ראשי » תרבות » מוזיקה

סינגולר: יש פופ-מזרחי איכותי ויש מאיה בוסקילה

דיקלה מייצרת להיטים מוצדקים, מאיה בוסקילה פוסטר מזמר, הדג נחש ואינפקטד מאשרום נותנים לגיטימציה ללגליזציה ואריק ברמן נחמד כשהוא לא מתאמץ. סינגולר תופס ראש

יש הצדקה לכך שהשם "דקלה" הפך בשנים האחרונות להגדרה מתומצתת של "פופ מזרחי איכותי", אבל בשיר הזה, סינגל ראשון מתוך אלבום חדש, היא מתמהמהת עד שמגיע הפזמון וקורע את הלב. עד אז, הטקסט עילג וממטיר קלישאות ("יום ראשון של סתיו אפור מגיע... איך אסתדר כשבכל פינה אני זוכרת את התחושה שבה היינו שעות"), הלחן פושר וצפוי, ובשילוב עם ההפקה המוזיקלית (רוני בראון), שמושכת לכיוון אקוסטי, רדיופוני, זה נשמע קצת כמו מפגש ארעי בין משה פרץ לקרן פלס.

עוד בתרבות:
הסדרה הטובה של התקופה חוזרת בענק
אסף אבידן עושה כבוד ברדיו הציבורי של ארה"ב
צפו: בג'ניפר לורנס נופלת פעמיים

הרושם, כאמור, משתנה מקצה אל קצה עם בוא הפזמון המצוין, העוצמתי, הופך הקרביים, שמשיב את דקלה אל האיכויות המוכרות שלה ומחייב הערכה מחודשת של מה שהיה בשיר לפניו. פתאום, הבית נקרא ונשמע קצת אחרת והמטרה שדקלה מציבה לעצמה בין השורות והצלילים – חדירה ללב המיינסטרים, תוך שמירה על איכות, עקרונות וכבוד עצמי – נראית היטב באופק. לקראת הסוף, כשהרעיון המוזיקלי והעיבודי מגיע לכדי גיבוש מלא, כבר ברור ש"ואם פרידה" הוא לא עוד בלדה ים תיכונית להמונים. הוא שיר עצוב ויפה שהולך ונעשה יותר עצוב ויותר יפה משורה לשורה, ואמור, על פי ההיגיון הבריא, להיות להיט ענק ומוצדק.

 

למאיה בוסקילה יש קול. אמנם אפשר לדון בשאלה האם בקול הזה יש עוד משהו פרט לאיכויות טכניות גבוהות (ולהגיע במהרה לתשובה "לא"), אבל קול, במובן הכוכב-נולדי של המילה, יש. הבעיה בשיר הזה – כלומר, אחת הבעיות, יש הרבה – פחות נוגעת לה, שכן היא בסך הכל פוסטר מזמר, ויותר להנרי, אדם שזכר מן ההפקר בתואר "מפיק מוזיקלי", שעד כה הוכיח את עצמו רק ביצירת דאנס-טראש נחות ביותר (כלומר, כלום), וגם על זה יש מקום לוויכוח.

כאן, לצורך העניין, הוא לוקח את קולה העירום של בוסקילה ובמקום לנסות להוציא ממנו משהו אחר, מעניין, שניתן להגדירו "תוכן", הוא, כהרגלו, מנתב אותו הישר אל עוד מסיבה של ילדים ערסים ו/או אוחצ'ות צעירות מחדרה, מושיב אותו על מקצב פרימיטיבי, מקשקש סביבו ביטים וטונים מהוהים של סינתי בר-מצוות, ומלביש עליו טקסט ברמה של כיתה טיפולית בבית ספר ללקויי למידה, שכל קשר בינו לבין מצלול מקרי בהחלט. נכון, לא בטוח שהנרי יודע מה זה מצלול, ונכון, אי אפשר לצפות מכולם שיידעו הכל, אבל עדיין, אסור לתת לדבר הזה להגיע לאוזני הציבור. שלום ילדינו מונח כאן על הכף. "לראות אותך מאושר" הוא נגיף אלים במיוחד שעשוי לגרום נזק בלתי הפיך לתרבות שאליה הוא חודר. הישמרו מפניו.

 

הדג נחש אמנם לא מציגים מסר חדש בשת"פ המעושן הזה עם אינפקטד מאשרום – חיבתם לגאנג'ה תמיד הייתה נושא מרכזי, בסיסי, ביצירתם – אבל זו בשום אופן לא סיבה להביע אדישות לנוכח קריאה כה ישירה, כה ברורה וכה מתבקשת להפיכתו של צמח הקנאביס לחוקי. אדומי עיניים רבים וטובים ודאי מבסוטים על הדג והמאשרום, שמעלים כאן על נס את נושא עישון הגראס ("לעומת האלכוהול, סם קל זה אחלה") ומדגישים כי זכותו של כל אדם בישראל להוריד ראש (תעשו את זה חוקי, נעשן את זה חופשי, זה יוריד פה את הפשע בקטע אמיתי").

מיותר לציין שהם צודקים. במדינה שבה נערים מחויבים להתגייס לצבא בגיל 18, אננס עולה 80 שקל ומאיה בוסקילה ממשיכה להוציא סינגלים, באמת שאי אפשר להאשים את המעשנים. מובן למה לעשן סמים, ואפילו הרבה. מה גם שמדובר בתחביב מהנה ומבדר במיוחד. רק שאלה אחת, בכל זאת, נותרה פתוחה: איפה, לכל הרוחות, חברי אינפקטד מאשרום בשיר הזה? נוכחותם מוצנעת ביותר עד לא קיימת. האם הם בכלל היו באולפן בזמן ההקלטות? טוב, אולי הם בדיוק הכינו קססה. לא נורא, גם זה חשוב.

 

כל עוד אריק ברמן לא הופך עולמות כדי להוכיח שהוא אמן רציני, מיוסר וחשוב לא פחות מליאונרד כהן וליאונרדו דה וינצ'י, הוא דווקא בסדר גמור.

כשהוא מעז להנמיך לרגע את רף החשיבות העצמית שלו, להוריד לחץ, להפסיק להשתמש בלהטוטי שפה בכל מחיר ולחלץ מעצמו תובנות ייחודיות על המפגש בין הפרט לאמריקה, ש-312,054 מוזיקאים, לכל הפחות, ניסחו לפניו (ע"ע האלבום המרובע שהוציא ב-2011, "גבר אישה והווילדרנס"), דווקא אפשר לסבול אותו, ואפילו בכיף.

שלא יהיו טעויות: ברמן יודע לכתוב, להעביר רגשות וסיטואציות מורכבות בעזרת משפטים יפים וחכמים - גם אם בתחילת דרכו הוא ניכס לעצמו כמה מניירות מאיר-אריאליות יותר מדי. הלחנים הם צד קצת פחות חזק אצלו – עד כה, היו לו רק מעטים כאלה, בעיקר באלבום הראשון – אבל בסך הכל, כאמור, כשהוא מפסיק להתאמץ ומתחיל להשתובב, קורים אצלו דברים נחמדים. בפזמון של השיר הזה – סוג של המנון ברים נינוח, קליט ומהנה – ברמן כאילו, או לא כאילו, מתייחס לבריחה של עצמו מעצמו ("ובסוף היום אתה רוצה לברוח, לערפל קצת את המוח"), ובשילוב עם הלחן המזדמזם מאליו, ההפקה המשוחררת וההגשה הלא מתיימרת, מתקבל אריק ברמן אנושי יותר, כן יותר, אמין יותר ולא מעצבן בכלל. יופי.

 


היכנסו לדף הפייסבוק של nrg תרבות
 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...