18 שירים מאכלסים השבוע את הפלייליסט המדהים, עוצר הנשימה, של גלגלצ, ורק אחד מהם – "Hurricane" – מבוצע על ידי אישה (מרינה מקסימיליאן בלומין). אחד מתוך 18. אחד. מצבו של הזמר הנשי בישראל אמנם ידע ימים יפים יותר – למשל, הימים שבהם חנן יובל הלחין לחווה אלברשטיין את השיר היפה והסוחף הזה (1977) – אבל זה עדיין לא מצדיק את העובדה שלקאבר המצוין של אפרת בן צור (מתוך אלבום המחווה "שרות חווה אלברשטיין") אין מקום בפלייליסט בזמן שלפיהוק רגאיי כמו הסינגל הנוכחי של מוקי ("ילד של אבא"), לנפיחת קאנטרי כמו השיר החדש של שלומי שבן ("לילה אחרון בלונדון") ולעינוי בשעמום כמו הדואט של עברי לידר ונתן גושן ("הייתי כאן") שמור שם מקום ביציע ה-VIP. למרות היותו גרסת כיסוי, הרבה יותר חשוב שאנשים יקשיבו ל"הלילה הוא שירים" בביצוע המיוחד של בן צור, העוטף את המקור באפלוליות קסומה, מדגיש את ה"לילה" שבו על חשבון ה"שירים" ומקדם אותו מהסבנטיז אל ההווה, מחווה אלברשטיין אל אפרת בן צור. אנשים שמתרגשים מהדואט של עברי לידר ונתן גושן לא מסוגלים להבין דברים כאלה, אבל זה בסדר, הם חיים טוב גם ככה. להם, להבדיל מלי, תמיד יש מה לשמוע בדרך הביתה.
הבס מסונתז והולם ברכות, המקצב דיסוננטי, השירה נעה בין סקאלה צרה מאוד של טונים ומייצרת תחושת קלסטרופוביה. שום דבר, בעצם, לא ודאי בשיר הזה – אולי רק פרט לכך שצח דרורי, מוזיקאי מוכשר ומעניין כשלעצמו, יצר ועיבד אותו בתוכנת עריכה כלשהי מבלי להשתמש בכלים אנלוגיים - אולי בכוונה, לטובת השיר, אך הגיוני יותר להניח שמטעמי חיסכון. כל השאר – ובעיקר יכולתה של קורנברג להחזיק שיר גם ללא עזרה של קרקושים דיגיטאליים – לא לגמרי ודאי. אין בכך, אגב, משום הטלת ספק באפשרות ש"גברת כפור", אלבם הבכורה שלה (שמתוכו יצא הסינגל הזה, הראשון), יהיה אלבום חזק וטוב. קורנברג היא מוזיקאית מקצועית, פסנתרנית מגיל צעיר, מעצבת פסקולים לסרטים, וגם, בלי קשר, גננת. למעשה, גם כאן, ב"וודאות", קשה להבין עד הסוף האם מדובר במגבלה קולית, או בניסיון מכוון של קרונברג לשטח את סגנון שירתה כדי להישמע כמו "גברת כפור". מוטב לחכות עם המסקנות הסופיות בנוגע אבחנה הזאת לשירים הבאים, וגם, כמובן, לקוות שהם מהנים ומעניינים יותר. בינתיים, סתם קר פה, בלי סיבה.
לאה שבת, אני אלך
המושג "אמצע הדרך" לא בהכרח מצביע על בחירה באתגר קל מדי. זאת אומרת, לא כל מוזיקאי שכוון את יצירתו אל אמצע הדרך מגיע, במקרה הטוב, לתוצאה מזדמזמת אך נטולת שפיץ, מהות, כוונה, יצר, טעם וריח, ובמקרה הרע, הנפוץ מדי במחוזותינו, לפלייסט של גלגלצ. כשהפילוסוף היווני אריסטו דיבר על סגולותיה של "דרך האמצע", הוא לא התכוון למה שנהוג לכנות "מיינסטרים", אלא התייחס למצב שבו חל איזון מושלם בין פרמטרים, נקודה מדומיינת שבה הכל נכון, מדויק, פוגע. אין כל קשר, מן הסתם, בין המקום הזה למערכת השיקולים שקובעת מה יושמע ברדיו ומה לא. המקום שאריסטו דיבר עליו הוא מקום מואר, רוחני, נגוע במתת אל.
לאה שבת – מוזיקאית מוכשרת שיצירתה מקוטלגת תחת הכותרת "אמצע הדרך" – הצליחה להגיע לשם בכמה הזדמנויות. למשל, באלבום "צל הלב תקין" משנת 1997, שכלל את הלהיט המצמרר "תמיד יחכו לך". גם "בגלל הרוח" (ששבת הלחינה לאחיה, שלומי), "השיר שיביא לך אהבה" (שהלחינה וכתבה לגלי עטרי) ו"רק החיים" (מתוך אלבומה הראשון, מ-1990) עונים להגדרה האריסטותלית של אמצע הדרך. העניין הוא ש"אמצע הדרך" הזה, האמיתי, מציב רף גבוה במיוחד. קשה לעמוד בו לאורך זמן, שיר אחרי שיר. הפעם, ב"אני אלך", שבת נתקעת באמצע הדרך אל "אמצע הדרך". הפזמון קליט, העיבוד יעיל ומערסל, המלים נוגעות ללב, אך לא די בכך כדי לגרום לעור לסמור וללב להתפוצץ. סיבה לדאגה? חס ושלום. שבת עדיין יודעת מהי הדרך הנכונה אל "אמצע הדרך". ייתכן מאוד שכבר בסינגלים הבאים היא תשוב לפסוע בה. שווה לחכות. הסטטיסטיקה בעדה.
ענת אסתר חיטמן, הייתי מנסה
ענת אסתר חיטמן היא משהו כמו עוזי חיטמן, רק להפך. אין סיכוי שאוזה ושבי היו מסכימים להיות חברים שלה. הם אמנם הסכימו, בזמנו, להיות חברים של כולם, אפילו של ניסים גרמה, אבל ענת אסתר חיטמן, עם כל הכבוד לשני שמותיה ולשם משפחתה המיוחס, זה בהחלט יותר מדי עבורם – ולא רק עבורם. קולה קר מדי ונמוך מדי, רצינותה רבה מדי, גישתה לחיים פסימית מדי ("ורק נדמה ששום דבר כבר לא יצליח לי", "וכבר נמאס לי לספוג את כל העלבונות") ולא נשמע כי היא במצב רוח ל"שלום לכם, שלום לכם, שלום לכם, שלום". מצב רוחה בשיר הזה – ואולי בכלל, ברגיל – קודר ביותר. בעיקרון, זה בסדר להיות מוזיקאי מיוסר, אפילו בסדר גמור. אישית, אני מעדיף צורות חיוביות יותר של ביטוי אמנותי, אבל אני מודע לכך שיש בעולם גם אנשים השמחים ביסורייהם, או בכאלה של אחרים, וגם לכך שבמוזיקה סוג הרגש פחות חשוב מאשר הדרך שבה הוא מובע. ענת אסתר חיטמן, לצורך העניין, אולי באמת מיוסרת כפי שהיא מספרת, אבל קשה להגיע למצב של הבנה ללבה ואמפתיה כלפיה, כיוון שהייסורים הללו הולחנו בהיעדר השראה ועובדו בסגנון "היהודים", כולל סולו גיטרה מרוח ודלוח. בעצם, במחשבה שנייה, כן, השיר הזה, כששומעים אותו כמה פעמים בלופ, בהחלט מייסר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם