איפה קול האמנים בפרשת זילבר - ניני?

האנשים שאמונים על פס הקול של חיינו בחרו לשתוק במשך כל פרשת אריאל זילבר וטקס פרסי אקו"ם. רק דגים מתים שותקים עם הזרם

יקי הפשטיין | 4/2/2014 12:42 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
כמעט 24 שעות לאחר הטקס המדובר, שבו עלה אריאל זילבר לבמה ונתן את נאום הפאנק של חייו ואחינועם ניני
אריאל זילבר
אריאל זילבר צילום: ראובן קסטרו
נשארה לראות את זה על הספה בסלון. כמו בכל סערה, הזמן שלאחריה מוקדש לליקוק הפצעים ולבחינת הנזק. גם זילבר בפינה משלו, פגוע מהיחס הממסדי אליו לאחר שאלו נכנעו חלקית לאיומיה של אחינועם ניני ולמעשה ביזו אותו על גבי הבמה, אך מן הצד השני נישא על גבי הרוח הגבית שקיבל ממרבית הציבור בישראל. היא מצידה, בוהה בטוקבקים הקשים ששולחים אותה לשיר בסוריה, מבטלים בהינף מקלדת עשייה מוזיקלית מצליחה של שנים.

אך גם אצל ניני קיים הצד השני, שבו היא יכולה לקבל חיזוק מיחסי הציבור המצוינים שההחלטה שלה תעשה לה בכל מה שקשור לקריירה הבינלאומית שלה ולחיבת התקשורת האירופית אליה שרק מחכה לפנינים מהסוג הנ"ל. מעבר לכל המהומה המתקושרת והעובדה שהפרשייה הנוכחית סיפקה לנו כציבור סוף-סוף כמה ימים של כותרות ראשיות שקשורות במוזיקאים ולא בגרעין האיראני משל היינו על גדות התמזה כרגע ולא על שפך הירקון, יש גם נקודות שאפשר ללכת איתן הלאה – אך לצערי הרב לא בטוח כלל שהן מעודדות בכל מה שקשור למוזיקאים שבסביבתנו.

עוד על פרשת אריאל זילבר:
זילבר מגיב להאשמות נגדו: אין בי קיצוניות
אפרים שמיר בחר כן להגיב לפרשה: אריאל זילבר טיפש
טקס פרסי אקו"ם מעולם לא סער כל כך
  
בכל הסאגה המתמשכת הזאת של מוזיקה-שפוגשת פוליטיקה-שפוגשת עסקנות-שפוגשת חרמות - עמדו בסוף בדד שני אמנים. אפשר להסכים איתם ואפשר גם לא כמובן. נטיית הלב האישית שלי הייתה באופן מוחלט לטובתו של זילבר ולסלידה מהכיוון שניני בחרה בו, אבל גם מהעמדה הזאת שהתענגה על נאום התוכחה הנהדר שאריאל זילבר נתן על במת הטקס, אני לא יכול לקחת ממנה את העובדה שהיא הלכה אחר האמת והאמונות שלה עד הסוף, גם אם הן מביאות לי את הסעיף.

ככה נראית אמנות אמיתית, רוויית יצרים, שתתבטא אחר כך גם בשירים מעניינים יותר – וככזו, תפקידה לתת בעיטה בשיח הציבורי לכל מה שעומד בדרכך. אך אל מול שני המתכתשים הללו בלט הריק והוואקום מסביב. גם עם פנסים משוכללים במיוחד קשה היה לדלות
התייחסות של מוזיקאים אחרים לפרשייה. כל אחד נכנס אל תוך הפינה שלו, מצטעף ומתכרבל בשמיכה הנעימה והחורפית של הפלייליסט, שרק שלא ימשכו לו אותה שמא ייאלץ חס וחלילה להביע דעה ולהגיב לאחת הפרשיות הכי מסעירות וגם חשובות שעולם המוזיקה הישראלי ידע בשנים האחרונות.

לא אחינועם ניני, לא אריאל זילבר וגם לא אנחנו כציבור קיבלנו "גב" או "קול" במקרה הזה מהאנשים שאמונים על פס הקול של חיינו ושתוצאות העימות הזה אמורים להשפיע עליהם יותר מעל כולם. סיכוי סביר שהתפרקותה של להקת "פיוז'ן" קיבלה יותר תגובות מאמנים מאשר פרשת ניני את זילבר.

הנחמה היחידה אפשר היה למצוא על הבמה: "התכוננתי לנאום על מפעל חיים, לא יודע מה אעשה עכשיו", כך בשנייה וחצי של גאונות שאליה נוסף גם נאום נפלא אודות הרצון לא לחיות במדינה שרק הקול שלך נשמע בו, מוטי קירשנבאום - שהגיש את הפרס לזילבר - הצליח בדרכו הג'נטלמנית, הפלורליסטית אבל גם הרוקנרולית הבועטת, להיות גם הילד השובב שצועק "המלך הוא עירום" בנוגע לפארסה הזאת וגם המבוגר האחראי שמזכיר לכל המוזיקאים שרק דגים מתים שותקים עם הזרם. 
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק