"כמי שקרובה לשמאל, רציתי לנעוץ סיכה בבלון"
כסף, משפחה ו"תעשיית השלום" – כל אלו עוברים תחת האיזמל החד של נעה ידלין בספר "בעלת הבית", שעליו זכתה בפרס ספיר
עוד על זוכת פרס ספיר:
פרק מתוך "בעלת הבית"
נעה ידלין היא הזוכה בפרס ספיר לשנת 2013
דבר מעצרה של אלישבע מכניס למערבולת את בני המשפחה כולם: את הבעל בן-עמי, את הילדים אמוץ ואביטל ובמיוחד את הבן האמצעי אסא, גיבור הספר. סופר אחר אולי היה בוחר להשתמש במילים כמו "טרגדיה" ו"חורבן" כדי לתאר את מה שעבר על בני המשפחה מהרגע שבו פורסמו החשדות נגד האם הדומיננטית והבטוחה בעצמה. אבל ידלין היא לא אדם של דרמות ומילים גדולות, או כפי שהיא מנסחת זאת - "אותי מעניינים דברים יומיומיים". את הגיבורים שלה היא מתארת בעין בוחנת, לא מפספסת אף חולשה אנושית, חושפת בעדינות את השקרים הקטנים שמסתתרים במערכות היחסים בין בני זוג, בין חברים, וגם בין הורים לילדים.
"ככותבת, מעניין אותי תמיד לחפש את הסדק", אומרת ידלין. "יכול להיות זוג שהוא מאוד מאושר, והכול ביניהם נפלא. אני כמובן אשמח בשבילם – אבל כנראה שלא אכתוב עליהם. אני תמיד מחפשת את מה ששבור, את מה שמחוספס."כשאני קוראת על מערכת יחסים הרמונית, אני לא מאמינה לזה. בכלל, אני לא מבינה את המילה הזו, 'הרמוניה'. אני מבינה שיש רעיון כזה, אבל כמו אידיליה - הוא לא קיים במציאות".
ואמנם, אין שום דבר אידילי בדמותה של אם המשפחה, אלישבע פוגל. גם אם ממבט ראשון נדמה שהכול מושלם בחייה של אשת האקדמיה האנינה, הרי שבמבט שני ושלישי מתגלים הסדקים. גם אם לא ביצעה את הפשע המיוחס לה - חולשותיה הולכות ונחשפות לאורך הספר לנגד עיניהם של ילדיה.
"חוץ מזה שהיא אולי גנבה הרבה מאוד כסף, חטאה היחיד של אלישבע הוא פשוט שהיא בנאדם", אומרת ידלין. "נכון שהיא מאוד משכילה ואמידה, והיא הולכת לתיאטרון ולאופרה. אבל בסופו של דבר - היא בנאדם. לא יכול להיות שהיא רק אמא נהדרת ואישה משכילה. זה לא יכול להיות, כי אין אנשים כאלה. אנחנו נוטים לתייג דמויות, להניח שאנחנו יודעים עליהן הכול. אותי מעניין לפרק את התיוגים האלה. למצוא איפה הסטריאוטיפ נשבר".
באמת נדמה שבחרת לפרק דמות שמייצגת את הסטריאוטיפ בהתגלמותו: גם אשת אקדמיה, גם מתגוררת ברחביה, גם מנהלת מרכז לשלום. מה סִקרן אותך בדמות כזו?
"סקרן אותי לעסוק בדמות שהפשע שלה – אם אכן בוצע – נובע מתוך עצמה. אם היא גנבה, היא לא עשתה זאת מתוך אילוץ או חולשה. הרבה אומרים לי, 'אה, היא כמו אתי אלון'. אבל אלישבע פוגל היא לא אתי אלון, כי אלון פעלה לא בשביל עצמה, אלא תחת ההשפעה של אחיה. בחיים לא הייתי כותבת ספר על אישה שגנבה כדי לממן, למשל, השתלת כליה לבת שלה. בחיים לא. זה קיטשי והמניע לפשע הוא מאוד מובן. אפשר לתמצת את הסיפור במשפט אחד. למה צריך אותי בשביל זה? הפשע של אלישבע פוגל מעניין מפני שאין לו שום צידוק: לא רק שאין לה בת חולה שהיא צריכה לכלכל, אלא מדובר באישה שגדלה בבית רחבייתי משכיל, אוהב ואנין. לא עשיתי לה שום הנחות".
ומי שחשודה במעשים החמורים האלו היא דווקא אישה.
"בספרות בכלל, ובספרות הישראלית בפרט, כותבים לא פעם על דמותה של 'האם החזקה'. לכל החולשות של האישה הזו תמיד יש הצדקות ברורות, פסיכולוגיזם שמסביר למה היא מתנהגת באופן שבו היא מתנהגת. יש ז'אנר פופולרי של ספרים שבמרכז העלילה שלהם עומדים שלושה דורות של 'נשים חזקות', לא משכילות אבל מלאות בחכמת חיים. שבענו מ'נשים חזקות' כאלה. אם זו זכותן של נשים להיות כמו גברים - אז זכותן גם לגנוב. זכותן לעשות גם דברים לא אסתטיים ולא סימפתיים. זכותן בעיניי, לבחור באישה כפושעת פוטנציאלית – זה מעשה פמיניסטי. מעוות אולי, אבל פמיניסטי.
"אני רציונליסטית קיצונית מאוד", היא מעידה על עצמה. "בשנים שבהן הייתי מראיינת לעיתון, גיליתי שתמיד כדאי לשאול אנשים על אמונות מכל מיני סוגים, לרחרח בכיוון הזה. כמעט תמיד מגלים דברים מעניינים: יש מי שהולך לנשום במדבר, ויש מי שיורדים אליו בלילה יצורים מיקומים מקבילים. אני לא מאמינה בשום דבר מהדברים האלה – ואני יודעת שזה לא מצב עם פוטנציאל אושר גבוה. כשלא מאמינים אי אפשר למצוא נחמה בדברים האלה. אין במה להיתלות".
כמו ידלין גם אסא, גיבור הספר, דוחה מכול וכול אמונות ניו-אייג'יות מכל סוג שהוא. את הדוקטורט שלו כתב אסא על "אנטי-רציונליות ואנטי-אינטלקטואליזם בעידן החדש", ומאז הוא מנסה למכור את מרכולתו האקדמית ללא הצלחה: באוניברסיטאות בחו"ל דחו אותו, במכללות בארץ רמזו לו בעדינות שזה לא מתאים. "אסא מרגיש בודד, מבחינתו הוא הרציונליסט היחיד בסביבה".
מעניין שבחרת לכתוב את הספר מנקודת מבט גברית.
"רק כשסיימתי לכתוב את הספר נתתי את דעתי על העניין הזה. באופן מוזר, לא ממש חשבתי על זה קודם. אבל בסופו של דבר הוא פשוט בנאדם. אני מכירה
"היה לי דיון בנושא הזה עם בחורה דתייה שאני מכירה. אמרתי לה שבחיים לא הייתי כותבת מנקודת מבט של דתי, כי אני לא מרגישה שאני שולטת בניואנסים האינטימיים של החיים הדתיים. ואז היא אמרה: 'אבל כתבת מנקודת מבט של גבר'. זו שאלה מעניינת; האם ההבדל בין אישה לגבר גדול יותר מההבדל בין חילוני לדתי? אני לא יודעת. חשבתי על אסף גברון, שכתב את 'הגבעה' (שגיבורו מקים מאחז באחת מגבעות יהודה ושומרון), והתפעלתי מאוד מהבחירה הזו – כי לי הכתיבה נראתה מאוד אמינה ואותנטית. חשבתי שדרוש אומץ לכתוב על סביבה שכל-כך זרה לך".
ידלין מפרקת לגורמים את המערכת המשפחתית הניצבת במרכז הספר, אבל לא רק אותה. אגב פרסום החשדות נגד אלישבע פוגל, נחשף גם הצד האנושי, הנלעג משהו, של הקהילה הירושלמית-אשכנזית-ליברלית-חילונית שאליה היא משתייכת ("בן-עמי היה ליברל בעיקר בזכות הליברליות המועטה שתבעו החיים ברחביה בגיל שישים ושש", היא כותבת על אבי המשפחה). גם מרכז תיאודור הירש לשלום, שלא קשה למצוא לו מקבילות בעולם האמיתי, נחשף במערומיו. באחת הפסקאות המושחזות ביותר בספר, מפורטים המיזמים השונים שהמרכז אחראי להם בצירוף העלות האסטרונומית שלהם: "ילדים מציירים יונה" (19 אלף שקל) "שָלומטר" (120 אלף שקל), "הנכחה בפייסבוק" (110 אלף שקל), ועוד ועוד.
עוד בערוץ התרבות:
גורי אלפי הזמין חשפנית
כל מה שמיותר בגלגלצ
סופר צעיר: תמכרו אותי בארבעה ב-100
"כמו שרק ליהודים מותר לספר בדיחות על יהודים, כך גם אני הרשיתי לעצמי ללעוג קצת על העולם הזה, דווקא כמי שקרובה אליו", היא אומרת. "אני חושבת שהרבה יותר מעניין לנעוץ סיכה בבלון שאתה חלק ממנו, ולא בבלון של מישהו אחר. רק מי שבא מבפנים יכול באמת לזהות את הזיוף, את החולשות. אם אני אחפש את הדברים האלה בסביבה שאני לא משתייכת אליה – למשל, סביבה דתית או ימנית – אז האמירות שלי יהיו סטריאוטיפיות, ברמה של מדור דעות בעיתון. הסביבה של משפחת פוגל היא בית הגידול שלי (על אף שהיא תל אביבית, ולא ירושלמית כבני משפחת פוגל. ש"ק) - סביבה חילונית, אשכנזית, שמאלנית. זו סביבה שנוטה להיות מרוצה מעצמה, ואם יש משהו שקשה לי לסבול – זו שביעות רצון עצמית. הייתי חייבת קצת להוציא אוויר מהבלון הזה".
הביקורת מופנית נגד האידיאולוגיה עצמה, או נגד האופן שבו היא מיושמת?
"אני לא מתנגדת לעצם האידיאולוגיה, אלא לכל המסביב. יש הרבה דברים ב'תעשיית השלום' – עצם הביטוי הזה מעיד על הבעייתיות של העניין - שהם בעיניי עיסוק לא במהות, אלא בטפל. זה נחמד שילדים בכיתות א' משני העמים משחקים ביחד בכדורגל, אבל אני לא חושבת שקטרגל בסכנין הוא הפתרון האמיתי לבעיה".
לצד אלישבע פוגל ובני ביתה מככב בספר גיבור נוסף – סמוי מהעין אך משמעותי מאין כמוהו: הכסף. עוד לפני שאלישבע נעצרת בחשד לגנבה, הוא משחק תפקיד חשוב בדינמיקה המשפחתית. "כולם התאפיינו בטעם טוב, נושאים את הכסף הגלום בהם באצילות, בענווה כמעט, ולא זועקים אותו מכל מרפסת", נכתב על הבתים ברחוב אלחריזי שברחביה, שבו שוכן בית המשפחה. ההורים לבית משפחת פוגל מודעים היטב למצבם הכלכלי המרופד, אך כיאה לאנשים שנולדו אל תוך העושר היחסי הזה הם מקפידים שלא לנפנף בו. "כמה פעמים אמרתי לכם, לא לקשקש על מה שאין ומה שיש", נוזפת אלישבע בגיבור, אסא.
"כסף הוא דבר מעניין בעיניי", אומרת ידלין. "יש לי איזה צד לא ממומש של מתווכת נדל"ן, ואולי באיזה גלגול עתידי אני עוד אהיה אחת. נורא מקובל לומר 'כן, אני סופרת ואני שותה ויסקי בעליית הגג ואני לא מבינה כלום בכסף'. אבל אצלי, לפחות, זה לא המצב.
"לכסף אין שום קיום בפני עצמו, אבל הוא משקף הכול. הכסף הוא הכול; אהבה, יחסים, משפחה. בכל דבר יש כסף. אצל משפחות זה נושא מרתק במיוחד; מי נותן כמה למי? איזה אח קיבל חצי דירה? כמה אמוציות יש סביב העניין הזה בתוך המשפחה. הנה, גם אני, אני, בגילי המופלג, לא מביאה ארנק אם אני הולכת עם אמא שלי למסעדה. מבחינתי, ברור שהיא תזמין. כשאני עם אמא שלי, אני ילדה".
כסף הוא לא נושא אלגנטי. כמעט לא מדברים עליו בספרות.
"עכשיו כותבים עליו קצת יותר. בשנה האחרונה, מאז שיצא הספר, יצאו עוד ספרים שעוסקים בכסף באופן גלוי". כאלו הם ספרו של ניר ברעם, "צל עולם", שגיבורו הוא איש עסקים והוא עוסק במערכת הכלכלית הגלובלית על תככיה ומזימותיה, ו"חובות אבודים" מאת איריס לעאל, שגם הוא עוסק בכסף ובהשפעה שיש לו על הדינמיקה המשפחתית.
איך הפך הכסף מ"משהו שלא מדברים עליו" לנושא חם בספרות הישראלית?
"יש כל ההסברים האלה - המחאה החברתית, המשבר הכלכלי העולמי. אני לא יודעת, אותי זה פשוט מעניין. אני מאוד אוהבת דברים ארציים. אני לא אוהבת דברים נשגבים.
"הסופר והפילוסוף הצרפתי אלן דה בוטון כתב בטוויטר שלו משפט שפשוט נהרסתי ממנו: 'לכתוב ספר זה כמו לספר בדיחה, ולחכות שנתיים כדי לגלות אם היא מצחיקה'. יש בזה משהו. את כותבת ספר, שמבוסס על איזה רעיון עוועים שעלה לך לראש. אולי בעוד שלוש שנים, אולי, יֵצא מזה ספר. בזמן הכתיבה את יושבת בודדה בקיטונך הדלוח - ואין לך מושג מה איריס לעאל וניר ברעם עושים בקיטוניהם הדלוחים, ובוודאי שאין לך מושג מה יהיה הטרנד בעוד שלוש שנים, או על מה ידברו. החרדה הכי גדולה של סופר היא שהוא יעבוד על ספר, ובעוד חצי שנה פתאום יֵצא ספר על אותו הנושא".
ודווקא מפני שהכתיבה שלך נטועה כל כך ב"כאן ועכשיו" הישראליים, את לא חוששת שהוא יאבד מהר מהרלוונטיות שלו? למשל, את מספרת שהגיבורים מתכתבים בפייסבוק. יכול להיות שבעוד עשור אף אחד לא ידע על מה את מדברת.
"זה מפחיד בטירוף. אני חושבת עכשיו על הספר הבא שלי, והיה לי איזשהו רעיון שאשכרה אמרתי לעצמי - זה מסוכן מדיי. אם בעוד שלוש שנים הדבר הזה שחשבתי עליו לא יהיה רלוונטי מבחינה טכנולוגית - הספר פשוט ייראה כאילו הוא מימי הביניים. 'בעלת הבית', לעומת זאת, הוא לא ספר על טכנולוגיה. היא פשוט נוכחת בחייהן של הדמויות. יש עוד הזדמנות לתקן בסמיכות ליציאת הספר – כך שנגיד שפייסבוק היה נסגר הייתי מורידה אותו מהספר די בקלות. כשכתבתי את הספר הייתה לי תחושה שהפייסבוק הוא, במובן מסוים, חזות הכול. אבל אין ספק שזה מאוד מפחיד לאבד את הרלוונטיות. מאוד".
השיחה עם ידלין מתקיימת במערכת המשותפת של העיתונים "מקור ראשון" ו"מעריב", שבו היא מכהנת סגנית עורך מוסף "סופשבוע". החיבור בין הכתיבה הספרותית לעבודה העיתונאית עשוי להישמע אוקסימורוני משהו, אבל ידלין מדלגת בקלילות בין שני הז'אנרים, ומצליחה לשלב היטב בין לילות של עריכת כתבות ודד-ליינים לחוצים לימים של כתיבה בחדר העבודה שבביתה.
"למדתי לשלב בין הדברים. פעם, לפני שהייתה לי ילדה, הייתי אומרת שאני צריכה 'יום נקי לכתיבה'; 'היום הוא יום של כתיבה ספרותית'. היום אני מבינה שזו פריבילגיה שעברה מהעולם. אז אם סבתא של כרמי (בִּתה, ש"ק) לוקחת אותה לשלוש שעות – אני יושבת וכותבת. אם יש לי שעה פנויה - אני אשב ואשייף את הפסקאות האחרונות שכתבתי. בעיתון שבועי לא מתחילים לעבוד לפני 11 בבוקר, ואני בתור אמא קמה הרבה יותר מוקדם. אז אני יושבת וכותבת.
"אם יש עצה אחת שאני יכולה לתת לאנשים שרוצים לכתוב – תשכחו מהבולשיט שנקרא 'השראה'. זה שטויות. בעידן העמוס שאנחנו חיים בו, בוודאי אם אתם אנשים עובדים שיש להם גם משפחה, אם תשבו ותחכו להשראה - שתבוא קרן שמש ותציף אתכם, והגפנים ינצצו בדיוק בזווית הנכונה – אתם פשוט לא תתחילו לכתוב לעולם. זה, אגב, מה שקורה לתשעים אחוז מהאנשים שחולמים לכתוב ספר. הם פשוט מחכים לאיזו השראה פלאית, לאיזו אבקת קסם שתימסך אליהם. יש לי חדשות בשבילכם - זה לא יקרה. יש משהו נורא אפור ופקידותי בלכתוב ספר. אין לנו הפריבילגיה להפריד בין קודש לחול"
.
ובכל זאת, העיתונות והכתיבה הספרותית כל כך שונות זו מזו.
"אני מסתדרת עם זה, ודווקא מעריכה את העובדה שאני גם עובדת. נראה לי מוזר רק לשבת ולכתוב ספרים, בלי להיות באיזשהו שפשוף עם העולם. איך אפשר לדעת איך אנשים מתנהגים אם לא מסתובבים ביניהם?"
"דווקא נראה לי שלא. יש קלישאה כזו, שאומרת שכדי להוציא ספר נחשב בישראל צריך לכתוב על השואה והתקומה, על המלחמות ועל הסכסוך; ספרים שאפשר לתמצת במשפט 'הקמנו מדינה, בואו נתפעל ממנה 450 עמודים'. אני חושבת שזו קלישאה שעבר זמנה, כטיבן של קלישאות. יש הרבה סופרים שכותבים על האנשים שחיים כאן את חייהם הפשוטים בד' אמותיהם. כדי שספר יהיה שווה משהו לא חייבת לרוץ ברקע איזו מלחמה. ההבחנה בין הספרות הלאומית לבין ספרות 'רגילה' הולכת ומתבטלת - כי בעצם הספרות הלאומית היא ספרות על האנשים שמרכיבים את הלאום - על מצוקותיהם, כאבם ואושרם".
כאמור, מערכות היחסים בין בני משפחת פוגל, גיבוריו של "בעלת הבית", עוברות תחת האזמל החד של ידלין – ונדמה שאף אחת מהם אינה נותרת נקייה מביקורת. לעתים נדמה שהדמויות הריאליסטיות, הנטועות כל-כך בישראל של ימינו, קיימות גם במציאות.
איך בני המשפחה הקרובים מגיבים לספר? הם מזהים בו את עצמם?
"זו כמובן סכנה מסוכנת ביותר, אבל כיוון שבני המשפחה הקרובים שלי כל כך שונים מהדמויות בספר, הם לא מעלים בדעתם שמשהו שם קשור אליהן. לקחתי מהם דברים קטנים, משפט פה ושם, אבל זה ברמה כל כך מינורית שעד כה לא נרשמו תלונות"
את מדברת על כתיבת הספר הבא כאילו שזה הדבר הכי מובן מאליו בעולם.
"זה פשוט הדבר שאני הכי נהנית ממנו. אם לא אכתוב, אני באמת אהיה אומללה. בעלי אומר לי: 'זה לא אלגנטי, בתור סופרת את צריכה להתייסר'. אבל אני פשוט נורא אוהבת לכתוב. נכון, לא קל לכתוב ספר, אבל יש בזה משהו נורא כיף. את פותחת קובץ, יושבת מול הדף הריק, ויכולה לעשות איתו מה שאת רוצה. איפה עוד בחיים שלך את דיקטטורית? את בנאדם מנומס ומתורבת, את חייבת להתחשב בבעלך, חייבת להתייחס יפה להורייך ולקיים דו-שיח אלגנטי עם חברייך. בקובץ שאת פותחת במחשב, של הספר שלך, את יכולה לעשות מה שאת רוצה. המילים סרות למרותך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם