"42": סיפור קצר ליום השואה הבין-לאומי
חוקרת פתולוגית נקראת לחקירה בליטא של שרידי קרבנות שנתגלו בקרבת חווה מבודדת. אחד מהשרידים הוא דודתה שנעלמה בתקופת השואה. הסיפור בהשראת פרטים היסטוריים על גטו מרסינקוניס
מעולם לא היה דבר שגרתי בעבודתה היומיומית של דר' אנטין ווסר, מומחית לאנתרופולוגיה משפטית, ונראה שהיום שלפניה לא יחרוג מכלל זה.
הטלפון צלצל כשאנטין הייתה בדרכה החוצה מהמעבדה.
"מכון לרפואה משפטית, שלום”.
“שלום, אפשר לדבר עם דר' ווסר?".
"מדברת. במה אוכל לעזור?".
"מדבר דב בארי משגרירות ישראל בליטא, רצינו לדעת בבקשה אם תוכלי להתפנות בסוף השבוע הזה לחקירה דחופה בתחום הפתולוגיה המשפטית?".
"יש כאן בודאי איזו טעות, אני יצאתי לגמלאות בתחילת השנה, אני אעביר אותך למחליף שלי."
"לא, לא, ביקשו אותך באופן ספציפי. ההתמחויות שלך בביולוגיה ובוטניקה נדרשות לצורך זיהוי ותיארוך שרידים".
"אני מבינה שמדובר גם בטיסה לליטא?".
"אכן".
דממה מתוחה השתררה משני צדי הקו. אנטין חשבה בליבה שאין שום סיכוי בעולם שישכנעו אותה לנסוע לשם.
"אם כך, בוודאי שלא אוכל לעשות זאת. הפסקתי לעזור בחקירות בחו"ל לפני למעלה מעשור".
"אני מאוד מצטער על ההטרדה, ומאוד קיווינו שלא נצטרך להודיע לך חדשות כאלה בטלפון, אבל נראה כי מצאנו את דודתך".
"סליחה?! נדמה לי שאמרת שמצאתם את דודתי. אני שוב חושבת שיש לכם כאן טעות, דודתי נעלמה לפני שישים ושבע שנים".
"לא, זו תשובה חד משמעית. זו הגיעה ממעבדת 'ג'ין ביי ג'ין' ברוסדורף, גרמניה".
"'ג'ין ביי ג'ין' הם לא מעבדה משפטית, הם חוקרי גנאלוגיה. חשבתי שאמרת שמדובר בחקירה פתולוגית משפטית".
"אנחנו נשמח לתת לך את כל הפרטים בנושא - באופן כללי אני יכול להגיד לך שמדובר בחקירה של מספר גדול של שרידים שנראה היה תחילה כקבר אחים סטנדרטי מתקופת מלחמת העולם השניה אך כעת הועבר לתחום החקירה הפלילית. החוקר הראשי במקום הוא דר' בלום. הוא אחד מבעלי המעבדה ברוסדורף ולכן הממצאים אכן נשלחו גם למעבדה משפטית בצפון ליטא אך גם למעבדת הגנאלוגיה שלו. הוא אמר שאתם מכרים אישיים ותיקים".
"זה נכון".
"הטיסה לליטא יוצאת בעוד שעתיים וחצי מבן-גוריון. הכרטיס כבר מחכה לך בשדה התעופה. האם נוכל לקוות שתהיי עליה?".
"אני...כן, אהיה".
אנטין סגרה את הטלפון, אך נותרה עומדת מאובנת. ראשה היה סחרחר משיחת הטלפון המפתיעה הזו. רק עתה היא שמה לב שידיה רועדות והיא החזיקה בקצה השולחן על מנת לא ליפול.
דוקא ליטא. דוקא דר' בלום. חיים שלמים היא בילתה בניסיון לחמוק משניהם, וכעת הם מחכים לה שתגיע.
למרות שלא עשתה זאת כבר זמן מה, אנטין הייתה מנוסה בהתארגנות מהירה לנסיעות לחו"ל בשל תפקידה כחוקרת פתולוגית מומחית. רק שמעולם היא לא נדרשה להשתתף בחקירה כל כך אישית. החדשות על גילוי גורלה של דודתה היממו אותה אך זה היה כאין וכאפס מול ההכרה שהחלה לחדור אליה שייתכן שהיא תגלה גם מה קרה לאמא שלה, ריטה. זה היה כאילו בולען נפער בליבה וגילה חלל אפל של געגוע לאמא שמעולם לא הכירה. למרות שאביה היה אדם שמיעט במילים, תמיד יכלה להרגיש את גודל צערו על היעלמות האשה שאהב, חודשים ספורים לאחר שנולדה בתם. הוא הלך לעולמו בלי שגילה אפילו רמז למה שקרה.
יום חמישי 18 ביוני 2009 , חוות הנסקי, ליטא
אנטין הגיעה לחווה עם קרני השמש הראשונות של הבוקר.
היא יצאה מהמונית שהביאה אותה, ועמדה נפעמת מול הנוף עוצר הנשימה שנגלה לפניה.
החווה הייתה ממוקמת במרכזו של עמק קטן מוקף מכל צדדיו ביער עבות. כל כך הרבה רוך ועדינות במראה הפסטורלי הזה, ניגוד מוחלט למטרה שלשמו באה אנטין לשם.
דר' בלום הגיע לקבל את פניה. היא הופתעה מעוצמת התרגשותה למראהו.
"אנטין, כמה טוב לראות אותך" חיוכו היה חם ועיניו מאירות כמו תמיד.
"בלום, אתה נראה מעולה כמו תמיד" חייכה אליו אנטין חזרה.
"אני מקווה שהנסיעה לא היית מתישה מידי. הם בנו עכשיו כבישים מהירים לכל אורך האזור הזה. עד לפני עשור עדיין היית צריכה סוס ועגלה בשביל הקטע האחרון של הדרך... ".
"אני דווקא מאוד עירנית. באופן מאוד לא אופייני לי נשארתי ערה כל הטיסה, בטח מהתרגשות... תוכל לספר לי עוד פרטים על מה שקורה פה?".
הוא הפך להיות רציני באחת.
"זו חווה מאוד מבודדת. בעת המוות היא הייתה אפילו מבודדת עוד יותר - ללא כבישי גישה. הבעלים המקורי של החווה היה אדם בשם פיטר הנסקי שחי שם בגפו עשורים רבים. הוא נפטר בגיל מופלג של 96 שנים ומאז החווה עמדה נטושה. לא היו לו יורשים ואף אחד לא היה מעוניין לקנות חווה מבודדת כל כך. לפני חמש שנים סללו את הכביש הראשי של מרסינקוניס לא רחוק משם ואת הכניסה החדשה לפארק הלאומי דזוקיז'ה. העיריה הצליחה למכור את השטח לזוג שרצה להקים מלון בוטיק מפואר. במסגרת חפירות הבניה הם נתקלו במספר שלדים. כשהמשטרה נכנסה לתמונה הם ערכו חפירות נרחבות יותר ונתגלו השאר. בסך הכל הם הגיעו ל-42 קורבנות. אני הייתי בביקור באוניברסיטה בצפון ליטא והפתולוג האזורי יצר איתי קשר. בעלי החווה הנוכחיים הצליחו עד עתה לשמור על העניין יחסית בשקט מהתקשורת והם מעוניינים לשמור על זה כך. הם גם מוכנים להשקיע כסף רב לצורך סיום החקירה בהקדם האפשרי. גם ממשלת ליטא מוכנה להשקיע בסיום מהיר של החקירה. עם כל הפתיחות שלהם בעניינים היסטוריים, הם לא מעוניינים בהתעסקות יתר עם שרידים מתקופת השואה. משום כך זכינו לציוד רב ערך ותנאים טובים כאן בשטח".
"חשבתי שגם אתה פרשת".
"גם אני חשבתי שפרשתי, אנטין, אבל לא נותנים לפתולוגיים משפטיים עם ניסיון כמו שיש לי ולך לפרוש כל כך מהר. הסתקרנתי כאשר התברר שהשרידים הם בני כ-70 שנה, אך אין שום אמצעי זיהוי או עדות לאלימות פיזית קשה אצל אף אחד מהם. שלחתי את הממצאים הראשוניים למעבדה שלי, והתחלנו למצוא קשרים למשפחות יהודיות, כמה מהם מאיזור מרסינקוניס. ואז מצאנו את הקישור אלייך. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שסיפרת לי בעבר שאמך התגוררה לפני המלחמה באזור...".
"אין ספק ששיחת הטלפון הייתה די מזעזעת עבורי. בגילי הייתי מצפה מהם לפחות לשאול אותי אם אני יושבת לפני שמוסרים חדשות כאלה...מה ידוע לגבי בעל המקום?".
"מכריו המועטים הכירו אותו כאדם שקט וצנוע, והוא כמעט ולא יצא מחוותו מכיוון שכל צרכיו היו שם. לפני המלחמה הוא היה ידוע במכירות דבש אשר רדה בעצמו מכוורותיו. בזמן מלחמת העולם השניה כל אדם באזור היה עסוק בהישרדות ולא ידוע מה הנסקי עשה בתקופה זו. בכל אופן, ככל הידוע לנו, רק הוא חי כאן בזמן שבוצעו הרציחות".
אנטין כבר הכירה טיפוסים כאלה. בשלושים שנות עבודתה בתחום הרציחות הלא מפוענחות, אלא היו דווקא אותם טיפוסים שקטים וחסרי ייחוד שהניבו את הפשעים המפלצתיים ביותר.
"כמה שרידים הספקתם לבדוק?" המשיכה לשאול בזמן שפסעו בשביל המוביל לבית החווה.
"עשרה נבדקו עד עכשיו. הגילוי של השרידים של דודתך היה בבדיקה האחרונה שנעשתה אתמול.
מתחילת החקירה דאגתי שיהיה שליח זמין מידי ערב שיעביר את הממצאים למעבדה המשפטית בצפון ליטא וגם יעמיס את זה על טיסת לילה לגרמניה כדי שזה יגיע למחרת בבוקר גם לרוסדורף לניתוח הדגימות. תראי, רק הכנת התשתית כאן ארכה כשלושה ימים. הספקנו רק יומיים של חקירות עד לרגע זה, אך בקצב הזה בודאי נסיים עד יום ראשון. דב בארי ילווה את כל החקירה ויהיה איש הקשר שלנו במעבדה המשפטית בצפון ליטא".
בלום הביט באנטין עם שמץ דאגה בפניו "לא היית רוצה ללכת לנוח קצת במלון בכפר קודם?".
"לא. עד שהייתי נרגשת כל כך להגיע עד כאן, אני מעדיפה להתחיל בעבודה".
בלום ליווה אותה לאוהל החקירות הגדול שהוקם בשטח.
"את יודעת, לא סיפרת לי אף פעם מה קרה בדיוק לאמא שלך". אמר בלום בזמן שהראה לה את המכשור במקום.
"אמי ואחותה גדלו בחווה ליד מרסינקוניס. בזמן המלחמה הקימו שם את הגטו וכל משפחתן עברה לשם. שתיהן ברחו כמה ימים לפני חיסול הגטו. הן איבדו שם את כל משפחתם. הן שרדו ביערות, ואמא שלי מצאה את דרכה לבדה לביילורוסיה. שם היא פגשה את אבי, ניצול שואה כמוה ממש לפני תום המלחמה. כנוהל הם חיתנו שם במהירות את הצעירים במחנה לפני שהעלו אותם ארצה. מהר מאוד אמי גילתה שהיא בהריון. חודשים ספורים לאחר שנולדתי, אמי נעלמה .ועכשיו - גילוי כזה". המשיכה אנטין "אמי מעולם לא סיפרה לאבי מה בדיוק קרה לאחותה. כעת אני מבינה שאולי הנטישה שלה הייתה כדי למצוא את אחותה".
אנטין עצרה והביטה בקרונוע מחוץ לאוהל הבדיקות שהכיל את שאר שרידי הקורבנות שעדיין לא נבדקו. היא ידעה שבלום יכול לנחש מה היא חושבת. הוא התקרב אליה וחיבק את כתפה.
הם עבדו קשה במשך כל אותו היום, ניתחו, תייגו והכינו להעברה עשרה שרידים נוספים. זו הייתה עבודה מתישה ושוחקת פיזית ונפשית. בין הקורבנות היו ילדים קטנים לצד הוריהם, בני נוער ומבוגרים, כולם שותפים לאותו גורל מזוויע. והמחשבות שלא מפסיקות להציק - מדוע גורל אכזרי כל כך לכולם?
יוני 1945, תל אביב
לריטה היו שעתיים סודיות בכל לילה.
מיד לאחר שהתינוקת הזעירה סיימה לינוק את האכלת הלילה, הייתה ריטה נשארת ערה כשעתיים נוספות שוקעת במחשבות. היא ליטפה את בתה התינוקת. תינוקת טובה כל כך ובעלה היה איש טוב וחרוץ שטיפל בתינוקת בשמחה ובדאגה אוהבת.
משום כך ההחלטה שגמלה בליבה לא הייתה עד כדי כך אכזרית.
היא חישבה שכדי להגיע חזרה לחווה שבה השאירה את אחותה, יהיו לה שבוע וחצי בערך באוניה, ואז כשבוע למצוא את הדרך להגיע לליטא ושם לחווה. אם תשהה שם נאמר שלושה ארבעה ימים כדי לגלות מה קרה ולבקר בביתה הישן, ואז שבוע וחצי חזרה לארץ, זה אומר רק חמישה שבועות לשם ובחזרה. זה לא יהיה נורא כל כך.
היא החלה לתכנן הכל מרגע שבתה החלה להיגמל, שמחה שבתה כבר אינה תלויה בה כל כך בשביל אוכל והיא תוכל לנסוע בשלווה.
היא חסכה פרוטה אחר פרוטה בשביל הנסיעה הזו, וגיהצה וכיבסה ללא ידיעת בעלה את כביסות שכנותיה כדי להרויח עוד כמה פרוטות.
את הכסף שתיכננה לקחת מהחיסכון של בעלה היא תירצה לעצמה בכך שהיא תחזיר לו את הכסף כשתחזור. היא תכפר על עוגמת הנפש שתיגרם לו. הוא כל כך אהב אותה שהוא בודאי יסלח לה, הרי גם הוא היה רוצה לדעת מה עלה בגורל משפחתו.
יום שישי 19 ביוני 2009, חוות הנסקי, ליטא
בצהרי היום השני לשהותה שם, אנטין הרגישה חולשה פתאומית והיא יצאה לשאוף אויר בחוץ והתרחקה מהאוהל. היא מצאה עצמה עומדת מול בית החוה. עד עתה אפילו לא העזה להתקרב אליו.
הבית בודאי נראה בדיוק כפי שהיה נראה 70 שנה קודם לכן - בית כפרי קטן ופסטורלי, ממוסגר מסביבו בנוף היער שמאחוריו. עבור אנטין, שגדלה בעיר גדולה, בית קטן כזה היה בעיניה לקוח הישר מאגדה קלאסית. אבל עבור הקורבנות בפרשה הזו, הבית והיער התהפכו בתפקידיהם: במקום הסיפור הקלאסי שבו הוזהרו השומעים מללכת לאיבוד ביער ולהישאר בבית הבטוח, טוב היה יותר אם היו הקורבנות נשארים ביער מלכתחילה ולא מנסים למצוא מפלט בבית הנעים למראה.
אנטין חשבה לעצמה שהחקירה מעלה אינספור שאלות, אבל בעצם היא הרגישה שהיא מחפשת תשובה לשאלה אחת: "למה?". למה בחר הנסקי דווקא בדרך פעולה זו, אם באמת הוא היה אחראי לזוועות שחקרו? רחוק מכל עין בוחנת של המשטרה או של הצבא, מדוע חש צורך להעלים כל אדם שהגיע אליו?
אנטין הרהרה בתחושה שליוותה אותה תמיד כשנתקלה בחומר על השואה: כיצד יכלו אנשים כמו הנסקי, שמעולם לא היה חסר להם דבר, להקשות את ליבם מול אומללים ונרדפים. כל מה שהיה עליהם לעשות זה לתת למסכנים שהגיעו אליהם מעט מזון ומצרכים, ולשלוח אותם הלאה אם הם לא רצו להסתבך בהגנה עליהם. אולם רבים מאוד, רבים מידי, שמחו להיפטר בעצמם מהיהודים שהגיעו אליהם.
היא המשיכה ועשתה טיול רגלי קצר לעבר הכביש הראשי. כשהגיעה לשם היא הביטה במעלה הכביש לכיוון מרסיקוניס וחשבה לעצמה שמתישהו היא תצטרך לבקר במקום ההוא, לראות את המקום שבו גדלה אמה חיים חופשיים ומשוחררי דאגות עד שעולמה התמוטט עליה. היא גם הביטה אל הכביש המוביל לחווה. היא תהתה אם אמה עמדה במקום הזה בדיוק כשניסתה באותם רגעים של תחושת חיה נרדפת לחשוב היכן לברוח.
היא ידעה היטב את ההיסטוריה של המקום. סיפורו של הגטו במרסינקוניס לא היה ידוע כמעט בנרטיבים על השואה, למרות שהיה פרק מרתק. היהודים חיו ביחסי שכנות טובים עם שכניהם הנוצרים, ואפילו הגטו שנבנה בהוראת הנאצים בזמן מלחמת העולם השניה ואכלס את היהודים המקומיים לא היה מבוצר בחומה. היהודים שם ידעו מראש על יום חיסול הגטו והתכוננו לבריחה המונית. עשרות מתושבי הגטו הסתתרו בבונקרים סודיים מתחת לבניינים. בהינתן האות החלו המוני היהודים שהתגודדו לקראת הסלקציה לברוח אל מחוץ לגטו אל היער. לשומרי הגטו, שהיו אנשים מגויסים מבין המקומיים, ניתנה הוראה לפתוח באש על היהודים הבורחים. מה שהיה מעניין זה שלא כל השומרים פתחו באש ועשרות יהודים הצליחו לברוח ולהסתתר ביערות. יתרה מזאת, אחד מהשומרים המגויסים פנה לשלטונות הנאציים בתלונה רשמית על כך ששאר השומרים פתחו באש על יהודים לא חמושים. תלונתו נלקחה ברצינות. בתחקיר שנעשה לאחר מכן מסתבר שלא רק שרוב שומרי הגטו לא פתחו באש על היהודים הבורחים אלא שהם לא טרחו לנסות לעצור יהודים שחלפו בקרבתם במנוסתם ונתנו להם לברוח אל היערות. פרק ההיסטוריה של מרסינקוניס היה בעיניה של אנטין ניצוץ קטן של אנושיות מצד האנשים המקומיים בהיסטוריה העקובה מדם של השואה.
2 בנובמבר 1942, גטו מרסינקוניס, ליטא
ריטה ידעה שמצבה של אחותה חמור יותר משהיא סיפרה לה.
מרגע שהגיעו לגטו מרסינקוניס כמה שבועות קודם לכן, הם שהו בחדר צפוף בבית אחד יחד עם עוד כמה משפחות. תנאי החיים היו בלתי אנושיים, ואחותה, שבריאותה הייתה שברירית ממילא, חלתה מיד במחלת ריאות כלשהי וכמעט שלא יכלה לצאת מהמיטה.
הנהגת הגטו קיבלה מידע ממקור כלשהו שבקרוב תהיה סלקציה. היה ברור שאם תאורגן בריחה חשאית רק של קומץ אנשים, כל מי שיישאר בגטו ייענש בדרך זו או אחרת. הוחלט שכדי לפתור את הבעיה, יש לפתור את הבעיה עבור כולם. פשוט לתכנן איך אפשר להציל את כולם בו זמנית. הודעה הועברה בחשאי לכל המשפחות בגטו שביום הסלקציה, יינתן אות ועל כולם להתחיל לרוץ אל מחוץ לתחום הגטו. מי שיתמזל מזלו יצליח להגיע ליער.
הם הלכו במשך שעות עד שאחותה הרגישה לא טוב והתיישבה על האדמה באמצע הדרך. ריטה ידעה שעליהן למהר ולזוז משם לפני שכלי רכב כלשהו יגיע. היא הביטה במעלה הדרך אל הכיוון ממנו הגיעו, אל מרסינקוניס, ותהתה האם אי פעם היא תוכל לחזור לשם .ואז הביטה אל מעבה היער. היה נראה לה שהיא יכולה לראות דרך נסתרת בין העצים.
היא הקימה את אחותה והן נכנסו אל תוך היער....
יום שבת 20 ביוני 2009, חוות הנסקי, ליטא
דפיקה על הדלת השכם בבוקר העירה את אנטין משינה טרופה.
בלום עמד בדלת. פניו אמרו הכל.
הוא אמר רק שתי מילים "מצאנו אותה".
אנטין הרגישה חולשה פתאומית והיא התמוטטה מעולפת אל בין זרועותיו של בלום.
כמה שעות מאוחר יותר חזרה אליה הכרתה. כשפקחה עיניה ראתה את בלום עומד מעליה יחד ועיניו מלאות דאגה, עם אדם לובש חלוק לבן שהיה בודאי הרופא המקומי.
"את איתנו?" שאל בלום וניסה לחייך.
גם אנטין ניסתה לחייך, אך הרגישה לפתע עייפות נוראית ושקעה בשינה.
כשהתעוררה ראתה שעדיין יש אור בחלון חדר המלון וניסתה לקום. סחרחורת הכריחה אותה להישאר ישובה עוד זמן מה לפני שניסתה לעמוד.
משום מה הרגישה רגועה פתאום, כאילו הדבר שבגללו הגיעה לכאן נפתר סוף כל סוף.
היא החליטה שהיא חייבת לבקר בבית החווה ההוא, אותו מקום שהיה המקום האחרון עלי אדמות שבו הייתה אמה.
היא הגיעה לבית החווה ונכנסה לתוכו היא חשה אינסטינקטיבית צמרמורת קור מקפיאה.
היא יכלה לראות בעיני רוחה את הנסקי עובר בין חדרי הבית, חרישי אך החלטי.
חמישים שנה הוא חי בבית הזה מוקף במוות.
מה עבר לו בראשו ערב ערב לפני שנכנס לישון?
היא נכנסה לחדר האורחים. היא לא העזה לשבת על הכורסאות לפני האח. בוודאי היה זה מיקומו המועדף - לשבת מול האח החמימה, מקטרתו לידו. קורא עיתון בשלווה.
חמישים שנה.
היא נכנסה למטבח הקטן. קירותיו היו עמוסים מדפים ועליהן כדי דבש בסגנון מיושן, עליהם שכבות אבק. כמה כדי דבש התגוללו חצי שבורים על רצפת החדר. היא התיישבה בקצה כיסא ליד שולחן האוכל והשקיפה דרך החלון. שטחי החווה השתרעו עד האופק - נוף כפרי שלוו.
איך הוא היה מסוגל?היא חשבה ולראשונה מאז הגיעה עלו דמעות בעיניה. מה הוא הרגיש אז בזמן המלחמה? האם הוא פחד, חשש מכל צליל היער שמא עוד אחד מאותם אנשים נרדפים ימצא עצמו על סף דלתו? האם הוא חשב שהוא עוזר להם בכך שהוא מסיים את חייהם האומללים? האם הוא כעס על ההפרעות שעשו אותם אנשים נרדפים בחייו השלווים וכילה את זעמו בהם? והמחשבה ממנה חששה יותר מכל - האם באחד הימים הוא החל ליהנות מכוחו החדש שמצא, שדן למוות את האנשים האלה? האם הוא החל פתאום לצפות לעוד נשמה מיוסרת ואחר כך, אחרי שהכל נגמר - האם הוא התאכזב שלא יוכל לעשות יותר? או שאולי התחרט על מעשיו?
חמישים שנה.
חמישים שנים שנגזלו מכל השאר - הוא המשיך לקום בבוקר, ללכת לישון בלילה, בשלווה כפרית מושלמת. הוא קם לשגרת יומו, הקשיב לרדיו, קרא עיתונים, שתה קפה. ואז הסוף השליו שלו.
הוא, שלא נתן להם הזדמנות - סופו היה שליו כל כך...
יום ראשון 21 ביוני 2009, חוות הנסקי, ליטא
זה היה היום האחרון שהוקצה לחקירה ואנטין חשה מחוייבת לחזור לעבוד. הם עבדו במהירות כל אותו היום וסיימו את ניתוח השרידים שנותרו. הכל הועבר בערב בטיסה ישירה לגרמניה.
דב בארי קבע בשעות הערב עם בלום ואנטין שיחת סקייפ דחופה. כשישבו שם מול מסך המחשב, החל בלום מדבר איתו על מספר עיניינים אדמיניסטרטיביים.
אנטין ישבה קפואה במקומה לאורך כל הזמן הזה. כשעיניה בוהות קדימה אל מעבר למסך היא אמרה לפתע:
"הוא שם להם את זה בדבש".
בלום ובארי הביטו מופתעים באנטין.
"ייתכן ואת צודקת" אמר בארי "בדיקות המעבדה אכן מוכיחות שהנסקי השתמש ברעל חזק במיוחד על הקורבנות שלו. ייתכן שזה היה בדבש, אנחנו נבדוק את הכלים בבית...".
יום שני 22 ביוני 2009, חוות הנסקי, ליטא
הבוקר האחרון של החקירה הגיעה.
בארי מסר להם השכם בבוקר את התוצאות שנותרו. נשארה עוד תוצאת דגימת ד.נ.א. אחת שחיכו לה, ממצאי הקורבן האחרון, ה-42.
אנטין הייתה עסוקה באריזות לקראת חזרתה לארץ כאשר בלום הופיע בחדר המלון שלה, ונראה כאילו רץ כל הדרך.
"בלום, מה קרה? מה הדחיפות?" שאלה אותו אנטין בדאגה.
"אנטין, נבדק 42 זה הוא. זה הנסקי".
"למה אתה מתכוון, הנסקי? בעל החווה? חשבתי שהוא נקבר בחלקת המשפחה שלו בחווה...".
"אני לא יודע את מי קברו בחלקת המשפחה, אבל הנבדק האחרון זה הנסקי".
"אתה מתכוון שהיה בלבול וקברו במקומו מישהו אחר?".
"לא אני מתכוון שגם שרידיו של הנסקי הם בני 65 שנים. מי שחי כאן כל השנים האלה אחרי המלחמה לא היה הנסקי....".
יוני 1945, חוות הנסקי, ליטא
מתניה הסתתר בין עצי היער והביט מרחוק במחזה שניגלה לפניו.
הוא ראה את פיטר הנסקי חופר ומטמין גופה. לאחר שהנסקי הלך, מתניה יכול היה להבחין שבמקומות רבים נוספים היו סימני חפירה - קברים נוספים. לא היה קשה לנחש מה אירע כאן.
בבוקר למחרת הנסקי אכל את ארוחת הבוקר שלו לבד. מתניה נכנס דרך הדלת הראשית והתייצב מול הנסקי.
הנסקי ניסה לקום מכסאו ולא הבין מדוע ידיו ורגליו לא מצייתות לו.
"שמתי לך מה ששמת להם" אצר לו מתניה בקול רועד "כל אחד מהם הוא כמו בן משפחתי", והוא הביט כיצד הנסקי מתמוטט על הרצפה.
כשחזר מתניה מהחפירה הוא נכנס בדלת הבית וניסה לחשוב על הצעד הבא. הוא ידע שלא יוכל להמשיך מכאן והרגיש פתאום עייפות נוראית. הוא התיישב על הכורסה מול האח, הסתכל לימינו, מקטרת מהודרת הייתה מונחת שם. בהיסח דעת הוא הרים את העיתון שהיה בצד השני והביט בו. "העולם במלחמה" הייתה כותרת העיתון.
מתניה חשב לעצמו שהוא לא רוצה להיות עוד חלק מהעולם הזה. הוא עצם עיניו ונשען אחורה. בטח בעוד כמה דקות או שעות או ימים יגיעו לכאן החיילים להורגו. הוא רק רוצה להישאר כאן בשקט עד שהסוף יגיע. כבר לא היה לו אכפת.
דפיקה בדלת הקפיצה אותו ממקומו. הוא ניגש לדלת ופתח אותה. בחוץ עמד נער צעיר עם סל גדול, מלא צנצנות דבש ריקות.
"מר הנסקי, אדוני", אמר הנער לפני שמתניה יכול היה לומר משהו, "אמא אומרת שהיא מכרה את כל הדבש", והוא הושיט למתניה את הסל וכמה שטרות, ואז רץ חזרה למקום שבו השאיר את הסוס שלו, קפץ על הסוס ודהר משם.
מתניה עוד עמד המום ליד הדלת, מחזיק את הסל והשטרות כשהנער כבר נעלם בקצה היער.
מתניה הביט בקרני השמש האחרונות מעבר לגבעות הרחוקות.
עד לפני רגע הוא חשב שהוא מצא במקום הזה רק מוות.
לראשונה מזה זמן רב הוא הרגיש שהוא מצא במקום כלשהו עלי אדמות שביב של חיים.
הוא נכנס לבית וסגר את הדלת מאחוריו.
עוד בתרבות: הפאדיחות של טיילור סוויפט
עמימיות ירודה ולא מצחיקה
למה להציף במים סניף של מקדונלדס?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם