יואב בלום עדיין לא מרגיש כמו סופר
הוא כותב על אמונה ובחירה חופשית אבל לא רוצה שיתייגו אותו כסופר הדתי, הוא אוהב חיי שגרה אבל בורא עולם פנטסטי. ראיון מורכב עם יואב בלום, לרגל יציאת ספרו השני "המדריך לימים הקרובים"
עוד בתרבות:
אף דיון לא ימנע את פינוי המתיישבים הבא
בית הבובות זה לא מוזיקה
חוק הספרים: בדיחת קרש הצלה
אברהם טל מקבל השראה מממרח כבד
גילוי נאות: יואב הוא חבר ואני מכירה אותו. סביר להניח שגם אתם. ספרו הראשון, "מצרפי המקרים", מכר מעל 30 אלף עותקים, ויש סיכוי לא רע שהוא נמצא כרגע אצלכם בספרייה. מצרפי המקרים היה מועמד לפרס גפן, וזכויות ההסרטה שלו נרכשו על ידי אולפן הסרטות בארצות הברית. קורות החיים היותר מקומיות של בלום כוללות את העובדה שהוא מתכנת, בוגר ממר"ם בן 35 מקריית אונו, ושבימים אלו הוא מוציא ספר שני.
הי ונעים מאוד. אנא הצג את עצמך.
"אני סופר ומתכנת. אחרי שני ספרים אני כבר מרשה לעצמי לקרוא לעצמי סופר. הפעם הראשונה לא מעידה על כלום, יכול להיות שבמקרה יצא לך לכתוב ספר. בפעם השנייה זה כבר לא צירוף מקרים. אז אני מרגיש שכבר יש לי רשות להציג את עצמי כסופר ומתכנת כלפי חוץ. בפנים, אגב, אני לא מרגיש אף אחד משניהם".
כשסופר מצליח כותב ספר נוסף, מקובל לדבר על משבר הספר השני. יש בכלל דבר כזה?
"כן, בהחלט. צפיתי פעם בטקס ספיר, בנאום של סופרת שזכתה בפרס על ספר ביכורים. אחרי שהיא סיימה להודות לכולם היא אמרה שעכשיו, כשהיא יודעת כמה קשה לכתוב ספר, היא כנראה לעולם לא תעשה זאת שוב. מאוד הבנתי אותה. בספר הראשון אתה יושב מול קובץ ריק, ויוצא לדרך לא ידועה. בשני אתה כבר יודע למה אתה נכנס, והידיעה כמה התהליך ארוך ומורכב יכולה להיות לפעמים מרפה ידיים. ויש עוד פרמטר - בספר השני, יש שלב שבו אתה מנסה לדבר לקהל שכבר מכיר אותך, בשפה שכבר דיברת בה. ויש את הפחד לאכזב אותם. יש משהו בהצלחה שעוצר ומקפיא. הם אהבו את הספר הקודם, אבל עכשיו זה משהו אחר. מתישהו אמרתי לעצמי - שחרר, ופשוט התעלמתי מהקולות האלה. אני בטוח שכשיבוא הספר השלישי אחווה את אותו דבר שוב, בלי קשר למה יקרה לספר הנוכחי. לכתוב טבולה ראסה זו חוויה שונה. והיא קיימת רק בספר הראשון".
"אני כותב לקורא חסר פנים ועלום. אני חייב להודות שהוא די דומה לי. אולי בעצם לאני הנער, או לאני החולמני יותר. הקוראים בפועל לא דומים לקורא הדמיוני שלי, הם מגוונים מאוד. אני יודע שהרבה צעירים ונוער קוראים, אבל גם מבוגרים. לא חושב שיש פרופיל או מכנה משותף. אולי רק שלרוב מדובר באנשים שיש בהם איזו חולמנות. אני יודע ש'מצרפי המקרים' נחשב מה שנקרא 'ספר נקי', אז גם הרבה אנשים שמחפשים ספרים בלי סצנות בוטות מדי קראו אותו. אין לי מושג מה אותם קוראים יחשבו על 'המדריך לימים הקרובים'. גם הוא בלי סצנות סקס פרועות, אבל יש בו קצת יותר אלימות וצורת דיבור קצת יותר בוטה, שנובעת מאופי הדמויות. אני מאוד מכבד מי שבוחר ספרים לפי ניקיון התוכן, אבל אני כותב את מה שצריך כדי שהספר יהיה טוב בעיניי. איכשהו זו השאלה שתמיד עולה כשהסופר דתי. לא שואלים איך זה שאני כותב על דטרמיניזם, למשל. שואלים למה יש או אין סצנות אינטימיות".
נראה לי שזה עולה, בין היתר, כי מאחורי כל סופר דתי עומדת אמא שלו. ואבא. והחברים מהסניף. משפיע?
"לא. אני, כאמור, כותב לקורא האלמוני. אולי אני משלה את עצמי, ואם הייתי כותב על מקומות קרובים יותר, הייתי הרבה יותר זהיר. אבל אני לא בשלב שבו אני יכול לספק אמירות דתיות גדולות. נושאים כמו דת או פוליטיקה כל כך מזמינים שטחיות, שכמעט בלתי אפשרי לדייק בהם. אני עוד לא במקום שאני יכול לדייק בהם".
אז אין משמעות לטייפקאסט?
"יש לזה משמעות עבור מי שרוצה להכיר אותך מהר, ואין לו סבלנות ורצון להכיר מורכבות. הוא צריך לדעת מה הסיווג הראשוני. פילוח השוק. הבעיה היא שברגע שמקטלגים אותך, כל תזוזה מחוץ לקווים היא 'מהפך' ו'דרך חדשה'. כך שעדיף לא להיות מקוטלג ומחויב לדרך שכבר עשית. אני לא רוצה להיות 'הסופר הדתי'. או 'הסופר הצעיר'. אני לא מרגיש צעיר. כבר חמש שנים. כש'מצרפי המקרים' יצא לאור, התפלאתי כשאמרו שאני סופר צעיר. לסופרים יש כנראה סקאלה אחרת מדוגמניות ושחקני כדורגל, שפורשים בגיל עשרים ומשהו–שלושים. אבל זה נכון שעדיין יש בי את בן ה–18, שתוהה לאן בדיוק נעלם כל הזמן הזה".
קשה לנתק בין דת לאמונה, ואתה כותב על אמונה ובחירה.
"גם. אבל אפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים. חלק מהאנשים שקראו את 'מצרפי המקרים' אמרו לי שהיה ברור להם שאני אדם דתי, וחלק אמרו בדיוק להפך - היה ברור להם שאני חילוני והם מאוד הופתעו שזה לא המצב. אני מניח ש'המדריך לימים הקרובים' יעניק את אותה דואליות. הוא מדבר על אנשים שהפעולות שהם עושים, שלכאורה מוכתבות להם עקב נסיבות שרירותיות, משפיעות עליהם מאוד. מהצד השני, אפשר לקחת אותו לכיוון של 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות', המשפט הזה בהחלט היה רובד אחד בכתיבה. בבסיס של זה עומד רעיון פשוט: אנשים לא משתנים בעקבות דיונים תיאורטיים, אלא יותר מתוך העשייה, מהשגרה שהם בוחרים לנהל, מהסביבה שהם בוחרים לחיות בה. גם התפתחות אישית דורשת עשייה. אנשים בנויים מחוויות, ואדם טוב ומאושר הוא אדם שיודע לבחור חוויות שמתאימות לאישיות שלו. אפשר גם לומר שזה לא קשור לדת. האמת שלא כל כך אכפת לי. אני כותב את מה שאני. הכותב כותב מהרהורי לבו, וגם דת היא מהרהורי לבי וזה יוצא החוצה".
"המדריך לימים הקרובים" הוא סיפורו של בן, עיתונאי חלקי במשרה חלקית. בוקר אחד מתבשר בן על ירושה מוזרה שקיבל מקשיש שבקושי הכיר - בקבוק ויסקי ישן. בעודו עושה דרכו בחזרה הביתה ממשרד עורכי הדין שבו קיבל את הירושה, הוא נכנס לחנות ספרים ונתקל בספר שעל כריכתו האחורית מופיע שמו. למעשה, מופיע שם הטקסט הבא: "קוראים לך בן שוורצמן. אתה עומד עכשיו בחנות ספרים שעומדת להיסגר בעוד חמש דקות וקורא את כריכתו האחורית של הספר הזה. אתה תוהה אם הכריכה האחורית מדברת עליך. אז כן, היא מדברת עליך. ואליך". בן רוכש את הספר ומאותו רגע משתנים חייו. העלילה, שבוחנת את מושג החוויה, נעה בין מערכת עיתון, כמה מדינות וברים אפלים. הדמויות אינטליגנטיות ומשעשעות, וכמו האיש שכותב אותן, יודעות לנווט אל המשמעותי בלי ליפול אל תהומות הכובד. הן עושות את זה בהומור, וכאמור תוך כדי שהן מקבלות הוראות מספר שמדבר אליהן. במילים אחרות (ומחילה מאלוהי משחקי המילים הגרועים) - זהו ספר פנטסטי.
"רוב הסופרים האהובים עליי הם סופרים לא ריאליסטיים", מודה בלום. "ניל גיימן. טרי פרצ'ט. וגם יותר ריאליסטיים, כמו ג'ונתן ספרן פויר או ניקול קראוס. וגם דברים מסוימים אצל דויד גרוסמן, שהוא פנטסטי גם בריאליזם שלו. ספר אמור להיות
"המדריך לימים הקרובים" שונה מ"מצרפי המקרים", שעסק בשלושה אנשים שהם מצרפי מקרים לפרנסתם, אבל יש ביניהם מכנה משותף. איזו כמיהה להדרכה.
"לא לגמרי. במצרפי המקרים גרעין הנושא הוא גורל מול בחירה, המדריך לימים הקרובים מדבר יותר על עשייה ועל שייכות. יש בו את המעטה החיצוני, שהוא הסיפור, ואת המעטה הפנימי שמדבר על היכולת לגעת במישהו, להתקרב אליו. יכול להיות שיש חוט שני שעובר ביניהם שאני לא מודע אליו. אבל אם כבר, הדמיון ביניהם הוא בכך ששניהם מדברים על הטרגדיה הנסתרת של הבדידות. ב'המדריך' זה אולי קצת יותר בולט. אנחנו יכולים לנסות להתקרב אל האחר, להבין אותו, לאהוב אותו. אבל אנחנו לעולם לא נהיה הוא, ובחוויה הזו הוא לבד. וגם אנחנו לבד. הניסיונות לדלג שוב ושוב מעל הפער הזה הן בעיניי הגדרה טובה לאנושיות".
מה אתה קורא? בימים אלו, נניח?
"כרגע אני קורא שלושה ספרים במקביל: 'עשרה בדצמבר' של ג'ורג' סונדרס, 'ראיונות קצרים עם גברים נתעבים' של וואלאס פוסטר, ו'מדוע האהבה כואבת' של אווה אילוז. אבל אני לא יכול להתחייב שאשרוד את כולם עד הסוף. אלו לא ספרים שלא עושים טוב. אני מעדיף ספרי מעוף".
אתה חושב שהעולם משעמם?
"יש לי הרבה פעמים תחושה שכן. יש הבדל בין משעמם לבנאלי. תני לי שגרה משעממת בכל יום, מעדיף אותה על צרות מעניינות. אבל קשה לי עם המחשבה של בנאליה בלי חידוש והתקדמות והתפתחות. אז לפעמים אני משתעמם. ובדיוק בשביל זה יש לנו דמיון. אני לא מרגיש חנוק, ברוך השם טוב לי. אבל אני כן זקוק לגירוי מתמיד. אני אוהב מאוד לפתור חידות, והעולם נראה לי חידה. משהו שצריך לפתח. איך להיות מאושר או מה האמת. אני אוהב מורכבות אינטלקטואלית ואתגר אינטלקטואלי".
יש סיכוי שתכתוב ספר שהוא לא פנטזיה?
"כרגע פנטזיה היא המקום שהכי נוח לי לדבר דרכו. אני משתעמם מדרמות משפחתיות של שלושה דורות שבהן אנשים מעבירים זה לזה תובנות על החיים. אני מעדיף עולם שהוא קצת לידנו, ואפשר לבחור אם להישאב אליו או לקחת אותו איתך. אבל כן. יש סיכוי".
קשה לדבר על ספרים בימים אלו בלי להתייחס לעובדה המצערת, שבעוד הסופרים ממשיכים לכתוב, והקוראים ממשיכים לחפש ספרים שידברו בדיוק אליהם, שוק הספרים בארץ נראה יותר כמו סרט. אפוקליפסה עכשיו. "המדריך לימים הקרובים" הוא אחד הספרים האחרונים שראו אור טרם כניסת חוק הספרים לחיינו. נכון לכתיבת שורות אלו, המדריך לימים הקרובים של חנויות הספרים כבר אוסר עליהם להכניס ספרים חדשים למבצע.
עולם הספרים מתפרק?
"אין לי מושג. כמו כולם, אני מחכה לראות מה יקרה. ברור לי שיש חוסר איזון. כולם מוציאים ספרים וכולם קונים ספרים, ועדיין כולם על סף פשיטת רגל, אז משהו כאן כנראה לא עובד. חוק הספרים הוא שלב אחד בניסיון לאיזון. אבל הצונאמי האמיתי יגיע לדעתי לא מחוק הספרים, אלא כשהספרים האלקטרוניים יחלחלו לשוק בארץ. המדיום האלקטרוני ישנה לא רק את אופן הקנייה, אלא גם חלק מהספרים עצמם. תיווצר סקאלה חדשה של חוויית סיפור".
נשמע מושלם לספרי פנטזיה. או שלא?
"אישית אני לא רואה את עצמי כרגע מצטרף לטרנד של ספרים עם ריח, למשל, או של ספרים שבהם כשמדברים על מקום מסוים הוא מהבהב בג'י. פי. אס. יש משהו ייחודי באופן ההעברה במילים בלבד. לא הלכתי לסרט שר הטבעות, למשל, כדי לא להרוס חוויית קריאה משמעותית מאוד מהילדות. אבל זה עניין של טעם. גם היום יש אנשים שעוד קונים תקליטים. מה שכן הייתי רוצה זה לפרוץ גבולות. להיות מחוץ לקופסה. קצת כמו בספר הנוכחי, שהוא לא סטנדרטי גם בצורתו, במבנה שלו. יש את הסרט צ'רלי והשוקולדה, בגרסת ג'ין ווילדר. הוא אמר שהוא מסכים להשתתף בסרט בתנאי שבסצנה הראשונה שהוא מופיע הוא ייכנס, צולע, קצת מסכן, עם מקל, ובשלב מסוים ייפול קדימה במה שנראה כמו התרסקות על הרצפה רק כדי להפוך את זה לגלגול מרהיב שבסופו יעמוד מחדש לקול תרועות הקהל. שאלו אותו למה והוא הסביר, שאחרי הסצנה הזו הצופה לא יידע אם להאמין לדמות ולמה לצפות ממנה. הכול יכול לקרות איתה. 'המדריך לימים הקרובים' הוא ניסיון לעשות את הגלגול הזה. שלא יידעו למה לצפות ממני בעתיד. הכול יכול לקרות".
לספרים יש ערך, או שאנחנו בעיקר כותבים וקוראים כדי ליהנות?
"סיפורים הם בעלי ערך. המדיום עצמו פחות משנה. אנחנו מספרים לעצמנו סיפור על עצמנו, על החברה שלנו, על הדת שלנו. ספרים, כמו שאר סוגי האמנות, הם על הסקאלה שבין תענוג למסר. אישית אני יותר קורא בשביל התענוג. היכולת לספר סיפור שמניע אנשים למחשבה, אמונה, עשייה, היא המשמעות. אם זה יהיה רק בידורי, ואני לחלוטין לא מזלזל בצורך בבידור, יש לנו בעיה. כמו במוזיקה. יש את ג'סטין טימברלייק ויש את בוב דילן, וצריך את כולם. אמנות היא כלי. כשמשתמשים בה נכון היא עושה דברים טובים".
שייצא לי משהו מזה שאנחנו מכירים מקודם. ספר לי סוד.
"יש לי סוד: כתבתי בשנה האחרונה ספרון נוסף, לא פרוזה, משהו קצר אחר. פרסמתי אותו בעילום שם באינטרנט, ונתתי לו לנהל חיים משל עצמו. הוא הסתובב קצת ברשת, עכשיו הוא מחכה. שלחתי מסר לעולם, נראה איך ולאן הוא יתגלגל. אבל בעצם כבר סיפרתי לך את זה".
מעולה, תודה. מה לך ולמדריכים?
"דווקא קראתי כמה. רובם אומרים את המובן מאליו - שהמציאות סביב פחות משנה מאשר איך שאתה מתייחס אליה. עקרונית אני לא מאמין בקיצורי דרך, אבל מדי פעם כדאי לפתוח ספר כדי להיזכר בדברים ששכחנו. אפילו אם הם טריוויאליים. עין טובה, היכולת לראות אחרת. אנחנו מתרגלים לאורח המחשבה שלנו. נחמד להיזכר בזוויות אחרות".
מה תהיה כשתהיה גדול?
"איש משפחה שמח. אם וכמה אכתוב, האמת שאני לא יודע. הצורך ירד משמעותית בשנים האחרונות. אבל אני רוצה לעשות דברים. לא לקפוא במקום".
הספר הקודם שלך היה רב מכר, ועומד להפוך לסרט. מה ייחשב כהצלחה הפעם?
"שאנשים יאהבו את הספר. שיתחברו אליו ביותר מדרך אחת. יש בו הרבה רבדים מבחינתי, והייתי רוצה שהם יגיעו ליעדם. אם אמשיך להיות עם חשק לספר הבא, כנראה שהוא הצליח. אם הוא יהיה רב מכר זה כמובן יהיה מאוד נחמד, אבל אני עדיין אצטרך להרגיש שאהבו אותו, ולא שקנו אותו כי היה צריך להשלים צמד או רביעייה בחנות. יוצרים הם אנשים שהיצירה היא כלי הביטוי שלהם, אבל בסופו של דבר כל יוצר זקוק לאהבת הקהל. גם תגובות מקוראים משמחות אותי מאוד. אחרי 'מצרפי המקרים' הרבה אנשים פנו אליי בתור מומחה לצירופי מקרים, סיפרו לי על צירופי המקרים שקרו להם ושאלו מה בדיוק זה אומר".
מה ענית?
"שאין לי מושג".
הכתבה המלאה במגזין מוצש
היכנסו לדף הפייסבוק של nrg מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם