דני רובס נותן בראש לבני שמונים, בית הבובות מנחשים אקורדים של היהודים ואיגי דיין והצללים חוגגים אחרי גיל ארבעים. ויש גם בונוס: סי היימן מביכה את עצמה כמו שרק היא יכולה. סינגולר משתבח עם הזמן
במקום שבו מתקיימת אנומליה ביחס שבין כמות המוזיקאים הפעילים שבו לכמות האנשים החיים בו ברור מאליו כי ייתכנו תופעות כמו "בית הבובות". כלומר, להקות שאינן מורכבות ממוזיקאים, או אפילו מחובבי מוזיקה, אלא מאנשים רגילים, בני טובים שיצאו לטיול של אחרי צבא בדרום אמריקה, נפגשו, העלו זיכרונות מהשירות ובשלב מסוים, כשנהיה משעמם, הוציאו גיטרה וניגנו שירים של רוקפור והיהודים, תוך שהם מנחשים את האקורדים. אין סיבה, אם כן, להביע פליאה לנוכח קיומה של להקת "בית הבובות", אבל בהחלט יש סיבה להצטער על כך שליותר מדי אנשים אין מושג קלוש במוזיקה ושבזכותם "בית הבובות" בטוחים שיש להם את זה, וכפי הנראה יישארו כאן עוד זמן רב וימשיכו לסכן את קיומנו.
בעיקרון, כבר מזמן הייתה אמורה להיכנס פה התייחסות ספציפית ל"איך אני רוצה", הכלום החדש של החבר'ה העל-הכיפאק, אבל היא לא הגיעה וגם לא תגיע, כי מדובר כאן, כזכור, בטור ביקורת על שירים. "איך אני רוצה", בדומה לשאר שירי הלהקה, הוא לא שיר. הוא אסופה ארעית של אקורדים ומילים שכל אחד יכול להוציא תחת ידו בדקה וחצי. אין בזה שום קשר למוזיקה, ולכן, בשורה התחתונה, גם אין כאן שום קשר לביקורת על מוזיקה.
דני רובס, האיש עם הגיטרה
בכל אחד מאיתנו מסתתר קית' ריצ'רדס קטן, ילד רע המבקש פורקן ליצריו המזוהמים ולערגת הנעורים הפועמת בקרבו. עד כה, מקובל היה לחשוב כי האדם היחיד בעולם שהצליח להוכיח כי ניתן לחיות, ואף ליהנות מהחיים, גם בלי זה – כלומר, גם בלי להתנסות, אחת לכמה זמן, בדברים שמעבר לגבולות הסייף-מוד – הוא דני רובס. הז'אנר שבו הוא מתמחה, כזמר-יוצר, הוא רוק והכלי האהוב עליו הוא גיטרה, אך כישרונו הלא מבוטל בהלחנה, בכתיבה, בנגינה ובשירה תמיד פרץ ממנו בצורה של סמיילי מסמיק.
רובס הוא מוזיקאי מכרבל ומערסל שנמנע מקצוות, דקירות והתרסות, וממוצב בתודעה כחנון שאוהב את הביטלס. והנה, בוקר אחד, הפתעה: רובס קם, מצחצח שיניים, הולך לשירותים, יוצא, אומר לעצמו, "יאללה, הגיע הזמן להביא בראש" – ומביא בראש. "האיש עם הגיטרה" זה לא "משהו חדש מתחיל עכשיו". בהחלט לא. יש כאן דיסטורשנים. זה רועש. זה כבר לא משהו שמיועד לבני 90 (או 90 ברוחם) ומעלה. הפעם, גם בני 85, אולי אפילו 80, מוזמנים להניע ראש בחדווה. הבשורה, אם כן, עשויה להישמע מעודדת, אך לא זה המצב, שכן הקצב המשקשק והדציבלים הגבוהים באים קצת על חשבון הלחן שאינו עומד בסטנדרטים של "רכבות", "לא נרדמת תל אביב", "איך הוא שר" וכו'. במקרה של רובס – אחד המלודיסטים המוכשרים בארץ, מוזיקאי שחדר להכרה בזכות המנגינות היפות שחיבר – זה בעייתי במיוחד. הוא חייב, קודם כל, שירים טובים. פחות חשוב איך הוא שר.
איגי דיין והצללים, במסיבה
ראשית, אנחת רווחה: אף על פי ששמו עשוי להטעות, "במסיבה" הוא לא רמיקס של לימוזינה אקספרס לשבק ס'. הוא שיר של אידי דיין והצללים, סינגל חדש, והוא שקט, נעים, קליט, פה ושם אף מברווז קמעה, וניכרות בו השפעותיהם המחממות של סיימון וגרפנקל, ראלף קנטל (Streets of London), וגם, בעיקר בפזמון, "עונות" של אביב גפן (טוב, במקרה הזה המילה "השפעה" היא קצת אנדרסטייטמנט). הטקסט – שוב, בדומה למושאי השפעותיו – יושב על מבנה סיפורי, סיטואטיבי, חמוד וזורם, אם כי בהתחלה הוא עשוי להישמע קצת קריפי לנוכח השתלשלות העניינים שמזכירה "מסיבה" ידועה אחרת, בכיכוב זמר אחר, מהתקופה האחרונה ("במסיבה של מיכה ונעמה / אחרי כמה קטנות / בצל המהומה"). סתם, המסיבה של איגי והצללים לא כזאת. כאן הגברים רגישים וחושבים, הנשים בוגרות וחזקות והעניינים קורים, או לא קורים, בסולידיות, ברגוע, תוך כדי הרהור נוגה על משמעות הבילוי "במסיבה" בגיל הפחות נכון (40 פלוס), ועל משמעותם של חיים פרטיים שמתנהלים בתוך מארגים חברתיים ורומנטיים. כמו בסינגלים הקודמים של דיין, גם השיר הזה סובל מעיבוד מיושן, אבל הפעם, כשהתוצאה קרובה יותר לסיקסטיז מאשר לניינטיז, זה פחות דלוח. "במסיבה", בכלל, הוא השיר הכי טוב שדיין והצללים הוציאו עד כה. זה בטוח.
רחל קלינגהופר, לאור הזיכרונות
רחל קלינגהופר היא הכוכבת העולה בשמי הזמר העברי בן זמננו. רק לאחרונה ציינה, באירוע חגיגי לבני המשפחה ולחברים, את יום הולדתה ה-81, והנה היא כבר, תכף ומיד, מפרסמת בציבור את אריך הנגן השני שלה, בו תופיע, בין שאר הפזמונים, גרסת כיסוי לשיר "לאור הזיכרונות" של הזמרת שושנה דמארי. השיר אמנם מחודש – כלומר, אינו חדש לגמרי – אולם רוח הנעורים הטרייה שקלינגהופר מביאה עמה תורמת להנאה ממנו באורח ניכר והופכת אותו לערב יותר לאוזן. כעת, נותר רק להמתין למצעד הפזמונים הקרוב ב"קול ישראל" כדי לגלות האם שירה המחודש של קלינגהופר יזכה במקום הראשון, או שמא יכזיב ויגיע רק למקום השני. אנו מאחלים לה הצלחה.
רחל קלינגהופרעטיפת הסינגל
סי היימן, ליפגלוס
השיא האחרון שאליו הגיעה הקריירה של סי היימן היה ביצוע מיוחד לשירה מהאייטיז "חצי עולם", שהוקדש למעצב השיער שמוליק דואק ומילותיו שונו, בהתאם, ל"חתיך עולם זה שמוליק, האחד והיחיד / חתיך עולם אתה, חבר וגם ידיד".
אמנם קשה לומר על "ליפגלוס" – שיר העצמה נשית חביב שמנסה מאוד להיות מגניב – שהוא מתקרב לשיא החד-פעמי ההוא, אבל ייתכן שאם היימן תזדקק שוב לתספורת חינם אצל שמוליק דואק, זה ייקרה. אז, ורק אז, כשתתאמץ קצת פחות לשיר עם רגש, תשנה את שם השיר ל"תספורות שהולכות טוב עם ליפגלוס", תשנה את כל המלים בשיר ל"שמוליק" ואת כל מילות הקישור ל"דואק", תהיה לקאמבק שלה הצדקה. ככה, כמו שזה עכשיו, אין סיכוי ששמוליק מארגן לה הנחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם