הגיטריסט הטוב בעולם לא נוגע בסמים או בבשר
הוא ניגן עם אגדות רוקנרול ואלבומים שהוציא נמכרו ב–15 מיליון עותקים - אבל סטיב ואי לא איבד את הראש. בראיון מיוחד הוא נזכר בתקופה הפרועה שלו בשנות ה–80, מסביר למה בחיים לא ייגע בסמים ובבשר, וחושף את התחביב החדש שפיתח בגיל 53: גידול דבורים
עוד בתרבות:
הכוכבים מהקומיטמנטס עדיין מחוייבים לנשמה
כל ההתמכרויות של אמיר דדון
צריך לשווק את אסתר רדא מעבר לים
הוא ניגן עם פרנק זאפה, היה הגיטריסט של דיוויד לי רות', הוביל את להקת וייטסנייק בימיה הגדולים. הוא כתב מוזיקה לסרטים ובשנת 1995 בחר בו המגזין “גיטר פלייר" לגיטריסט הרוק הטוב בעולם, עם ג'ימי פייג' מלד זפלין. הוא זכה שלוש פעמים בפרס הגראמי - ואני דיברתי איתו.
הגיטריסט המחונן מגיע לארץ להופעה חגיגית בהיכל התרבות, ב־26 במרץ. הוא כבר היה פה בסדנת אמן שהייתה מפוצצת במעריצים, והחליט לחזור במסגרת סיבוב ההופעות העולמי שבו כבר הופיע 199 פעמים.
“אם יש אנשים שלא מגיעים לישראל בגלל דעות פוליטיות, אני לא מבין אותם, אבל שיהיה להם לבריאות", הוא אומר לי בשיחת טלפון. “אני מוזיקאי שיוצר מוזיקה לאנשים שמעוניינים ליהנות, וזה בניגוד גמור לשיגעון ולחוסר ההיגיון שיש בפוליטיקה. אני אנגן בכל מקום, כל עוד זה בטוח".
אל תדאג, הכל בסדר אצלנו.
“אני יודע. תבין, המידע שאתה מקבל בארצות הברית, או בכל ארץ אחרת, עובר סינון. אם לעיתונות יש אג'נדה והיא מעוניינת ליצור דרמה, זה מה שיהיה. לדעתי זו אחת הסיבות לכך שיש מלחמות בעולם. השיגעון הקולקטיבי שאנחנו סובלים ממנו. כשאתה חי בארצות הברית אתה לא ממש יודע מה זה קומוניזם ומה קורה בדרום אפריקה, או בתל אביב. אתה יודע מה שמאכילים אותך, וכשאתה מגיע למקומות ומדבר עם האנשים מתקבלת תמונה אחרת לחלוטין. זה לא אומר שלא מסוכן ושהפוליטיקה לא מעוותת, אבל אתה שומע את שני הצדדים".
בפעם הראשונה שהגעת לפה, לא חששת?
“זו דוגמה מצוינת. ראיתי בסי־אן־אן הפגנות שנערכו בישראל. דתיים קיצוניים שמחו נגד פתיחת חניון בשבת. נאמר לי שיש ממש בלגן, ומישהו אפילו הזהיר: ‘אל תיסע, מסוכן ברחובות'. ובאמת אתה פותח טלוויזיה ורואה מפגינים צועקים ושוטרים נאבקים, ושואל את עצמך ‘האם כדאי?' ואז מישהו התקשר וסיפר שזה בולשיט וזה בכלל לא ישפיע. כשהגעתי שאלתי מישהו איפה ההפגנות והבנתי שהן מתרחשות ברחוב שהוא בגודל הכניסה לחניה שלי. אז זה מה שצריך להעביר בחדשות? התמונה הייתה שיש כאוס מוחלט. אני מבין שזו בעיה שמטרידה סקטור מסוים בישראל, אבל זו הבעיה שלהם ולא של כל העולם, לעזאזל. זה היה ממש חוסר הגינות".
ואי בן ה־53 הוא טיפוס מבריק. בטח לא מאלה שאתם רואים מפורקים מסמים ומאלכוהול, ונכנסים למוסדות גמילה אחת לשבוע. הוא עם שתי רגליים על הקרקע, יודע מה הוא רוצה מעצמו, כמו שתמיד ידע. מילדות. הוא נולד בקרל פלייס, עיירה קטנה בלונג איילנד שבמדינת ניו יורק, בן למשפחה איטלקית שמגיל צעיר הצמידה לו אקורדיון בתקווה שלא יבייש את הפירמה. אבל ואי לא רק שלא הצטיין בניגון על הכלי הפולקלוריסטי, אלא נדבק דרך קבע לדלת חדרה של אחותו הגדולה והאזין למוזיקה שעלתה משם. “היא שמעה לד זפלין", הוא נזכר. “הייתי יושב שעות ליד הדלת ואומר: ‘וואו, זה מדהים, אני חייב להתחיל לנגן'. זה היה ג'ימי פייג' שדחף אותי לעסק, רק שהוא לא יודע".
ואי למד לנגן אצל המורה ג'ו, שלמד ארבע כיתות מעליו בתיכון. לא סתם ג'ו, אלא ג'ו סטריאני, האיש שנחשב בין מאה הגיטריסטים הטובים
“כבר כשהיינו נערים הוא היה נפלא", מתאר ואי. “הוא היה בשבילי מנטור. זה ממש מוזר ששניים כמונו גדלו ביחד, אבל אני משער שזה קורה. תסתכל בטניס על ונוס וסרינה ויליאמס. טוב, לא בדיוק. אתה צודק, זה אכן מוזר".
היה לך רצון להיות גיטריסט־על?
“אני לא חושב שהראיתי בהתחלה כישרון טבעי מיוחד, אבל בגיל צעיר היה לי מורה לתאוריה שאולי זיהה ראשון. אני לעומתו חשבתי שאני הכי גרוע בסביבה. בבית ספר הייתה לנו חבורה מוכשרת ואני השתרכתי מאחור, אבל אהבתי לכתוב, התעמקתי. כתבתי נעימות ואקורדים לתזמורת ובאותו זמן גם כתבתי מוזיקת רוק ללהקה שלי".
בגיל 18, כשרק התחיל את דרכו בענף, הגיע לידיו מספר הטלפון של פרנק זאפה, יוצר, גיטריסט וזמר אמריקני שהשפיע על אמנים רבים (על שמו נקראת רשת מועדוני המוזיקה הישראלית “זאפה"). ג'ון לנון סיפר פעם שהאלבום “סרג'נט פפר" של הביטלס הושפע מיצירותיו של האמן המנוח.
“כשהתקשרתי לפרנק זאפה לא הייתה לי שום כוונה להיות בלהקה שלו", ואי צוחק. “הייתי בן 18. רציתי להגיד לו שאני אוהב אותו וגם ידעתי שהוא מחפש יצירות של אדגר וארז, המלחין הצרפתי, ומצאתי כמה כאלה בספרייה הציבורית בבוסטון. מובן שעל הדרך רציתי לשלוח קלטות שלי, לראות מה הוא חושב. דיברתי, שלחתי, ואני זוכר שהוא חזר אליי ואמר ‘אני אוהב איך שאתה מנגן, הייתי רוצה לנסות אותך'. מההלם צעקתי ‘מה?' סיפרתי לו בן כמה אני, והוא אמר: ‘שכח מזה, אתה צעיר מדי'".
אבל בכל זאת ניגנת איתו.
“המשכנו להיות בקשר. הוא העביד אותי קשה. היה שולח לי קלטות ומבקש שאעשה ניסויים, שולח לי יצירה מסובכת שלו ומבקש שאלמד אותה. הייתי מתקשר אליו והוא היה מבקש שאנגן אותה דרך הטלפון. בגיל 20 עברתי לקליפורניה והוא הזמין אותי לאודישן. התיש אותי. נתן לי לנגן קטעים בלתי אפשריים, וכשלא הצלחתי הוא היה אומר: ‘טוב, לינדה רונסטאדט מחפשת גיטריסט, אתה יכול ללכת אליה'".
אבל ואי לא רצה לנגן עם רונסטאדט, זמרת פופולרית בשנים ההן. הוא רצה לנגן עם זאפה, אביו הרוחני, עד שבסוף זה קרה: שני גיטריסטים על במה אחת, מבוגר וצעיר. “למדתי ממנו המון", אומר ואי. “הייתי כמו הבן הצעיר שלו, אבל אני חושב שמה שלמדתי ממנו במיוחד זה איך להיות עצמאי".
במשך שנתיים הופיע ואי עם זאפה, עד שהחליט לצאת לדרך חדשה. החיבור לזאפה חשף את ואי לעולם המוזיקה וכל הדלתות נפתחו בפניו. כך גם דלתו של דיוויד לי רות', סולן להקת “ואן היילן", שהחליט לאמץ אותו כגיטריסט המוביל בקריירת הסולו שפיתח. אז, בשנות ה־80, רות' היה הדבר הכי לוהט בשוק. ואי המשיך מרות' ללהקת וייטסנייק, ניגן עם אליס קופר ואוזי אוסבורן - כל הטיפוסים הכי פריקים בעולם המטורף ההוא - אבל איכשהו יצא תמיד ללא פגע. “אף פעם לא הייתה לי בעיה איתם", הוא מבקש להדגיש. “הייתה שם תמיד רמה של כבוד, הבנתי את המנטליות של האמן. אני יודע איך הוא לפעמים מתנהג ואני מסתדר עם זה. אני יכול להתקשר עכשיו לכל מי שעבדתי איתו ולדבר, חוץ מפרנק זאפה כמובן. אני ממש לא טיפוס מסובך".
למה לא נשארת איתם יותר זמן?
“תמיד ידעתי שאני אמן סולו ושהמוזיקה שלי לא נשמעת כמו זו של אלה שאני עובד איתם. לא הייתי מרגיש בנוח אם הייתי נשאר עם פרנק זאפה או דיוויד לי רות', או ממשיך לנגן בווייטסנייק, למרות ההצלחה. זו לא המוזיקה שלי".
זה היה מתסכל?
“היה כיף. תמיד נהניתי. הכל עזר לי לתהליך הלמידה. אתה יכול לתאר לעצמך איך זה לצאת לסיבוב הופעות עם דיוויד לי רות'. אם יש עוד אנשים שארצה לנגן איתם, אעשה את זה אפילו בחינם. אני עושה את זה כל הזמן. אני מנגן עכשיו עם ג'ו ג'קסון, כי אני אוהב אותו. עבדתי עם אליס קופר, שהיה האמן האהוב עליי כילד, וזה היה כיף כל כך. אם עכשיו הוא יציע לי לעשות איתו סיבוב הופעות אז אולי, אבל השורה התחתונה היא שמה שהכי חשוב לי הוא שהמוזיקה שלי תצא החוצה, וזה בדיוק מה שחשוב גם לאמנים האלה. אז אני אעבוד עם כאלה שאני אוהב, או שיציעו לי הרבה כסף ולא אוכל לסרב, אבל אני חייב חיבור".
סיבוב ההופעות עם דיוויד לי רות' חרוט במוחו של ואי. ולא בכדי. מספיקה הצצה ביוטיוב לימים ההם כדי להבין את הטירוף שהיה מסביב להפקה הגרנדיוזית. בקליפים נראה רות' הבלונדיני בלבוש פרובוקטיבי, כשוואי לצדו עם חזה חשוף והמון חתיכות ברקע. “אני חושב שהייתי פרוע, אבל אתה צריך לתת הגדרה לפרוע", הוא מתנצל. “כשהייתי בלהקות האלה, בתחילת שנות ה־80, ראיתי את הדברים הכי מטורפים שאי פעם פגשתי. שיגעון מוחלט. אבל הייתי יותר צופה, כמו דבורה שיושבת ליד הדבש אבל לא מתפתה לצלול לתוכו".
איך עשית את זה?
“עובדה. עשיתי, כי הדבר היחיד שהיה חשוב לי היה להוציא לאור את המוזיקה שממש הלהיבה אותי. זו הייתה הברכה, המתנה שקיבלתי, שתמיד עמדה אצלי במקום הראשון. הרי אתה מגיע למצב שאתה מפורסם, מופיע על שערי כל המגזינים וכולם אומרים כמה אתה גדול, ואתה מקבל את כל הפרסים, מופיע מול עשרים אלף איש בלילה, מוכר מיליוני אלבומים. יש לך אפשרות להשיג כל סם שאתה רק יכול להעלות על הדעת וכל סקס שאתה יכול לחשוב עליו, ואתה מרגיש חצי אלוהים. אבל היה לי מזל. לא עשיתי סמים, הייתי ואני עדיין במערכת יחסים כבר 34 שנים אז אף פעם לא הלכתי לאיבוד במלכודת הסקס, שקל מאוד ליפול אליה. הדבר היחיד שהייתי צריך להתמודד איתו הוא התהילה, שמשנה את הפרספקטיבה שלך לגבי דברים".
נשארת צנוע אחרי כל השנים?
“אני לא יכול להגיד אם אני צנוע או לא, אבל אני מכיר אנשים שנשארו צנועים ועדיין מכובדים, ואני מכיר גם כאלה שהם אחרים לגמרי".
ואי גר היום בקליפורניה עם אשתו פיה מאיוקו ושני ילדיהם. השניים הכירו באוניברסיטת ברקלי. מאיוקו גם היא מוזיקאית עם עבר רוקיסטי עשיר: פעם הייתה הבסיסטית החייתית של להקת הרוק הכבד “ויקסן". אבל השניים השאירו מאחור את התקופה הסוערת ואת הרוקנרול: מאיוקו מטפחת גינה, ואי מתעסק בדבורים ובדבש. “כשעברתי לבית עם המשפחה הוא היה עירום", הוא מתאר. “מי שגר לפנינו חי שם עשר שנים, והכל נראה מת. אשתי רצתה לשתול גינה, ואני רציתי עצי פרי אז עשיתי מחקר קטן וגיליתי שדבורים מועילות מאוד לתהליך. התקשרתי לדבוראי מקומי והוא הסביר מה עושים. קל מאוד, אני ממליץ. במושבה אחת יש לך בין עשרת אלפים לשמונים אלף דבורים. יש לי מושבות בכל הגדלים. אתה לא יודע כמה טונות של דבש הן מייצרות. המון. אני מטפל בהן בעצמי".
אתה לא מפחד?
“הדרך היחידה שהן לא יעקצו אותך היא אם תאהב אותן. הן יכולות לדעת מה אתה מרגיש כלפיהן. אבל עדיין, עם כל האהבה, אני מגן על עצמי. אני לא טיפש. יש לי חליפה".
ואתה גם צמחוני?
“כבר 32 שנה. זה פשוט עובד בשבילי. לפני כן הייתי בכושר גרוע, מנטלית ופיזית. הייתי חייב לעשות שינוי, אז כשהייתי בן 22 החלטתי על כמה וכמה שינויים ואחד מהם היה להפסיק לאכול בשר. קראתי את ‘ספר היוגה השלם', אוטוביוגרפיה של היוגי סוואמי וישנו דבננדה, והייתה לו השפעה גדולה עליי".
עד כדי כך?
“כשהייתי צעיר אף פעם לא הייתי ממש בריא, תמיד סבלתי מבעיות בבטן, ממיגרנות חזקות. אחרי שהפסקתי עם בשר כבר לא סבלתי. אני יכול לספור על יד אחת את מספר הפעמים שהקאתי בשלושים השנים האחרונות. אני לא שופט אחרים, ולא מעניין אותי מה אחרים מכניסים לגוף. אני לא מטיף, כי זו בחירה אישית. יכול להיות שזה גם לא יעזור לכולם. יש לי חברים צמחונים שנראים רע מאוד. אני מרגיש טוב, והבעיה היחידה היא שבמהלך סיבובי ההופעות אני מוריד הרבה במשקל וצריך להשלים, אבל אני לא לוקח תרופות ואין לי כאבים. בסופו של דבר לא משנה מה אתה מכניס לגוף, אלא מה המחשבות שלך. רופאים מוצאים שיש יותר ויותר מחלות שנובעות מלחץ".
199 הופעות ספר ואי בסיבוב הנוכחי שלו, שהתחיל ב־2012. “אני הרבה שנים בעסק, ואם אתה מפתח גישה ידידותית - זה עובר בכיף. אם הגישה שלך היא: אוי, אני מת להיות בבית, אני לא אוהב את הארץ הזו, האוכל מסריח, למה אני צריך להחליף כסף בכל מקום? הסיבוב יהפוך לחוויה מאוד לא נעימה".
ועדיין, אתה לא מרגיש שחוק?
“אני מנסה להגיע לכל מקום שאני יכול. אף פעם לא ערכתי קונצרט בישראל, אז אני רוצה לעשות אותו. ביטלתי הופעה באתונה כי רציתי לבלות יותר זמן בתל אביב. אני רוצה לראות, לצאת החוצה, לחוות את המקום. אחר כך אני אקיים 16 הופעות ברוסיה ובסביבה. נופיע במקומות שהרבה אמנים לא היו בהם, כמו קזחסטן וסיביר, ואני מצפה לזה".
הקהל החדש לא מפחיד אותך?
“אני בטוח שיהיה מוצלח בתל אביב, כי הקהל בסדנת האמן היה מדהים. לפעמים אתה יכול לחוש את ההתרגשות. אני יודע שלא הרבה להקות מגיעות אליכם, בטח לא כמו שמגיעות לניו יורק או ללונדון, אז הקהל מעריך את זה. הוא רוצה לספוג תרבות מבחוץ וכמה שיותר".
בעולם המוזיקה עדיין מעריכים את נגני האולד־סקול: עשרות שמות מהעבר, ובהם דיוויד גילמור, סטיבי ריי וון המנוח ובריאן מיי היו ומהווים עד היום מקור השראה ליוצרים עכשוויים. לדברי ואי, היום קשה למצוא גיטריסטים צעירים שישנו את עולם המוזיקה. “היה לי מזל שבתקופה שבה גדלתי היו כל כך הרבה גיטריסטים בסביבה", מודה ואי. “הפוקוס פעם היה שונה מהיום, במיוחד בשנות ה־70 - אז הם היו מושלמים. היו להם טונים, רגש. הם ידעו לבחור את הנגיעות הנכונות. הייתה להם הצהרה מוזיקלית. בשנות ה־80 עשו כבר אינטרפרטציה, גיטריסטים הפכו לטכניים מאוד, ובשנות ה־90 גיטרות הפכו לכלי מלווה. אני לא מכיר הרבה גיטריסטים בשנות ה־90 שייחשבו מבחינה היסטורית. כשאנחנו מדברים על חלוצים תמיד מזכירים את הנדריקס, כי הוא שינה את הגישה, ואולי אדי ואן היילן, שהיה עילוי. יש אחרים, טובים מאוד, אבל הם לא שינו את הכלי, בטח לא בשנות האלפיים. אני יודע שדברים כאלה מעוררים ויכוחים, כי כשאנשים יקראו בעיתון הם יגידו ‘אבל מה עם ההוא?' בסדר, זו דעתי".
אתה לא מוצא כישרונות עכשוויים?
“אני אוהב גיטרה. אני יכול להאזין לכל אחד, לפעמים לגיטריסטים לא הכי טובים, רק כי זה נראה טוב ואני נדלק על הסאונד. אני יכול למצוא הנאה גם בלהקת חתונות או בסטודנט מתחיל, אבל אם אני שם את הכובע הביקורתי, אז לא ראיתי בעשרים השנים האחרונות משהו חדש, או שינוי מוזיקלי".
ואי נחשב לפורץ דרך ומשפיע מאוד בתחומו. חברת “איבנז" הוציאה לכבודו גיטרה עם שבעה מיתרים, הוא מכר מעל 15 מיליון אלבומים, וסרטונים שמציגים אותו מנגן מגיעים ביוטיוב למיליוני צפיות. “אף פעם לא הבנתי את הקביעה הזו, ‘הכי טוב בעולם'", הוא מצטנע. “איך אפשר להחליט? זה עניין סובייקטיבי. אם אתה כדורסלן ואתה קולע הכי הרבה, אז בסדר, אבל אצל גיטריסטים לא תמצא הסכמה כללית שמישהו הוא הכי טוב. אני אף פעם לא חשבתי ככה. תמיד אמרתי, ‘תן לי משהו שאני לא יכול לנגן ואני אתאמן עד שאני אצליח, וכשאסיים אני רוצה להיות בטוח שזה לא דומה לאיך שמנגן את זה מישהו אחר'. את זה חשבתי בגיל 12 וזה מה שאני חושב היום, אפילו עכשיו, לפני שהתקשרת, כשהקלטתי שיר חדש".
מה ההבדל בין גיטריסט־על לעוד וירטואוז טכני?
“אתה יכול לשמוע את זה באוזן. יש מי שאוהבים את הטכניקות ופחות אכפת להם מהמוזיקה עצמה ויש מי שהטכניקה תעבור להם מעל הראש כי הם לא יעריכו אותה מבחינה מוזיקלית, ויש מי שנמצא באמצע. אני תמיד אמרתי שאני רוצה שתהיה לי טכניקה מדהימה, אבל רציתי גם ליצור מוזיקה שאנשים יאהבו. בסוף השאלה היא איך בן אדם מגיב רגשית למה שהוא שומע".
אחרי כל השנים, הנגינה היא לא רוטינה?
“זה הכל בשבילי. אני מרגיש שכולם צריכים לנגן גיטרה. יש זמנים שאתה לא חושב על כלום ואתה נותן לגיטרה לדבר, וזו מבחינתי אחת המתנות הגדולות. כשאני מנגן יש חלל, כאילו הזמן עצר מלכת. אבל יש דברים שאני לא מסוגל לעשות, כמו לנגן על כלים אחרים. אני לא יכול לנגן קלידים ותופים, אבל אני יכול לכתוב בשבילם. אם אנסה לנגן עליהם זה יישמע כמו מישהו שנפל במדרגות. אני יכול לנגן עליהם בראש שלי, וזה יישמע ממש טוב".
אתה אומר שכולם צריכים לנגן. זה חלום ילדות שלי, אבל יש לי שתי ידיים שמאליות. יש לך עצה בשבילי?
“כל אחד יכול לנגן, אבל אם אתה חושב שרק תרים את הכלי ומיד תנגן כמוני, אז דע שזה תהליך ארוך. צריך ללמוד איך להחזיק, איפה לשים כל אצבע. בקלות תוכל לנגן שיר אחד, אבל הדבר הכי חשוב - תעשה את זה בלי לחץ. רק עם הנאה. הבעיה היא שאנשים נהיים מתוסכלים מהר, כי הם רגילים שדברים באים בצ'יק. לקרוא מייל, לשלוח מסרון. כבר שכחו פה את תהליך הלמידה. אבל כאן נמצא הכיף, תן קצת זמן וזה יבוא. מה שעוצר אנשים זה או האגו שלהם או הפחד. פוחדים שישפטו אותם, שהם לא יהיו טובים מספיק, שלא יקבלו אותם, ואני יודע כי עברתי את זה בעצמי. תנסה, זה בחינם".
כשוואי יסיים את סיבוב ההופעות הוא ממש לא מתכוון לנוח. יש לו סדנאות אמן נוספות, הוא מתכנן להופיע בליווי תזמורת, לסיים להכין אלבום אוסף, להוציא אלבום בהופעה חיה ודי־וי־די מהסיבוב האחרון.
אתה לא מתעייף מכל הופעות הרוק?
“בטח שאני מתעייף, אבל בלילה אני הולך לישון".
sofash@maariv.co.il
היכנסו לדף הפייסבוק של nrg תרבות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם