פותח דיסטורשן: כל ההתמכרויות של אמיר דדון
אחרי שעבד עם נוער במצוקה ועם שלמה ארצי הוא בוחן קריירה בהכנת חומוס. נרקומן של "שובר שורות" ודברן לא קטן (אם הוא שותה מספיק), ההתמכרות הראשונה של אמיר דדון היא עדיין המוזיקה
עוד בתרבות:
צריך לשווק את אסתר רדא מעבר לים
העצמה נשית בביקיני
הסופר שתחבבו ב-90 שניות או פחות
שני אלבומים שהוציא אמיר דדון בתוך שלוש שנים, זה הנושא את שמו מ-2010, ו"יש אין סוף" מ-2013, מיצבו אותו כאמן בעל פרופיל גבוה בתעשיית המוזיקה
אמיר דדון צילום: טאיסה סקריפצ'ק
ביום שישי 7.3 הוא יעלה על הבמה בזאפה תל-אביב, למופע חשמלי. "זה חלק מהסיבוב שאנחנו עושים מאז שיצא האלבום השני", הוא מספר. "בעצם הצטרפו שירים חדשים, המופע קיבל כיוונים חדשים, תאורה. כל מה שאפשר לשפר ולשדרג".
יום לאחר מכן אתה במופע אקוסטי בהוביט בר בזכרון יעקב.
"זה קודם כל הגיוון. אני אוהב מאוד לגוון. ופרט לכך אתה צריך להתאים את עצמך לבמות השונות שיש בארץ. ההוביט בר הוא מקום קטן ואתה לא יכול להגיע לשם עם הרכב חשמלי, אז יש לנו שני פורמטים, שתי הופעות שונות שבהן אנחנו יכולים להביא את כל השירים באינטרפרטציות שונות וזה מגניב כי זה גם מרענן אותנו".
מעדיף אקוסטי או לתת בראש?
"בגלל שאני בא מגיטרות ומנגן כבר מגיל 9, יש לי את המקום הזה של לפתוח את הדיסטורשן, כל גיטריסט יבין את זה. בהופעות חשמליות אני נורא נהנה לנגן, גם כי יש איתי נגנים באמת מופלאים, חבורה שאני מנגן איתה כבר הרבה זמן ונוצרה בינינו כימייה מעולה. אני באמת מגיע להופעות האלה כמו ילד שנהנה לנגן. לעומת זה, בהופעות האקוסטיות יש את המימד האינטימי ויש קשר יותר עמוק עם הקהל, מה שבא באופן טבעי. גיליתי לאחרונה שאני יכול להיות דברן גדול, אם אני שותה מספיק...".
דדון, 38, נשוי כמעט עשר שנים לקרן, יש להם שני ילדים והם חיים במקווה ישראל. פרט למוזיקה הוא אומר שהיומיום שלו די שגרתי ואם הוא פוגש במהלכו אנשים מעניינים, זה עושה לו את היום. כשהוא בבית, פרט לשהייה בחיק המשפחה, סדרות טלוויזיה מרתקות אותו. "סיימתי את 'שובר שורות', סדרה מטורפת", הוא מדווח. "את 'בית
לתחזק קריירה זה לא פחות קשה מאשר היה לפרוץ.
"האמת היא שזה נכון מאוד. צריך כל הזמן לעבוד בזה. זה נשאר אותו דבר, רק התדירות של ההופעות ודברים בתעשייה השתנו. בעצם מאז ומעולם אני זוכר את עצמי עושה מוזיקה, חושב מוזיקה, ביום, בלילה. הדבר הזה לא השתנה יותר מדי. באיזשהו שלב אני אצטרך אולי לעבור לתחום אחר, להכין חומוס או משהו... אחרי הוצאת אלבום, עיקר המאמץ הוא לנסות להופיע כמה שיותר, ומהר מאוד מגיע המקום הזה של לחשוב מה עושים הלאה, איך עושים עוד אלבום, ומתחילים לאט לאט לכתוב, לאסוף ולגבש חומרים. גם שיתופי פעולה עם כל מיני אמנים מסייעים לך להישאר בתמונה. בגדול – זה התחום, וצריך כל הזמן לחפש עניין בו".
אתה נהנה לעבוד עם אמנים אחרים?
"זה נדיר, אבל יצא לי להקליט גיטרות לרייכל (בפרויקט שלו הוא שר קצת לפני הפריצה הגדולה את 'שאריות של החיים') באלבום האחרון שלו, או שאני פתאום מוצא את עצמי שר קולות לשלמה ארצי. אני בהחלט נרתם, אם רוצים להשתמש בכישורים שלי".
דדון נולד בבאר שבע, גדל באילת ושם החל את הקריירה המוזיקלית שלו כחבר בלהקות שונות. "זו באמת דרך ארוכה", מודה הזמר. "כשאני מנסה לסכם אותה, זה עניין של 15 שנה. חזרתי מטיול בעולם והחלטתי לנסות לעשות מוזיקה. על הדרך עבדתי בהרבה עבודות מזדמנות, בהן שש שנים עם נוער במצוקה, שזו חוויה אדירה ואני מרגיש שכבר שם הרבה דברים התבשלו לי גם מבחינה מוזיקלית. כנראה שזה עניין של הרבה כוח רצון. הרבה הליכה קדימה בלי לפחד. זה העניין, בעצם. אתה צריך לאהוב את זה ברמות קשות, ומה שיהיה יהיה. ובסוף אני שמח שזה קרה, שיצא אלבום ושאנשים מפרגנים ושיש לזה המשכיות. אבל צריך לכך כנראה הרבה אורך רוח, מזל, אמונה, כישרון ואולי גם קצת הומור, כדי להסתלבט בדרך, כי אחרת אתה עלול לאבד כיוון".
היכנסו לדף הפייסבוק של nrg תרבות
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם