תגובתי האינסטינקטיבית לשיר הזה, בדומה לרוב תגובותיי האינסטינקטיביות לדברים שקורים לי בחיים, היא חרדת נטישה. עד שסוף סוף, לפני שלוש שנים, נוספה לקומץ חבריי החצי-דימיוניים (אנשים שקיימים במציאות, אבל חברים שלי רק בדימיון) זמרת-יוצרת עם בשורה אמיתית – שוגייז עגמומי, דומה לזה של Slowdive ו-"Pale Saints", אבל בעברית – היא מחליטה, כבר באלבום השני, לעבור לאנגלית. נו יופי. עוד אחת שחושבת שהיא יותר מדי טובה ומגניבה ומהממת עבור המקום הזה והשפה הזאת. יש לנו כאן מספיק מאלה. די והותר. צריך לסגור אותם, את כולם, בכלובים, לשלוח אותם באוניות של צי סוחר לניכר – ומוטב מוקדם מאשר מאוחר. התרבות העברית אינה זקוקה לאמנים הסבורים כי היא קטנה למידותיהם. היא זקוקה רק לאלה הרוצים ביקרה והשואפים להצעידה קדימה, אל מקומות חדשים ומרתקים, כמו למשל זה שרוני אלטר טסה אליו ב"כיס אוויר", אלבום הבכורה היפה שלה מ-2011. בתור אדם שמשלים עם היותו חלק מהתרבות העברית, אני בהחלט חש נבגד לנוכח בחירתה של אלטר לעבור לאנגלית, אבל, שוב, כפי שציינתי קודם, מדובר בתגובתי האינסטינקטיבית. זו הבוגרת, השקולה והאחראית, אומרת כך: פאק התרבות העברית. השיר הזה מצוין. רוני אלטר יכולה לשיר באיזו שפה שבה לה. יכולותיה חוצות שפות. הלחן בשיר הזה אמנם קצת פחות מיוחד ומעניין מזה של "Lazy", הסינגל הראשון, אבל העיבוד הנקי והחי של אלון לוטרינגר מחפה על כך, מצביע על עקביות קונספטואלית בכל הנוגע לאופי הצליל באלבום ומגביר את הסקרנות לקראת ההמשך. המילה התחתונה: עוד.
בניגוד לדיעה הרווחת במגרשי הכדורגל, השופט לא תמיד בן זונה. לפעמים הוא דווקא בחור טוב, עם לב זהב. במקרה הזה (שיר שהוקלט על ידי זקני צפת מזמן, ונגנז), אפשר בהחלט להבין מדוע הוא הוציא כרטיס אדום ושלח את השיר הפעור הזה לספסל, כי בכל זאת, גם בשירי דאחקה צריך שיהיה משהו מספיק מיוחד או מצחיק על מנת שיהיו ראויים להשמעה פומבית. נכון, שירים רבים מהתקופה ההיא, ההוללת, של הזקנים, נשמעו כמו גרסאות מתומללות ומולחנות ל"מונינג" (חשיפת עכוז) שמאור כהן נהג אז לעשות בפרהסיה, אבל אם כבר אז הוטל באולפן ספק סכך ש"כדורגל" עומד בסטנדרטיים הפאנקיסטיים-קומיים של "ציפי", "ריקי", "חזיר היבלות" ו"השכיין שלא ישיין", די ברור שאחרי 20 ומשהו שנה תישאר ממנו בקושי בדיחה עצובה.
השבתו של הרוק הישראלי לקדמת הבמה היא אמנם פעולה בעלת חשיבות לאומית ראשונה במעלה – בייחוד לנוכח העובדה שכל הרוקרים הזקנים בעולם עושים היום בוכטות בשם הנוסטלגיה – אבל אפשר היה לצפות ממאור כהן, מוזיקאי מוכשר וגבר לעניין, שיטיל וטו על הצעד השיווקי המיותר הזה, שנועד לקדם מופע חגיגי ב"בארבי". מי כמותו יודע שחבל סתם ללכלך את הזיכרונות הטובים עם ריף פרימטיבי שחוזר על עצמו, טקסט שהיה מבייש אפילו את אוהדי בית"ר, באלאנס גמלוני בין השירה לכלים ותחושה כללית שבכל רגע עשוי רכז השכבה לתפוס את החבר'ה מנגנים במחסן ולהוריד להם את השאלטר. נו, איפה הוא? שיבוא כבר.
מאיה אברהם, המקום שלי
קסמה החמקמק של מאיה אברהם, שהביאה לעולם את השיר הזה באותו יום שבו הביאה לעולם תינוקת חדשה (מספר ארבע, אנד קאונטינג), טמון בפשטות, בבסיסיות, ברגילות הלא מתאמצת שלה. אין לה, כביכול, הרבה יותר מאשר קול שמעורר זיק של געגוע לעפרה חזה ואוזן שיודעת לזהות לחנים קטנים וטובים כשהיא נתקלת בכאלה – אבל, לפחות במקרה שלה, זה לגמרי מספיק. כאן, לדוגמה, היא מוציאה מהלחן הלא מאוד מבריק ומתוחכם של עידן רייכל – מנגינה שחוברה, ככל הנשמע, כלאחר יד, תוך כדי מדידת שרוואל כתום בשוק הפשפשים – את המקסימום האפשרי. התוצאה רחוקה מלהיות מוחצת וחושנית כמו "למה", להיטה הגדול של אברהם משנת 2007, אבל מספיק חמה, כנה ואמיתית כדי לשמר את גחלתה של אברהם בוערת, ולגרום לאנשים בעלי חיבה משונה לזמרות טובות וחסרות ייחוד (אני) להמשיך להאמין לה, לעקוב אחריה, להמתין בסבלנות ל"למה" הבא שלה. כן, הוא יגיע. זה בטוח. אולי אפילו עוד לפני הילד הבא.
אלישע בנאי וארבעים השודדים, נגה מחפשת צדק
כמה מבין שירי האלבום הראשון של אלישע ושודדיו הותירו פליאה (וואו, זה טוב, זה עצום, כך בדיוק משינה היו יכולים להישמע היום לו רק היו טורחים להתעדכן) וכמה מהם, הפחות מוצלחים, הותירו שאלה (רגע, האם באמת יש לכל היוהרה הרוקנ'רולית הזאת כיסוי?). כעת, לנוכח הסינגל הזה מתוך האלבום השני, כבר אין שום פליאה ושום שאלה: אלישע בנאי ו-40 השודדים היא אחת מלהקות הרוק בטובות בישראל, נכון לרגע זה. ליתר דיוק, אחת מחמש להקות הרוק הטובות בארץ, לצד ועדת חריגים, תעני אסתר, בריין קאנדיז ונערות ריינס.
בהסתמך על "נגה מחפשת צדק", נשמע כי לא הרבה השתנה אצל החבובצ'יקים האלה מאז אלבום הבכורה, אבל מה שכן השתנה – למשל, הדגש שניתן לקלידים (של פיטר רוט, שהפיק את האלבום) – השתנה בקטע טוב. בכלל, נראה שאלישע ושוד' השכילו להתבגר, להנמיך קצת את מצחם ולזרום עם רוט באולפן. לא במקרה, אם כן, אפשר למצוא דמיון בין השיר הזה לחומרים החדשים של מוניקה סקס ברמת העיבוד וההגשה, אבל אין בכך כל רע. מותר ללהקה ישראלית צעירה להיות מושפעת ממוניקה סקס. מותר, רצוי, ובמובנים מסוימים אפילו מרגש.
מה גם שאלישע בנאי וארבעים השודדים שומרים, תוך כדי זה, על צבעם המקורי, שמורכב, בדומה לזה שאפיין בעבר את להקת האב (כלומר, יובל, האבא של אלישע) מאוסף של גוונים מתוצרת חוץ – או, ליתר דיוק, תוצרת הקילרז, ארקטיז מאנקיז, קינגז אוף ליאון, דה נשיונל ועוד כמה הרכבי אינדי-אצטדיונים מהסוג הזה. לא תמיד יש מקום להשוואה בין אב לבנו, אבל כאן זה די מתבקש: גם יובל וגם אלישע, מתברר, בורכו בכישרון המופלא לתרגם רוק מערבי לישראלית עכשווית, אותנטית. הראשון זנח, או אולי איבד, את היכולת הזאת. לשני צפוי עתיד מתוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם