ראשי » תרבות » מוזיקהגלוש ב - nrg מהסלולר

תוהה ומבולבלת: רז שמואלי בדרך הנכונה

אלבום הבכורה של רז שמואלי, בוגרת "דה וויס", מלמד שמדובר באמנית מסקרנת ועצמאית. אם רק תינתן לה הזדמנות להתפתח, היא עוד תגיע רחוק

עשור לאחר שתוכניות הריאליטי המוזיקליות פרצו לחיינו, אפשר לחלק את המתמודדים בהן לשתי קבוצות עיקריות: לקבוצה הראשונה משתייכים מתמודדים שמגיעים ליום שאחרי תום העונה בלי שאיפות להפוך ליוצרים עצמאיים. הם מעוניינים שיובילו אותם, ילוו אותם אל עולם שכולו טוב על הבמה. לקבוצה הזו משתייכות, למשל, שירי מימון ונינט, שאת צעדיהן הראשונים בעולם המוזיקלי עשו כשהן מונעות בעזרת חוטים נסתרים קדימה, אחורה ולצדדים, כחומר ביד היוצר.

לקבוצה השנייה משתייכים בוגרי ריאליטי שמגיעים עם מטען, לעתים כבד, של שאיפות מוזיקליות. הם רואים בתוכנית במה, או אם לדייק פלטפורמה שיווקית, שעל גבה יצליחו להביא את ה"אני מאמין" המוזיקלי שלהם אל העם שנמצא מול מקלטי הטלוויזיה. בניגוד למה שניתן היה לחשוב, אין באמת יתרון משמעותי לקבוצה השנייה, למרות השליטה שלהם על גורלם האמנותי.

עוד בתרבות:
אחת ולתמיד: פתח תקוה או פתח תקווה?
רותם סלע היא עונש
האם ניתן היה למנוע את מלחמת ששת הימים?

שתי הקבוצות מגיעות ליום שאחרי התוכנית כשהן סחוטות ומרוטות, זקוקות באופן בהול לחופשה של שלוש שנים באי בודד וללא מעט משככי תודעה. הוואקום והריקנות בחלל האוויר כל כך משמעותיים ומדכאים למי שרגע אחד היה באולימפוס של זרקורים ורגע לאחר מכן נוחת באולם הופעות נידח וריק למחצה.

שייכת לצד היוצר

אחרי שתי האזנות לאלבום הבכורה שלה, "יריות באוויר", אפשר למקם את רז שמואלי ללא ספק גם בתוך הקבוצה השנייה והיוצרת, אך למרבה הצער גם כקורבן של הנסיבות המלוות תוכניות מעין אלו.

כבר בצעדיה הראשונים ב"דה וויס", שם התגלתה לראשונה, אפשר היה לחוש גם בקול וגם באמירה החיצונית שלה שאומרת - אני כאן כדי לספר סיפור. ההשפעות הפופיות והאיימי–ווינהאוסיות היו ניכרות כבר שם, אבל משהו באישה הצעירה הזאת שידר שיש כאן פוטנציאל לאמנית מעניינת, בתנאי שכקהל ניתן לה זמן להתבשל על אש קטנה. מי שחיכה לאיזו התפוצצות–על ולמשהו שישאיר חותם בסדר גודל של אלבום הבכורה, נניח, של אביתר בנאי - עלול להתאכזב. קשה לצפות מאמנית צעירה שיצאה זה עתה מהמכבש הטלוויזיוני להשיל במהירות כזו את כל הקליפות ולעקוד את עצמה על המזבח המוזיקלי.

 


אגף התוהים

בהתחשב בנסיבות, שמואלי מתפקדת בצורה מרשימה. באלבום היא מציגה אחד–עשר שירים, כולם מהמגירה האישית שלה, שכל אחד מהם הוא סינגל פוטנציאלי - במובן

הטוב של המילה. הלחנים נעימים, הסגנון מתוק–מריר והקול נשמע בוגר ופחות נערי ממה שאפשר היה לצפות.

גם הבחירה לנטוש את אביב גפן, שהיה המלווה הבוגר שלה, לטובת אמיר צורף, היא צעד נכון ומבורך. לא בגלל שגפן לא מוכשר או לא מבין מוזיקה, אלא משום שהוא עדיין בשלב בקריירה שלו שלא מאפשר לו לשים בצד את הקריירה שלו כזמר יוצר שרוצה לפוצץ אצטדיונים ולהגיע "נקי" להפקות מהזן הזה.

צורף לא מבטל את הנוכחות הסוערת של שמואלי, אבל במקביל משמש ככדור הרגעה שיודע מתי להדליק כפתור מסוים במנעד ומתי לכבות אותו. כמו דוד לביא, שעדיין מבשל את אלבום הבכורה שלו, או כמו שי גבסו, שיוצר במילים ובלחנים את הדרך שלו קדימה, נראה ששמואלי תצטרף לאגף התוהים והמבולבלים של המוזיקה הישראלית. וזה לא רע בכלל.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...