבא פסנתרן, אני לנישה הזו לא מכניס את הראש'. אז הוא מנגן בגיטרה. אני מכיר חבר שניסו להכריח אותו, ובשלב מסוים הוא לקח את הכינור ושבר אותו, ופה זה נגמר. יש את הנטל של המצוינות. אתה רוצה להיות נורא טוב במה שאתה עושה. אתה דוחף את עצמך, מרביץ לפסנתר. אתה רוצה להיות פרפקט, כי המוזיקה דורשת, במיוחד בעולם הקלאסי".
ירון לא למד ג'אז באופן מסודר, אבל מעולם לא נטש את העולם ההוא. רוב זמנו הוא עסק במוזיקה קלאסית, דאג לחבר ולהתפתח. היום אפשר לראות אותו יושב בקונצרטים, מנגן על פסנתר ביד אחת, מנצח ביד השנייה וכל התזמורת מבצעת יצירה שכתב.
"אני הכי אוהב לנצח ולנגן יצירות שלי. זה כל האגו ביחד", הוא מודה בחיוך. "זה קשה, אבל מרגיש לי טבעי. מצאתי שזה עדיף בהרבה מלהביא מנצח שינצח עליי. אני מגדיר את עצמי כמוזיקאי ולא רק מנצח, פסנתרן או מלחין. אם תסתכל על כל המודלים שאני מעריץ, אפילו תלך ממש אחורה לבאך או למוצרט, כולם היו אינסטרומנטליסטים מדהימים שכתבו את המוזיקה וגם ביצעו אותה. זה המודל שמדבר אליי. אני לא מכיר הרבה כאלה, אבל לי זה טוב".
לפני חמש שנים נפתחה לו דלת דווקא בסין הרחוקה. הגיע לשם די-וי-די עם היצירה "תמונות בתערוכה", הפרשנות החדשה והמקורית שביצע ליצירה המפורסמת של מוסורגסקי. הבכורה התקיימה בהיכל המפואר ב"עיר האסורה" בבייג'ינג. מאז הוא לא מפסיק לנסוע לשם לסבבי הופעות, האחרון הסתיים ממש לפני כמה שבועות.
"יש בסין התעוררות ענקית", ירון מספר. "יש כסף. נבנים אולמות מדהימים, הכי טובים שראיתי בחיי. הם מזמינים את בונה האורגנים הכי טוב בגרמניה, את המתכננים הכי טובים של האקוסטיקה, והם רק מבצעים. זו חוויה אחרת. אני מדבר איתך על קהל של בני 20, ואחרי הקונצרט יש טקס חתימות, כמו כוכב רוק. דבר מדהים שלא קיים בעולם הקלאסי או בג'אז. הצופים יושבים דלוקים לחלוטין".
זה יגיע גם אלינו או שהפרעת הקשב הישראלית שוב תנצח?
"אם תסתכל על מכירת כרטיסים בארץ, תמצא קהל צעיר יחסית. אלו לא בני 20, אלא בני 40 פלוס. אנשים שבצעירותם מוזיקה קלאסית לא תפסה אותם, ובשלב מסוים של חייהם הגיעה הנקודה שזה נורא עניין אותם. הפרעת הקשב, שאתה מדבר עליה, נעלמה. הם נרגעו, אולי בגלל שיש יותר זמן להתעמק בחוויות רוחניות, והילדים גדלו. אצלנו הם עדיין מוגדרים כקהל צעיר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם