עלמה זהר בשיחות עם אלוהים
היא מחברת אנשים לעצמם ומתקרבת לאמת שלה, לא מוכנה להיות עבד למחיאות הכפיים ומוצאת את שמירת המצוות מדיטטיבית. בגיל 36 ובדרך חדשה, עלמה זהר נאמנה רק לעצמה
עוד בתרבות:
ביבר עובר מבחן פיכחות במעצר
מפורסמים בתעשייה של אומללות
פסקול לסרט אילם: ראיון עם קרני פוסטל
לעלמה שני אבות חיים ואמא אחת שלא. ישראל זהר, האב הביולוגי וצייר בינלאומי, ויענקל'ה רוטבליט, המשורר הנודע ובעלה השני של אמה, שגידל אותה מגיל ארבע. דווקא אמה, אורנה זהר, פסיכואנליטיקאית ומורה לספרות, היא שניבאה לעלמה כי תהיה משוררת. היא גידלה אותה עד לגיל 21, כך שלא חזתה בהתממשות הנבואה.
עבר למעלה מעשור עד שהחלה לכתוב שירים, כשבתווך עבדה בשלל מקצועות - מנגרית מקצועית ועד מלצרית מוצלחת. מתחילת שנת הלימודים הזו היא כבר יותר ממשוררת. היא מלמדת כתיבת שירים, "טקסט למוסיקאים" כפי שנקרא הקורס, במכללת "הד" שבקריה האקדמית "אונו". אנחנו נפגשות לרגל צאת אלבומה החדש, השלישי, "לחם אהבה", אבל השיחה קולחת גם אל הצלחות חדשות נוספות שנבטו השנה. כמו ההיריון הראשון שלה, שכעת היא בימיו האחרונים, או עבודתה כמרצה לסטודנטים למוסיקה.
בשיעוריה היא משתמשת בדימויים השאולים מאביה הצייר דווקא. "אנשים מציירים כמו שהם חושבים שמשהו נראה. הם לא מסתכלים. לדוגמה, יש לנו נטייה לחשוב ששתי העיניים הן באותו גובה, אבל הן לא. ואם לא תסתכל לפני שתצייר, זה יצא לך מעוות. כל הזמן צריך להגיד: 'תסתכל שוב. תבדוק את הפרופורציות'. מין פינג פונג של 'אז מה רצית להגיד? מה רצית להגיד? אוקיי! עכשיו תספר לי!'. הרבה פעמים התלמיד מבין שמה שהוא מסביר לי על השיר יותר חזק מהשיר".
איך זה ללמד?
"אני הכי 'אמא אווזה' שם. כי תהליך כתיבת שיר הוא לספר את הסיפור שלך, ולשם כך צריך לחבר אדם לעצמו. העניין הוא שאנשים חיים בתחושה שהם לא מעניינים ושהם צריכים להתחפש למשהו אחר. אני עובדת איתם על לגלף את הסיפור מתוך מה שהם. לקלף אותם מהמניירות ומהקלישאות שלהם, ובכלל - להיות בהתבוננות. העולם הזה מובנה כך שאדם יפגוש את עצמו כמה שפחות. העונש הנורא ביותר שאנחנו יכולים להשית הוא - תשב עכשיו לבד עם עצמך או בבידוד של הכלא. אין שני אנשים שהדרך להפגיש אותם עם עצמם היא אותה דרך. יש אנשים שאני לא מצליחה להגיע אליהם וזה מאוד מתסכל. אבל הרבה פעמים כשאני מקבלת מישהו וחושבת 'איך אני מגיעה לדבר הזה?!' – פתאום כשזה קורה, כשהתלמיד נפתח – זה אושר. סיפוק".
זוהר (36) מביאה לקורס את ניסיונה האישי והמוכח לא רק בתחום כתיבת שירים, אלא גם בקילוף ממניירות. לפני שש שנים, כשיצא אלבומה הראשון בתהודה גדולה, הוא שבר שיאי השמעות ברדיו, הגיע למעמד אלבום זהב תוך כחודשיים והכתיר אותה בתארים "זמרת השנה" ו"תגלית השנה".
"כשזה התחיל, קיבלתי כמה החלטות שאני לא יודעת אם אז הבנתי אותן לעומק. למשל, שאני לא סלב. כי להיות מפורסם זה לתחזק. להיראות במקומות מסוימים ולהשתתף בדברים מסוימים. אין לי כישורים להסתובב ולהסתחבק. הבחירה לא להיות בתל אביב כבר שמה אותי במקום אחר. תרתי משמע. יש לי חיים מאוד פרטיים ומאוד נינוחים. לא תמצאי תמונת פפראצי שלי. עכשיו אני עם אסי באאוטינג, כי מדברים על ההיריון ואז על הזוגיות, אבל לפני כן לא ממש ידעו עליו. למרות שהוא מתופף בלהקה מצליחה ("הג'ירפות", ב"ח) ואני זמרת".
אילו החלטות נוספות קיבלת?
"למשל שלא מלבישים אותי. יש לי טעם איום בבגדים - לא מעניין אותי. אני לא רוצה להיראות כאילו מישהו הלביש וסירק ואיפר אותי. את מכירה, כשבאים לאודישן של כוכב נולד, עם הג'ינס ועם חולצת פייטים מכוערת, ואז..." - כאן עלמה נעזרת בידיה, בתנועות רחבות המבע שמלוות את הכרזתה - "יש 'מייקאובר'! אבל אני לא רוצה מייקאובר. אני חייבת להיות יציבה בתוך עצמי. כתוצאה מתהליכים שעברתי בחיים, מבשלות, אני לא צריכה שיאשרו אותי".
אשמח לשמוע עוד קצת על הדרך שבה הגעת להחלטות כל כך יוצאות דופן.
"היה רגע בחיי שנשקפתי מכל מקום. פתחתי את הטלוויזיה והאינטרנט והעיתון ובכולם ראיתי את עצמי. ואז הדלקתי את הרדיו ושמעתי את עצמי. פתאום הייתי בחדר המראות, כמו אליסה בארץ הפלאות. וברגע הזה אתה חייב לעשות בחירה. או שאתה מאמין למראָה, ואז אתה צריך כל הזמן לחייך ולהיות יפה, מאופר ומצליח, לעבוד את הדימוי שלך, שכמובן כמעט אין לו קשר אליך - או שאני סוגרת את הטלוויזיה והאינטרנט והעיתון ואומרת תודה רבה, אני קיימת בזכות עצמי.
"כשאתה מתחיל לעבוד בלהיות מצליחן, משרה מלאה במקצוע לא פשוט, אתה מפסיק לעבוד בלהיות אמן. זה סירוס גדול. אחריו מה נשאר לך? רק הפחד ליפול. אני לא יכולה להיות כל הזמן עבד למחיאות כפיים. זה טירוף הדעת לשים את מבטחי בקהל. מה זה להיות דודו טופז? כשהוא לא משתקף לעצמו, הוא חווה את עצמו כלא קיים. הזהות והתחושה שיש לי משמעות לא תלויות מחיאות כפיים. איך אני אסביר לך?! אני לא...".
את לא נרקיסיסטית. יש פה מאפיינים מובהקים כאלו שאת שוללת.
"אני יכולה להיות באופוריה ממה שכתבתי או עשיתי, בלי שאף אחד ראה. אני יכולה להיות מאוד מאושרת מהתהליך. כשהקהל נהנה בהופעה, זה אדיר. אני שם בשביל להעביר להם את החוויה הזו. אבל אני יכולה באותה מידה גם לשיר לבד. יכולתי להיות מאוד נאמנה לעצמי, וזה מתנה גדולה במקצוע שלי".
את יכולה לתאר לי ביטויים נוספים של הנאמנות שלך כלפי עצמך?
"אני נאמנה לשירים שלי. הם לא באו אליי בשביל לעשות אותי מפורסמת או עשירה. בתפיסה הרוחנית שלי אני באתי בשביל לעשות שירים. אם אני אכתוב שיר לא מדויק, גם אם כל העולם יגיד לי שהוא כן - יש לי ידיעה פנימית לגביו ואני לא אוציא אותו. כששיר יוצא, לפעמים תהיה לו תהודה ענקית ולפעמים לא תהיה לו בכלל. אבל יכול להיות שאדם אחד צריך לקבל משהו ממני. ואחר כך, בטח שאני רוצה שישמיעו ואני רוצה להתפרנס".
ואיפה הלמידה שלך על השיר בעבודה עם הצוות שסביבך?
"יש לי תהליך עבודה. אני לא עושה את השיר, ויאללה לרדיו".
הבהרה: עלמה אוספת אספים. שלושה, ליתר דיוק. כך קוראים לבעלה הקודם, לבן-זוגה וגם לחבר-שותף שלה בעסקים ובמוסיקה. "והם גם נולדו כמה ימים זה מזה, כולם במזל שור. מה גם שאני קוראת להם 'אסי'". אם זה מבלבל אתכם, אתם עוד במצב טוב. "היה קטע נורא מצחיק, שפעם הבנות של החבר ושל בן הזוג ישבו ביחד, ואז הם התחילו להתווכח של מי אבא אסי. זה הגיע לבכי".
אז בצוות הקרוב יש את אסי איילון, המפיק המוסיקלי, ואת שני שגיא, המנהלת האישית.
"את שניהם הכרתי בתחילת דרכי המוסיקלית ושניהם הפכו לחברים הכי טובים ועכשיו גם לשותפים הכלכליים בהפקה העצמאית שלנו באלבום הזה.
"הסאונד שלי, שמזוהה כ'עלמה זהר', הוא לחלוטין של אסי. הוא הראשון שהקליט את השירים הראשונים שלי, 'אגו טריפ', 'דע' ו'עם הגב'. הוא מספר שכשהשמעתי לו אותם בפעם הראשונה לא יכולתי לנגן מרוב שרעדו לי הידיים מהתרגשות. הוא גם הראשון שידע לזהות את מה שיש בהם. אנחנו יותר להקה ממפיק ומופקת. הוא לא עושה כל מה שאני מבקשת ממנו. הוא נוכח. בהחלטות אילו שירים ייכנסו לאלבום יש לו משקל שווה. הוא יכול להטיל וטו על כניסת שיר לאלבום". עלמה מחייכת ומוסיפה: "אחרי כמות מסוימת של צעקות וויכוחים".
את האלבום האחרון הפיקה עלמה ללא חברת תקליטים ובשיתוף עם הצוות הנ"ל. הם עשו זאת בסיוע קרן אקו"ם ותומכי אתר Headstart - אתר של מימון המונים, שדרכו פנתה עלמה לציבור וביקשה שירכשו כרטיסים להופעה עתידית או את האלבום העתידי, כבר במהלך העבודה עליו. הם גייסו כך כ-82 אלף שקלים, סכום גבוה משציפו לו.
איך היה להפיק בלי חברת תקליטים, אבל עם החברים הכי טובים שלך?
"אחרי האלבום השני, שנייה אחרי שטרקתי את הדלת על חברת התקליטים, היה לי רגע מפחיד. שאלתי את עצמי מה אני אעשה, איך עושים תקליט כשאין כלום, אבל מאוד רציתי את העצמאות הזו. אז כינסתי את שניהם ואמרתי: 'יאללה, בואו נעשה את זה יחד'.
"הלכנו לקורס במט"י (מרכז לטיפוח יזמות), ושם הנחה אותנו מקס זהבי החכם. עברנו טיפול נפשי מרתק. כשבאים אליהם להקים עסק עם שותפים הם מניחים על השולחן שאלות יסוד שאתה לא שואל תוך כדי החיים: מה כל אחד מצפה מהשני? מעצמו? למה בחרתי את השותפים האלה? למה עזבתי את המקום שהייתי בו ולאיזה מקום אני הולך?
"זו התשתית לשותפות בינינו. עליה מניחים את השאיפות. וגם זה, אחרי שפירקנו אותן לשלבים קטנטנים ופרקטיים, ואחרי שלמדנו את המונחים של המקצוע. אלו המונחים שייכנסו אחר כך לאינסוף החוזים והטפסים, עם כל תתי הסעיפים. לא היינו יכולים לעבור את זה בלי שָׁני המופלאה.
"אי אפשר לתאר כמה טופסיאדה זה להוציא אלבום. יש לנו עכשיו הקלסרים המנומרים והעבים האלו, מלאים בכל החוזים עם הבנקים, אקו"ם, הפדרציה למוסיקה, המפיץ ועוד המון".
העצמאות שרצית - איך היא נחווית כשאת מממשת אותה?
"עכשיו אנחנו באופוריה מהאלבום. מזה שהוא יצא. לא בגלל שזה האלבום הכי נמכר לשנת 2014 אלא בגלל שעשינו את זה. ביום שהתכנסנו והחלטנו שאנחנו עושים ביחד את האלבום, לא שיערנו בנפשנו מה הולך להיות. כולנו עבדנו בתפקידים הללו בעבר, אבל בחבָרות, לא באופן עצמאי. זה דרש לקיחת אחריות. לדעת על כל שלב בתהליך, ועל כל שקל שהוצאתי, מעוגיות לחזרה ועד הדבר הכי יקר, האולפנים. זו תחושה אדירה שלא יכולה בחיים להיות כשאתה עובד דרך מערכת".
יש חידוש נוסף באלבום הזה. אלוהים מופיע בו בצורה מפורשת יותר, ובשני שירים.
"אני אדם מאמין. מלידה. אני לא חושבת שבחרתי את הבחירה הזו. מציאות ה' בעולם מורגשת. הזוי בעיניי שיש אנשים שלא מאמינים בהשגחה פרטית, אבל אני מכבדת גם את זה. אני לא מכירה אדם שלא אלוהים ברא אותו, כך שכל האנשים מחוברים לאלוהים בדיוק כמוני - יהודים ולא יהודים, שומרי שבת ולא שומרי שבת. מצוות זה כבר בחירה. אני עושה את הדברים שאני מתחברת אליהם ולכן אני לא מגדירה את עצמי דתייה - כי אני לא נושאת בעול".
מה מבחינתך הפער שבין ההגדרה "דתייה" להגדרה שבה הגדרת את עצמך בעבר, "שומרת מצוות".
"אני שומרת חלק קטן מהמצוות. כשרות, שבת, עוד כמה. אני שמחה שם. אני רוצה בזה. זה חלק קטן מאורח חיים שקיבלתי על עצמי. להשתתף בתרגול היומיומי המסורתי של בני עמי ושל אבות אבותיי. מה זה מצוות? סדרות פעולות - יומית, שבועית, שנתית - שאתה חוזר עליהן ויש להן תפקיד מדיטטבי. שבת, חג, כשרות, ליטול ידיים - כולם כאלו. מבחינתי, כל המטרה שמישהו לוקח על עצמו שמירת מצוות זה להיות במצב של מודעות. לכפות את המודעות על הפעולה האינסטינקטיבית. מה שכן, ההחמרות בהלכה לא עושות לי את זה. אני רואה חברים שלי שהתחילו וליוו אותי בכל מיני שלבים של התשובה, והם רצו את החוּמרה. לעבור את הסף ולהיות אחרים.
"אני תופסת את החיים כהרבה רבדים של אפור, ואני יכולה לחיות עם המון סתירות. לכן אני לא מפחדת לאבד את הזהות שלי. לא בתהליך של התקרבות ולא בתהליך של הטלת ספק. אני יודעת איפה אני, אז אני יכולה גם לאפשר לאחרים להיות איפה שהם, וזה לא מאיים עליי. בגלל זה אני גם מאוד משתדלת לא להטיף. לא להגיד מה לעשות".
איך זה מתבטא בחיים עם בן זוג שנמצא במקום שונה ממך בתחום הזה?
"הוא לא שומר שבת והוא יכול לעשן, לדבר בטלפון, לפתוח את המחשב, לעשות מה שהוא רוצה. אבל לאט לאט". עלמה מחייכת חיוך רחב.
לאט לאט? את מקווה שתיפגשו באמצע?
"לא. אני בכלל לא מנסה. קודם כול הוא אדם מאמין. אני לא חושבת שיכולתי לחיות עם מי שלא. אבל החיכוכים המקסימליים זה לשים לב שהוא לא מכבה את האור בשבת ומשאיר אותי בחושך. זה מטריף אותי. אני אומרת לו – 'מה נראה לך?'".
כשעלמה אומרת זאת היא מחקה את עצמה - והיא עושה את זה מעולה. חוש ההומור המשובח, שבצבץ בשירים ספורים, משוחרר הרבה יותר בשיחה. גם היכולת לספר סיפור, לתאר אותו במהירות באבחת רישום אחת, ניכרת היטב. אבל הכי ניכרות היכולות הרפלקטיביות של אדם מודע ומגובש - היכולת להסתכל על עצמך מבחוץ במבט מפוכח, ולפעמים אפילו לצחוק על זה. יכולת שעולה במובהק בתשובתה לשאלתי הבאה.
ומה יקרה כשיהיו ילדים?
"או שהם ירצו לנסוע עם אבא לים בשבת, או שהם ירצו להישאר איתי ולהצ'טעמם. אני מקווה שהם ירצו לנסוע עם אבא לים ואז יהיה לי סוף סוף שקט". היא צוחקת ומחקה את עצמה: "'תיקח אותם מפה!'. יותר חשוב לי שהוא אבא מדהים. יש לו ילדה מדהימה וזה דיבר אליי כשהכרנו.
"התיאוריה של אסי היא שאני רוצה אותו רק בגלל שהוא אבא טוב, והוא נורא נעלב מזה. נכון שכשהכרנו הייתה משיכה חזקה, אבל זה לחלוטין היה פרמטר נוסף. את יודעת, לבחור את בן הזוג שאת סומכת עליו זה לא פשוט. בהתחלה מספיק שיהיו לו ראסטות ואופנוע בשביל שהוא יהיה הגבר הפוטנציאלי הנכון, לאט לאט הדרישות משתנות. מערכות היחסים האחרונות בחיי בפירוש נבחנו בפרמטר של אבהות טובה. מגיל אפס רציתי את המסגרת. את הקומבינה של אבא-אמא-חמישה ילדים.
"בגלל שאני כבר בת 36, ואמרו שהיריון ייקח זמן, התחלנו ובמפתיע זה קרה מוקדם מהצפוי. אז עדיין לא התחתנו וזה סבבה לגמרי. אני מתחתנת כשאני רזה ומותר לי לשתות אלכוהול. מבחינתי כן התחתנו ברגע שהחלטנו לעשות ילד. הקמנו בית ואנחנו מחויבים אליו. זאת מחויבות הרבה יותר גדולה מחתונה. חתונה אפשר לפרק".
זה באמת מצב עדין מאוד, להתחייב שוב בהקמת בית.
"נישאתי לבחור מקסים שאני מאוד אוהבת עד היום. זו תחושת כישלון אדיר להתגרש. אתה מתחתן מאהבה גדולה, עם אמונה שלמה שמצאת את בן הזוג לחיים. לאט לאט זה מתפרק לך בידיים ואתה לא מספיק חכם ולא מספיק חזק בשביל להחזיק.
"יש לי שיר שכתבתי על הגירושין - 'חורבן בית ראשון'. הערבים מקללים 'יחרב ביתך'. חָרַבתי ביתי. פירקתי בית. אסי פירק בית.
איך מצליחים לעמוד במקום כזה שוב?
"יש עניין משמעותי בתפיסת העולם שלי, שהיהדות, ורבי נחמן ספציפית, פתרו לי: 'תעשי את העבודה שלך. וזהו'. זה לא אומר שזה יצליח, שכולם יאהבו את זה או שתקבלי תגמול כספי עצום. המציאות זה לא מה שאני חושבת שצריך להיות אלא מה שקורה.
"זה כמו טירוף בדיקות ההיריון. בייחוד כשאת בת 36. היה שלב שאמרתי לאסי - כל המאמצים האלו כדי להבטיח שיהיה בסדר. אבל מישהו יכול להבטיח לי שיהיה בסדר? מה יהיה כשהוא יוציא רישיון?! כשילך לצבא?! יכול להיות שיקרה משהו איום ונצטרך להתמודד עם זה. יכול להישבר לו משהו ואני אצטרך להיות שם בשבילו ויכול להישבר לי משהו והוא יצטרך להיות שם בשבילי. צריך להיות נוכח בחיים שלך ולא בציפיות של מה זה החיים".
מה השיח שלך מול אלוהים כשהחיים משאירים אותנו מבועתים?
"נראה לי שתנועה של אמונה היא תנועה מתמדת ומשתנה של ריחוק וקירוב. ומתי אנשים מתקרבים? 99% מהאנשים שלא נולדו במקום הזה, וגם אנשים שנולדו במקום הזה ועברו תהליך של התחזקות, יגידו לך שזה היה כשקרה להם הדבר הכי נורא. רוב האנשים לא חווים את היום הכי טוב בחיים שלהם ואז מתחזקים. זה טבעי".
אז אני צריכה ביאור לאמירה שלך מהעבר, שההתקרבות שלך לאלוהים היא כתוצאה מהצלחת האלבום הראשון.
"הייתי אדם מאוד מאמין כבר לפני, ואז היה כזה שטף, שהציף את השאלה 'מה אתה רוצה ממני?'. יש שיר של דילן: 'You're gonna have to serve somebody'. כל אחד עובד אצל מישהו ואתה צריך להחליט אצל מי. היהדות פתרה לי את השאלה הקריטית: אצל הקהל? התקשורת? עצמך? או אצל אלוהים. בכלל, המסע עד הוצאת האלבום הראשון היה מסע פנימי של שנים. להצליח להוציא קול. להישמע בעולם. לשיר. לקח לי שנים".
האלבום נקרא "דברי". בתחתית העמוד שבו כתובות מילות השיר "המופלאה בנשים", הוסיפה עלמה: "לאמא שלי, שממנה למדתי להפוך אותיות למילים, ומילים לשפה, ושפה לשירה".
"בגלל שבאותו אלבום היו זיקות מובהקות לטקסטים יהודיים", אומרת זהר, "ולדעתי גם לטקסטים של ימימה (המורה הרוחנית ימימה אביטל, ב"ח), התחושה שלי היא שהמסע התחיל גם לפני, ושהוא כלל בירור של שאלות יסוד.
"ימימה מזכירה לי את אמא שלי בצורת הדיבור, בשפה. השפה הזו היא חלק מעולמי, אבל לא למדתי אותה בצורה מסודרת. זה נכון שהייתה לי גם בשלות כשהוא יצא. יכולתי לדעת מי אני במקום המבלבל של ההצלחה: מה חשוב לי, מה אני רוצה, בשביל מה באתי, לאן אני הולכת. היום אני מברכת על עשר השנים, בין העשרים לשלושים, שבהן בישלתי את עצמי על אש קטנה. אני רואה אנשים שזה קרה להם בגיל יותר צעיר ונשרטו קשות.
"אני לייט בלומרית סדרתית. תהליכים בחיים לוקחים לי המון זמן ואני יכולה לאורך הזמן הזה להתמודד עם כך שעדיין לא הגעתי. שעדיין לא קורה. שלא מצליח. חופרת את הדרך עם כפית. כמו אלו שבורחים מהכלא. אני מהאנשים שעובדים קשה במיוחד בשביל להגיע. לא רק בקריירה, גם בכלל בחיים. עובדה שהוצאתי את האלבום הראשון רק בגיל 31. וגם אחרי שהוצאתי אותו, למצוא את המקום שלי ולהגיע לשלוות נפש בתוך זה, לקח לי עוד זמן. עכשיו אני באמת קוטפת פירות מזמן ממושך של עבודה קשה. גם באישי וגם במקצועי. וזה פינה את הדרך להקים משפחה, ולהוריד הילוך. זה מאד משמח אותי".
הקול שאת מביעה, בייחוד באלבום הזה, הוא לא רק קול פרטי. הוא משקף התמודדות עם קשיים והכלה שלהם. קשיים במקצוע ובמשפחה. הוא משקף קול של דור שלכאורה מאחר, אבל בעצם מאוד מברר. והנה, את בשלב באמת משמח, שבו אחרי שנתת לעצמך קול ומקום את מסוגלת להעניק אותו לאחרים. כפשוטו ממש, ללדת ילד.
"אני ואסי קוראים לו 'הראיס'. אנחנו יודעים שהוא יגיע וזה מה שהוא יהיה. יש באמת נכונות לפנות לו מקום. כי אני באמת מאוד ממומשת. אין לי הרבה חלומות במגרה. מצד שני, אני עם הלחץ שלי, אומרת לאסי" - עלמה שוב מחקה את עצמה - "ישר נעשה את השני, ואז את השלישי, ואז נאמץ שניים. יש לי אסטרטגיות. אני לא רוצה שיהיה לי רק ילד אחד". היא מחייכת ומוסיפה, "מסכן, איך יצטרך לשבת איתנו לבד בחגים, לבדר את שנינו, לדחוף שני כיסאות גלגלים.
"עם כל הלחץ, היה לי חשוב לא לממש את האמהות שלי דרך צרכנות. הייתה לי שנייה שקלטתי את הדחף הזה כשהיינו ברשת של מוצרים לתינוקות. פתאום הרגשתי כמו ארנבת שנכנסה לכלוב זאבים. שצדים אותי. מישהו הולך לנצל את ההצפה ההורמונלית שלי, ולמכור לי שבעים אלף מחממי מוצצים שאף אחד לא צריך. אמרתי לאסי, בוא נברח מפה. אנחנו לא קונים כלום. הילד הולך לקבל הכול יד שנייה מעשרת אלפים הדודות שלו. בגיל עשר נקנה לו אופניים. זה חלק מאורח חיי. את הבית שלי אני, כנגרית, בניתי. הכול בו ממוחזר, כולל המים".
ואיך זה להיות "אמא אווזה" לסטודנטים שלך? לתת גם להם מקום, לעזור להם לבטא את הקול.
"אני מאוד מאושרת מהעבודה עם הסטודנטים. חלק מהסיפוק שבלעבוד עם אנשים צעירים זה התחושה שאתה באמת מגדל. אבל זה גם שיעור טוב בשבילי בענווה. כי הם כאלו מוכשרים, שלפעמים הם משמיעים משהו ונהיית דומיית התפעלות בכיתה. אני חושבת: 'וואו! מי המורה פה ומי התלמיד?'.
"אני גם מלמדת באופן הפוך ממה שהיית מצפה, דווקא בצורה מובנית. יש חלק תיאורטי! יש תרגול! כדי שתעשה דרך, אבל באמת. לא בעצלנות. זה לא מובנה במובן של 'אני אלמד אתכם איך לכתוב שיר טוב'. לא לכתוב כמוני, או כמו שהפלייליסט דורש. צריך ללוות מישהו בתהליך היצירתי שלו. לא שלך.
"ועדיין, זה לא יאומן כמה זה מדויק, מה עובד ומה לא עובד בשירה. נכון שלכל אחד יש הטעם וההעדפות שלו. ועדיין, כשאתה מרגיש שמישהו מתאר את האמת שלו, החדר משתתק. אנשים מזהים אמת. היא לא חייבת להיות מלאת פאתוס. היא יכולה להיות צנועה, קלילה ומצחיקה. אנחנו עובדים גם על הומור. אני אומרת להם: הומור עובד בדיוק כמו דרמה.
"אנשים חושבים שאם תספרי לי חוויה שאני מכירה אז אני אזדהה איתך, כי עברתי את מה שעברת. אבל זה לא נכון. ספרי לי על מה שעברת. את לא צריכה לנהל רומן עם אינדיאני כדי שתאמיני לי וזה יצחיק אותך ותזדהי. גם אם כל החיים שלך התחתנת עם חבר מפתח תקווה ולא היית בשום מקום - את תזהי את האמת שלי. אם תתני לי אמת, אני אתחבר אליה גם אם בחיים לא עברתי את החוויה הזו".
החיפוש שלך אחרי "אמת" בתהליך מוסיקלי הוא נתינת פרשנות חדשה למושג הזה ולחיפוש אחריו כפי שהוא משתקף במשחקי הריאליטי של הזֶמר.
"גם בסוג הזה של פרפורמיות, לא סתם יש טובים יותר ופחות. המון אנשים יודעים לרקוד ולשיר יפה, אבל לא כל אחת נהיית ריהאנה. היא צריכה להיות משכנעת ולכן להיות מחוברת לעצמה כדי להצליח. כשאומרים בכוכב נולד, או בדה-וויס, 'אתה צריך להיות מחובר לזה', זה כי אתה לא יכול לעשות מהשפה ולחוץ.
"אמנות השואו היא סוג אמנות שאין לי זלזול בה. אני לא אוכל לעשות אותה גם אם תעמוד מולי כיתת יורים. התנועות שלי על הבמה, זה מה שיוצא יוצא", היא מחייכת ומוסיפה, "ועכשיו עם הכרס שלי, אני בקושי זזה".
אני לא מזלזלת, אבל כן קשה לי עם ההשתלטות של תפיסות מסוימות על תהליכים יצירתיים. כשדיברנו קודם על שיקוף קולות של הדור, אז אני שומעת שאת מציעה אלטרנטיבה לאנשים שרוצים להביא את האמת שלהם לא על ידי התחברות לחלק של השואו בתוכם, אלא דרך יצירה ממקום יותר צנוע ויותר מופנם. שרוצים להצליח אמנותית מבלי להפוך "מצליחנים".
"זה נכון שהתפיסה שלי היא לא 'אני אעשה ממך כוכב נולד', אלא איך לעשות מהם אמנים. לא זמרים. אני עובדת במובהק עם יוצרים. זו הנישה שלי ואני מרגישה בה מאוד טוב. לא תמיד הנישה שלי היא הדבר שממלא את קיסריה, וזה בסדר. אני לא מרגישה שמישהו דורך למישהו על הרגליים וחיה בשלום עם מה שקורה במיינסטרים".
אני מרגישה שיש זרם מאוד חזק של יצירה שנובעת מאנשים יותר צנועים וסגורים, שלא מצליח להיכנס למיינסטרים. שזקוק ליותר מקום ויותר תהודה.
"אני גם מרגישה את זה. אני חושבת על עבודה עם יוצרים. אני יכולה להגיד לך שאני כבר חופרת עם כפית בכיוון הזה. אבל אני לא רוצה לפרט. אני מבשלת גם את זה על אש קטנה, ועוד איזה עשור, לקראת גיל חמישים, יהיה לי משהו עם תלמידים שהם יוצרים".
ואז יהיו לך גם ילדים שיתרוצצו ביניהם.
"נכון! חמסה חמסה! טפו טפו טפו!".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם