מי סופר עם אגור שיף, מחבר "המאחרים"
הסופר אגור שיף לא מוכן להכנע לטרנד בחירת עשרת הספרים בפייסבוק, גם לא לחמישים. הוא כן מוכן להודות שעד היום הוא מסוגל להזיל דמעה בהזכרו בכלבה שהקריבה את חייה למען עצמאות ישראל
עוד בתרבות: ג'סטין לא עוצר באדום
כוכבת "יומני הערפד" מדברת עברית
ההפקה בודקת את נסיבות עוורונה של שפרי שפירא
ב"המאחרים" מתחקה שיף בכמה צירי עלילה אחר עקבותיה ורחשי לבה של ליאורה כרם, גמלאית החיה בגפה, מורה לשעבר בתיכון, שמחליטה להתנקש ברמטכ"ל.
"האם אפשר לשחזר את אותו זיק שניצת במוח והתניע תהליך ארוך-ארוך שבסופו יצירה ספרותית?", משיב שיף על השאלה איך נולד הספר. "טוב, המקום הרחוק ביותר שאליו מביא אותי החיטוט אחרי שורשיו של הרעיון, הוא גשר עתיק בעיר הבווארית במברג שעליו אני צועד בבוקר סתיו אחד בשנת 2010, ובמחשבותיי מתגלגל סיפור על אישה שבעלה, גבר ישראלי לתפארת, מתעורר מתרדמת ארוכה ומגלה שהוא איננו גבר עוד".
מהו הספר האהוב עליך?
"הרבה ספרים אהובים עלי. לא אוכל לבחור מתוכם אחד. גם אם הייתי מתבקש להכין רשימה של עשרה פייבוריטים - עיסוק פייסבוקי נפוץ מאד בזמן האחרון, או אפילו חמישים, אני מסופק אם הייתי מצליח. ספרים שאני נהנה לחזור אליהם ולקרוא בהם שוב, הם כנראה אלה שירכיבו את הרשימה התיאורטית הזאת. ברגע זה עולה בדעתי דווקא "חיל פרשים" של באבל, כמובן, בתרגומה של נילי מירסקי".
איזה קטע מספר אתה מצטער שלא אתה כתבת?
"קשה לרגש אותי. יש בי ציניות. אני ממהר לגלות את התפרים, החיבורים, והתחבולות הנרטיביות ביצירות של אחרים. אבל כשאני נתקל בטקסט שגורם לי להתרגשות אני מרשה לעצמי להתפעל בלי לחוש קנאה. קטע כזה מופיע למשל באחד הספרים האהובים עלי, 'סוף דבר' של יעקב שבתאי. הפרק הרביעי של הספר מתחיל במעשה אהבה בין מאיר לד"ר ריינר ומשם גולש התיאור העדין והכול כך יפה, בחיי, אל תוך חלומו של מאיר. זהו חלום מר-מתוק, מתגעגע, שובר-לב ובסופו - וזה גם סופו של הרומן, חוזר מאיר ללידתו שלו: 'והוא לא חדל לבכות גם כשניגבו אותו ביד זריזה ועטפו אותו וניסו לפייס אותו, עד שהתעייף ונרגע, ומישהו החזיק בו בזהירות והגביה אותו מעט ואמר 'איזה ילד יפה'".
איזה ספר מונח כרגע ליד מיטתך?
"'ראי רחוק' של ברברה טוכמן. הוא באמת מונח שם ליד המיטה כבר יותר מדי זמן. אולי כדאי להזיז אותו ולנקות את האבק".
איזה ספר נהנית לקרוא ולא העזת להודות בכך?
"אשקר אם לא אודה שגם אני, כאחרון הבורגנים, חרד לתדמית שלי. אבל קריאת ספרים איננה עניין תדמיתי לגבי. אם פתחתי ספר ועברתי את עמוד 30 – כנראה שגם אגיע לסופו, ולפיכך לא אוכל להכחיש שנהניתי ממנו. מה שם הספר? מי כתב אותו? האם היה מטופש? מתוחכם? רדוד? מניפולטיבי? פורנוגראפי? דידקטי? ובעיקר, האם הספר נחשב קנוני, או חביב / שנוא המבקרים – כל אלה אינם נוגעים לי כלל".
איזה ספר לא קראת מעולם ולא העזת להודות בכך?
"פוקו, לאקאן דרידה".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"'סודי עם אחי הגדול' של אנדה עמיר פינקרפלד: עד היום אני מזיל דמעה כשאני נזכר בכלבה שהקריבה את חייה למען עצמאות ישראל. היא יכולה להתחרות רק בצחי, כלבו של טינטין ב'שרביטו של אוטוקר', ואולי גם בחתול הקיטע ב"ג'ונגל בכרך" של ברוך גופר".
עם איזה דמות בדיונית היית מתחלף ל-24 שעות? ולשנה?
"רובינזון קרוזו. אני גם מוכן לחתום לשנה שלמה. עם אופציה להארכה".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי הקריאה שלך?
"ההורים שלי, אני מניח. הם הורישו לי גנטיקה של ילד שמנמן, מרכיב משקפיים, וביישן. לא היו לי הרבה ברירות, אתם מבינים".
מה המקום המוזר ביותר שקראת בו?
"אוהל בהיאחזות נח"ל בפתחת רפיח. אני, אגור, בהיאחזות? אכן, מוזר בהחלט. ממרחק של ארבעים שנה – ממש לא יאומן".
ואז, כשכבר הגיעו לשכבת הסוכר שבתחתית הכוסות, שאלה חווה: "מותר לי לשאול אותך משהו, מיקי?".
"יותר טוב שלא, חווה".
הדיבור הרך שסיגל לעצמו כשהתעורר בדמות החדשה, דיבור שכביכול תאם את ההצהרות שלו על אובדן הגבריות, חזר להיות נוקשה ותקיף כשדיבר עכשיו אל אמו.
"בתור אמא שלך אני חייבת," התעקשה חווה. ואז אחרי היסוס ארוך שאלה: "מה אתה מתכנן לעשות עכשיו, מיקי?".
ליאורה פינתה את השולחן והקשיבה לשיחה כשגבה אליהם.
"בחייך חווה, את יודעת טוב מאוד שאני עוד לא לגמרי בריא".
"זה לא מה שהרופאים אומרים," אמרה חווה.
"מי סיפר לך את זה, ליאורה? ומה היא עוד סיפרה לך? שאני מודד את השמלות שלה כשאני משתעמם? לא? היא לא סיפרה לך את זה? חבל. ושאני חושב ללמוד סידור פרחים, את זה היא סיפרה לך?".
הוא היה נרגז מאוד, וליאורה, שלא הצליחה לזהות מה מדבריו פרובוקציה ומה משאלת לב כנה, נבהלה.
גם חווה נבהלה. "פרחים?" שאלה. המילה נפלטה מפיה כצרחה חנוקה.
"כן, מה רע בפרחים, חווה?".
"לא, פרחים זה טוב מאוד. אני אוהבת פרחים, אתה הרי קצת מכיר אותי, מיקי. אבל אולי בכל זאת תלמד משהו אחר. משהו ש...".
"...גברים עושים?".
"מה פתאום, בבקשה אל תנסה להכניס לי מילים לפה. אבל אני מאמינה שאתה צריך להגשים... למצות... זה טעם החיים... להשיג ניצחונות קטנים מדי פעם".
"להילחם?".
"לא אמרתי להילחם".
"טוב שלא אמרת, חווה. כי אני כבר נלחמתי. בשבילי המלחמות נגמרו".
"אתה לא צריך להגיד לי. גם אני טעמתי מלחמות. אתה הרי יודע. אז בוא לא נדבר על זה".
"אני לא דיברתי על כלום". קולו חזר להיות רך ואטי כאילו הוא עומד להירדם. "הכול היה בסדר עד שהחלטת לראיין אותי".
חווה קמה ונעמדה ליד ליאורה. משהו התערער בהופעתה הקשוחה. גם ליאורה הסתובבה ושתיהן עמדו עכשיו זו לצד זו נשענות על ארון המטבח מול עורפו הצנום של מיקי. מרפקיו היו מונחים על השולחן וראשו כפוף, מצחו מונח בכפות ידיו.
חווה אספה אוויר לריאותיה. "התכוונתי להישגים," קולה רעד. "כי הישגים כן חשובים בעיני. טוב, אז הבנתי שללימודים אתה לא חוזר בינתיים, וזה בסדר גמור. לא כל אחד צריך ללמוד. ואני, בתור קיבוצניקית יודעת שאפשר להגשים, להשיג יעדים, גם בלי ללמוד." ליאורה הסתכלה בחווה בתשומת לב ופתאום הבינה שדבריה כלל אינם מכוונים אל מיקי. הם מכוונים אליה. לנחם אותה. להשקיט מעט את דאגתה. "ההורים שלי היו מלומדים מאוד, את זה אתה כמובן יודע," המשיכה חווה. "אבא שלי היה עורך דין, ואמא שלי לא הפסיקה ללמוד אף פעם. סיפרו לי שאפילו בטרזיינשטאט היא לקחה שיעורים בתולדות האמנות. וסבא שלך השני, עליו בכלל אין מה לדבר, הרופא, בה"א הידיעה, הכי ידוע בקניגסברג. אז אנחנו, אבא שלך ואני, בחרנו בדרך אחרת ואנחנו לא פחות מאושרים. אבא שלך חקלאי. ומה אני בסך הכול? אחות. כי כל מה שצריך זה לסמן מטרות..." הד המילים האחרונות התגלגל בחלל המטבח. ליאורה שמעה אותו היטב. היא נגעה בידה של חווה, אבל חווה המשיכה: "לסמן מטרות ולנסות להגיע אליהן".
מיקי קם בפתאומיות. הכיסא נפל. "מטרות?" שאל בלאות. הוא סובב את ראשו והביט בחווה מזווית עינו. "לסמן מטרות?".
"סליחה," אמרה חווה. הסנטר המוצק רעד קלות. אגלי זיעה נצצו על מצחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם