נערת הרוק עולה על הגל
ריקי גל עושה עכשיו גם רדיו. תוכניתה, "נערת הרוק", המשודרת ברדיו fm88, מציפה בה לדבריה רגעים של התרגשות, דמע ועונג צרוף, שבגללם החלה לשיר
עוד בתרבות: הלהקה האוסטרלית שמאיימת לכבוש את העולם
ממתי אונס הוא משחק ניחושים?
תסריטאים בישראל עובדים בעילום שם
בשבוע שעבר שידרה גל לראשונה את "נערת הרוק", התוכנית החדשה שלה ברדיו fm88. "עשיתי את התוכנית הראשונה יחד עם גדי לבנה, שזה היה צ'ופר נעים", היא חולקת. "אמרתי לו באמצע השידור שכשאני התחלתי לשיר פחדנו ממנו נורא. הוא היה אימת האמנים. מאותם שדרנים זוהרים שהיו בתקופה ההיא. היה להם כוח אדיר. כמה תחנות רדיו בכלל היו באותה תקופה? ממש בודדות".
תוכנית הרדיו של גל היא חלק ממערך שלם של תוכניות ערב-לילה שיגישו אמנים שונים באותה משבצת בימי חול בתחנה, אחת לשבועיים, ביניהם: שלמה גרוניך, שרון מולדבי, דן תורן, ברוך פרידלנד, ויניב ד'אור.
ריקי גל
אילן בשור
מה הקונספט של "נערת הרוק"?
"היא מבוססת על מוזיקה טובה, כשבתוכנית הראשונה הגשתי שירים של אמנים שראיתי בהופעה חיה בעולם. בצרפת, גרמניה, אמריקה. אני משתדלת לא לדבר כמעט. פשוט לערוך מוזיקה טובה, שאוכל פשוט לענג את האנשים בלילה. מדי פעם אני נזכרת במשהו וחולקת אותו עם המאזינים. זה ספונטני, מאוד לא מתוכנן. מזכיר לי תוך כדי כל מיני סיפורים או מפגשים מעניינים שהיו לי, או מחשבות על מוזיקה, ואני משתפת את הקהל בזה, בשיחה ספונטנית, מאוד עדינה ומינימאלית".
את בוחרת שירים מהפלייליסט האישי?
"דברים שגדלתי עליהם, אבל לא רק ישנים, גם עדכניים. אין חוקים. אני הולכת עם האינסטינקטים שלי, עם האהבה שלי למוזיקה. את רשימת השירים אני מכינה כמובן מראש, ועזרה לי בכך חברה טובה, טל השילוני, שעובדת ברדיו שנים. היא איתרה לי את כל התקליטים שאני רוצה ויעצה לי קצת בעריכת התוכנית, שזה דבר מעניין ולא פשוט. אבל עם חושים מוזיקליים נכונים ואינטליגנטיים – אתה יוצא מזה בשלום".
בתוכנית הראשונה שידרה גל, בין היתר, את "Baby I'm Gonna Leave You" של "לד זפלין", "Space Oddity", של דייוויד בואי, "Wonderfull Tonight" של אריק קלפטון, "Lelana", בביצוע "סגול כהה", "Angie", של מיק ג'אגר, "איך קוראים לאהבה שלי", של יהודה פוליקר, "עד מחר", של אביתר בנאי, "הכחול האפור הזה", של סיון שביט, "נגד הרוח", בביצוע אמיר דדון ועוד ועוד.
מה זה בשבילך רדיו?
"בגלל הרדיו התחלתי לשיר בעצם. הייתי נרדמת עם הרדיו בתוך הכרית. כשלא הייתה טלוויזיה היה כיף להאזין לרדיו וגם היום זה כיף להאזין ולדמיין את מה שאתה רוצה, מבלי לראות כל הזמן. זה עולם גדול ועשיר שאני מאוד אוהבת אותו. גם את הקולות המדברים וגם את הקולות השרים. לא הייתי בררנית כשהאזנתי לרדיו. מהתוכניות של יענקל'ה אגמון, ועד תוכניות הדיבורים של הפסיכולוגים, הדוקטורים והפרופסורים למיניהם. גם הרבה מלל על תרבות ואמנות. זו הייתה אהבת חיי ואני עדיין אוהבת את זה".
איזה צורך מספק לך הרדיו בעצם?
"אני לא אדם נוסטלגי כל כך, אבל בכל זאת יש לך מטענים של דרך שעשית, עם אושר גדול של מוזיקה, רגעים עצומים של התרגשות ודמע ועונג צרוף, שאתה שוכח לפעמים כמה רגעים גדולים כאלה היו לך בחיים, שאספת. ופתאום יש לך שעתיים שבהם אתה נכנס ועושה את המוזיקה, וזה מציף בחזרה בדיוק את אותם רגעים. המוזיקה מזכירה לי את ההתרגשות שלי, מאיפה גדלתי וקיבלתי השראה שדחפה אותי קדימה. זה מזכיר לי שאני אדם שיכול להרגיש כל כך חזק ולהתפתח מזה. אני משתוממת ומתפעלת ונפעמת ממה שהרדיו עושה לי, המוזיקה והמלל המשודרים בו. יצירה עם דברי חוכמה. הכל נמצא שם ומתרכז אצלי לשעתיים שמציפות בי זיכרונות ומרגשות אותי. זו חוויה בפני עצמה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם