אהבת אלתרמן, אכזבת אלתרמן
חמש שנים כתב פרופסור דן לאור ביוגרפיה בת למעלה מ־900 עמודים על המשורר נתן אלתרמן. בסופו של דבר, התאהב לאור במושא כתיבתו והתוצאה מאכזבת: הרבה פרטים, מעט ביקורתיות ולא מעט שמות שאינם זוכים ליחס רציני
עוד בתרבות: כל הזוכים בטקס פרסי הטלוויזיה
האפיזודה הזו, השולית, לא מופיעה כלל בספרו של דן לאור על אלתרמן. בכל עמודי הספר - 868 עמוד במספר (לא כולל רשימת המקורות) - אין אזכור למערכת היחסים המורכבת בין השניים, לרבות עדויות ישורון עצמו על יחסו כלפי המשורר ועמו, כפי שפורסמו בביוגרפיה של ישורון פרי־עטה של הסופרת אידה צורית. כך גם לגבי המשורר יונתן רטוש, ממבקריו החריפים ביותר של אלתרמן: הוא מופיע בספר פעמים בודדות בלבד. העובדה שלא היה קרוב מספיק לחבורת שלונסקי־אלתרמן, ולו בגלל קרבתו לימין, הספיקה להביא לידי כך שגם הוא יוזכר אך בקושי בספר.
נתן אלתרמן היה, בסופו של יום, "משורר חצר", כפי שמגדירו, בדין, המשורר והמבקר איציק לאור: לדוגמה, הוא הזדעזע מהטבח שבוצע לאחר מלחמת השחרור בערביי לוד, אך עיקר זעזועו נבע מאופן ביצוע המעשה, פחות מן הפשע עצמו. "אלתרמן לימד את השירה העברית לשקר", כתב מאיר ויזלטיר על ספרו, "עיר היונה". הוא היה המשורר של העלית השלטת. כאשר מחה על עניינים כמו תנאי האשפוז של ילדים בבית־החולים ביליניסון בפתח תקווה או הגן על זכותו של חבר־הכנסת המנוח תופיק טובי (מק"י) לדרוש חקירה על יחס בלתי־הולם מצד חיילי צה"ל בעת חיפוש בכפר מכפרי־הגליל, זכה לנזיפה קלה מדוד בן־גוריון, אשר אותו העריץ בכל נפשו ומאודו. הוא שורר למען השלטון גם אם לעתים בין הטורים הבליחו, פה ושם, נימות ביקורתיות.
הביוגרפיה שכתב דן לאור על אלתרמן, שזכתה לשם היחיד שניתן לתת לביוגרפיה מקיפה שכזו - "אלתרמן", בוחרת לטפל במושאה ובמושאים הקשורים בו בצורה תמוהה לעתים. למשל, לאור מספר אודות ההתקפה הקשה של נתן זך על שירת המשורר, מתקפה שדובר בה רבות. הוא מקדיש לכך כמה וכמה עמודים בספר וקובע שזך ביקש להרוס את המוניטין של אלתרמן. יכול להיות. אולם כשני עמודים שלמים מקדיש לאור לאיזו אפיזודה שאירעה בקפה "כסית", שבסופה התקרב זך השתוי אל שולחנו של המשורר, כרע בפניו ברך, חיבק את ברכי אלתרמן וזה ליטף את ראשו. בסוף הערב, צעק זך נוכח ההמולה שהתרחשה בקפה: "זונות, תשתקו, אתם יודעים מי מדבר? מדבר נתן אלתרמן. תסתמו את הפיות! שקט". אלתרמן קם לחצוץ בין זך לבין סרסור שקם ובידו סכין ומזלג וביקש לכלות בו את זעמו. ישורון - לא. רטוש - גורנישט. אבל איזו מעשייה על ערב הזוי אחד ב"כסית" - כן.
לא מעט עמודים מקדיש לאור לרומן בין אלתרמן לבין התנועה למען ארץ־ישראל השלמה. בכינוס של התנועה שנערך בתל־אביב, דיווח "מעריב" ב־10.11.69, נכחו זה לצד זה הסופר משה טבנקין מקיבוץ עין חרוד, השופט ד"ר בנימין הלוי הזכור ממשפטי קסטנר ואייכמן, ראש עיריית תל־אביב לשעבר מ'הציונים הכלליים' חיים לבנון, הרב משה צבי נריה וצעיר אחד בשם זבולון המר, לימים מנהיג המפד"ל ושר בממשלות ישראל. אלתרמן עמד בחזית התנועה. הוא ביקש למצוא לו שותפים חדשים תחת אלה שתקפו אותו או שחלקו עליו, ובהם ס. יזהר או עמוס עוז. יחסו לשירה העברית החדשה התבטא בכינוי "יהודה אביזך", שהדביק לחבורה יהודה עמיחי־דוד אבידן־נתן זך, כינוי־גנאי שפלט בשיחה עם עוז הצעיר. לבו היה מר על מתקפת זך נגדו, והוא התייחס למשוררים החדשים בביטול. אפשר רק להצטער על כך, שההתייחסות לעשור האחרון בחייו נגועה, במקרה הטוב, בהיעדר ביקורתיות הדרושה מביוגרף.
כשנפטר אלתרמן בשלהי מרס 1970, טקס האשכבה היה טקס צבאי מלא, ככל הנראה בהוראת שר הביטחון, משה דיין. בחייו כבמותו, הוא היה בבחינת סמל לאומי; אולם בעיקר היה סמלה של השכבה ההגמונית. אין טעם לפרט במאמר ביקורת קצר כל כך את שכתבו רבים על שירתו - לרבות הסימבוליזם שלה כפי שהתבטא במאמרו הפרוגרמתי, "סוד המירכאות הכפולות" (1938), או את העדפת ההגמוניה הישראלית את הפואטיקה של שלונסקי־אלתרמן ולא את זו של אורי צבי גרינברג. אולם הדבר החשוב הוא החיבוק הממסדי אשר לו זכה בשעה שאחרים, כמו ישורון, הודרו מהשיח, בעוד שמשוררי־העבר כגון יעקב שטיינברג, זלמן שניאור ויהודה קרני נשכחו.
אלתרמן שימש שופר לאומי ופוליטי המבטא הלכי־רוח מרכזיים, קולקטיביסטיים, חסר ממד ביקורתי ממשי. הוא היה זה שביקש להפוך את התחיה הציונית למיתוס של ממש, כפי שהדבר התבטא, למשל, ב"מגש הכסף", כאשר המיתי משתלב בארצי. ככזה, היה חסר את הביקורת שאיפיינה משוררים כאבות ישורון, אשר בשירו "פסח על הכוכים" (1952) שפורסם במוסף הספרות של עיתון "הארץ", ביקר את התפיסה שלפיה המושג יהודי קשור בשלילתו של הלא־יהודי, כפי שמסביר מיקי גלוזמן. ההתנגדות לשירת ישורון נבעה מאידיאולוגיה טהרנית של שלילה תרבותית ולשונית של האחר, אידיאולוגיה שאותה הובילו שלונסקי ואלתרמן. אפס, שום דבר מכך לא מצוי בביוגרפיה שכתב דן לאור.
ניכר, כי בביוגרפיה מזדהה לאור יתר על המידה עם מושא כתיבתו אשר לו הקדיש חצי עשור מחייו. כך יוצא, שמדובר בספר מצוין לכל מי שרוצה לקבל תמונה מלאה ומקיפה על מכלול חייו ופועלו של אלתרמן, אך הקורא שירצה לקבל תמונה ביקורתית יותר, ולפעמים בהירה יותר מזו שמציע הביוגרף, יצטרך לגשת אל ספרות נוספת.
כך, פה ושם יש ציון על תרגום או עיבוד כזה או אחר שעשה אלתרמן מיידיש או על היחס המזלזל כלפי אנשי העיתון היידי־אמריקני "פארווערטס", שהתבטא במכתב ששיגר לידידו, זאב יוסיפון. וגם יש איזה סיפור על הרעיון של אלתרמן לכתוב מחזה בנוסח ה"פורים שפיל" היידי בהתבסס על מגילת אסתר. המבקר חיים גמזו "גמז" את ההצגה בטור קטלני שהופיע לאחר הבכורה במדורו הנודע, "אמש בתיאטרון". בסך הכול, הכול בסדר גמור עבור מי שרוצה לדעת מי היה נתן אלתרמן. אולם בהיעדר הערכה ביקורתית יותר, ונוכח העובדה שהביוגרף התאהב במושא־כתיבתו, ישנה תחושת־מה של החמצה כשמסיימים לקרוא מאות על מאות עמודים.
טוב היה עושה לאור אילו היה מחלק את כתיבתו לשתי תקופות ומוציא שני כרכים תחת כרך עב־כרס אחד. ניתן היה לעמוד על מלוא דמותו של אלתרמן ודקויותיה השונות אלמלא החיפזון להוציא אל האור ביוגרפיה "סופית", דפיניטיבית, טרם יעשה כן מישהו אחר.
דן לאור, אלתרמן: ביוגרפיה, הוצאת עם עובד, ספריית אופקים
עוד בתרבות: תקליטן חתונות ושמאלני הגון - דני סידס חוזר לחיים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם