פטרה: הסלע, המיתוס והסכנה
15 מטיילים יצאו לפטרה בשנותיה הראשונות של המדינה, רק שלושה מהם חזרו חיים. ספר חדש מתחקה אחר התופעה שהציתה את דמיונם של הצברים הצעירים, ומחבר בינם לתרמילאים של ימינו
עוד בתרבות: אדם ורטה ראוי לחנך את ילדינו
אחינועם ניני תורמת למלחמת אזרחים
מה לא אמרו על פטרה. העיתונאי המנוח אורי דן כינה אותה בטור שפרסם בעיתון מעריב "מחלה", וניסה להיכנס לנעליהם של המבקרים שם. "מה יש להם? מה המטורפים האלה הולכים לפטרה, שואל האזרח ברחוב", כתב . "רוצים לטייל - הוא אומר - יטיילו להם בנגב ובגליל. אך ביומנו של סייר ותיק רשום: הסיורים בנגב נמאסו. . . אפילו עין גדי יצאה מן האף. אבל לפטרה? כשאתה מתכנן טיול לפטרה, לא קשה להשיג עוזי ורימונים, מפות ומנות קרב. סוף סוף - כל העם צבא".
הרגשות המעורבים של דן שיקפו את הלך הרוח בכל הנוגע לסלע האדום, שהרי המזל לא האיר פנים למי שהגיע לשם: 15 יצאו לפטרה, שלושה מתוכם חזרו חיים, 12 האחרים הובלו נקובי כדורים מהערבה לשער מנדלבאום או לאילת. אחד מן השלושה שהצליחו לחזור חיים הוא מאיר-הר ציון, ממקימי סיירת הצנחנים ומפקדה הראשון, שיצא לפטרה עם ידידתו רחל סבוראי. הר-ציון הפך לאגדה עוד בחייו.
רחל סבוראי זוכרת היטב את המסע המסוכן וגם את החברים שלא שבו ממנו: "בשנות נעורינו בעמק, ארץ ישראל הייתה בשבילנו 'מן הים עד המדבר', כמו שכתוב בהמנון הפלמ"ח. לא חשבנו כלל שהערבים יברחו ממנה, כפריהם היו חלק מתמונת נוף ילדותנו. לאחר הכרזת האו"ם אנחנו רקדנו והם פתחו במלחמה. כשקמה המדינה התחלנו לטייל בכל מקום שנפתח בפנינו ורצינו לראות את אשר מעבר להר. קיווינו לראות, להכיר ולחזור בשלום. לא אשכח את חברינו שלא חזרו משם, את גילה מכפר-יהושע שעדיין תבונתה ודמותה נשקפת אלי".
אך איסור השמעת השיר ואפילו העונש הצפוי למי שיצא לפטרה לא עזרו. גם רוגזו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהורה למנות ועדה שתחקור מי עזר לארבעה מטיילים שנרצחו חצי שנה לפני כן, לא הועיל. להפך: העיר הנבטית העתיקה נותרה מיתוס בעיני הדור הצעיר ואיסור השמעת השיר רק הוסיף למיתוס המופלא.
רוב ההולכים לפטרה, בני דור המדינה, נמנו עם מי שנחשבו לעילית של בני דורם. אלה מהם שלא צמחו במסגרות של "ארץ ישראל העובדת" הפנימו את האתוס הצברי ושאפו להיות חלק ממנו. ההליכה לפטרה הייתה אקט של עילית הנוער ושל אלה שרצו להסתפח אליה.
לאחרונה ראה אור ספרה של נסיה שפרן, "הסלע האדום - המסעות האסורים לפטרה" (הוצאת יד בן צבי), המקפל בתוכו את סיפור הטיילות שהתפתחה בארץ מראשית ההתיישבות היהודית בארץ במאה ה-19 ועד לתופעת התרמילאות בימינו. המסעות לפטרה עומדים במרכז הספר, כשמקרה פטרה שופך אור על הטיול בכלל. "אופי הטיילות בארץ הוא המפתח להבנת המסעות האלה", אומרת שפרן.
"הטיילות התפתחה כביטוי עיקרי ומרכזי לאהבת המולדת. אין זה כך בארצות אחרות. אמריקאי או אירופאי שמרבה לערוך מסעות רגליים בארצו לא יראה במסעות אלה ביטוי לאהבת מולדת. הוא פשוט אוהב ללכת ברגל, אוהב אתגרים, אוהב לגלות מראות נוף מיוחדים וכדומה. הוא לא יראה בכך ביטוי לאהבת מולדת".
כיצד הפכה פטרה לציון של הלא מושג אצל ישראלים אף שהביקור שם גבה אבדות כבדות?
"קצת במקרה", טוענת שפרן. "החרמון היה יעד מושך יותר לפני קום המדינה. אחרי כיבוש הנגב בשלהי המלחמה פטרה התקרבה לגבול. זה נראה אפשרי (25 קילומטרים). כבר הייתה חשיפה לנוף דומה בנגב, כמו הקניון האדום, וכאן היה מדובר באתר דומה - אך יותר יפה. הייתה גם משיכה לתרבות הנבטית, לצד האידאולוגיה של 'כיבוש השממה' ששלטה בכיפה. וכמובן הקרבנות. זה הפך במשך הזמן לאתגר ולהוכחת הגבורה, בעיקר ביחידת הצנחנים".
איך שלא מסתכלים על זה, קשה למצוא מקבילה עולמית לתופעת פטרה.
"יש בהודו עליות לרגל מסוכנות, וגם למכה לא היה קל להגיע בתקופות קדומות ורבים מצאו את מותם בדרך, אך לא ידוע לי על אתר כזה שאינו דתי. אולי הצלילה לחור הכחול - וגם זה נכון רק לדור הצנחנים ולא לדור הפלמ"ח".
במה שונה ובמה דומה הטיילות כפי שבאה לידי ביטוי בעבר מהטיילות של היום?
"בתי ספר שדה שינו במידה רבה את הטיילות בארץ: מסלולי כוכב עם לינה באכסניה ולא מסלולים קוויים עם לינה בשטח", מסבירה שפרן. "רוב הטיילים הרציניים כיום בארץ באים מן המגזר הדתי-לאומי. עם ההתרחקות מן התנ"ך והמחלוקות הפוליטיות, המגזר החילוני נמשך פחות לגילוי הארץ. החזרת סיני למצרים חתמה למעשה את מסעות גילוי הארץ במגזר החילוני. נראה לי שמרכז הטיילות כיום הוא בטריטוריות התרמילאיות. וכפי שניסיתי להוכיח בפרק הסיכום 'מפטרה עד מאצ'ו פיצ'ו' - גם התרמילאות מתאפיינת בסממנים רבים של הטיילות הארצישראלית".
שפרן גדלה בתנועת נוער קומוניסטית והמסעות לפטרה לא היו חלק מהדי-אן-איי של התנועה שלה. "אין לי קשר אישי-משפחתי לפטרה בכלל. לטייל תמיד אהבתי, אם כי תנועת הנוער הקומוניסטית לא הציעה מסעות בשפע בהשוואה לתנועות הנוער החלוציות. אבל טיילתי עם חברות למקומות כמו עין-גדי, הגליל, ופעם אפילו חציתי מעט את הגבול ליד תל-דן בשנים שלפני 1967".
אל עניין הטיילות נכנסה שפרן ברצינות לאחר מלחמת ששת הימים, כשחיפשה עיסוק לאחר השירות הצבאי. כל עם ישראל נסע אז לראות את המקומות שנכבשו והיא הפכה למורת דרך, ובמקביל השלימה קורס של משרד התיירות לצד לימודיה באוניברסיטה. היא נחשפה לפטרה כשהוצע לה לכתוב ספר ילדים במסגרת סדרה בשם "נשים לוחמות". היא בחרה לכתוב על גילה בן-עקיבא, מפקדת מחלקה בפלמ"ח שמצאה את מותה בדרך לפטרה.
"דמותה קסמה לי, בעיקר משום שהיא הייתה טיילת מושבעת", מספרת שפרן. "את ספר הילדים מעולם לא השלמתי, אך התחלתי לחקור את תופעת המסעות לפטרה
זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שבה המסעות לפטרה תוארו באופן מחקרי. מאז זרמו חייה של שפרן בכיוונים אחרים. היא פרסמה ספר בשם "שלום לך קומוניזם" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ובו כתבה על ילדותה ונעוריה בתנועת הנוער הקומוניסטית. ממש בסוף המאה שעברה התאפשר לה לשוב אל פטרה. "פתאום התחוור לי שאף אחד לא כתב עדיין בהרחבה על הנושא הזה, ובידי מצוי הרבה חומר שירד לטמיון אם לא אעשה בו שימוש. רבים מהאנשים שראיינתי כבר הלכו לעולמם, ואף אחד לא יוכל להשיג את החומר הזה".
היא החלה בסיבוב שני של פטרה, ראיינה עוד כ-120 אנשים ונברה בארכיונים. במהלך העבודה הבינה שכדי להבין את תופעת פטרה במלואה יהיה עליה לחקור את תולדות הטיילות הארצישראלית מראשיתה. היא חילקה את תולדות הטיילות לכמה מעגלים: מעגל הליבה התנ"כי, מעגל בית שני, המעגל האזורי שפטרה כלולה בו, ולאחר 1967 נוספו שני מעגלים נוספים: מעגל סיני והמעגל התרמילאי. פרק הסיכום בספרה עוסק בתופעת התרמילאות ועורך השוואה בין המסעות לפטרה והמסעות התרמילאיים.
קשה להתעלם מהחזרה לפטרה: בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן ב-1994, טיולים לירדן הפכו מאוד מקובלים. די להציץ ברשימת הסיורים היוצאים לשם כמעט מדי יום. האם ניתן להסיק כי מה שעשוי היה להיתפס כ"קללת פטרה" הוסר? "נראה לי שכן", משיבה שפרן. "אבל רק הוותיקים זוכרים. קשה לי להאמין ש'קללת פטרה' אומרת הרבה למיליון הרוסים שהגיעו מאז. פטרה, להערכתי, היא עניין'מגזרי' במידה רבה. אצל ארץ ישראל הוותיקה, שהרבתה לטייל בארץ, ואצל המגזר הדתילאומי שאימץ את האידיאלים של ארץ ישראל הישנה והטובה".
יכול להיות שמתחת לפני הקרקע רוחשים כוחות שעדיין מהווים סכנה?
"לא נראה לי. היעדים התרמילאיים עדיין שולטים ושם באמת מסתכנים. אני מאמינה שפטרה יכולה להוות שוב אטרקציה לטיילים אמיתיים בתנאים מסוימים, שאולי יתקיימו אי-פעם בעתיד: מסע רגלי מבאר מנוחה לפטרה בדרך שבה הלכו בשנות החמישים. זה יהיה מין מסע 'בעקבות ראשונים' שיהיה לו 'נפח' היסטורי. מסע כזה היה בוודאי מושך הרבה צעירים - אולי אפילו ממגזרים נוספים על אלה שמטיילים עכשיו. בעשור הראשון של התרמילאות רבים הסתכנו בטיפוס על הר הגעש וייאריקה בדרום צ'ילה. לפחות שלושה תרמילאים נהרגו שם. כיום ההר הזה בוית וכבר לא מרשים סתם ככה לטפס עליו. אבל גם התרמילאות היא כבר לא מה שהייתה בתחילתה. הטרקים כבר לא מהווים את העיקר. שוב נראה לי שזה עניין 'מגזרי'. האוכלוסייה השתנתה, והתרבות של ארץ ישראל הישנה, שעולים התאמצו להשתלב בה - ארבעה מהולכי פטרה היו עולים ולא ילידי הארץ - כבר אינה דומיננטית כמו שהייתה בשני העשורים הראשונים של המדינה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם