סופר ג'אז גרופ: חברי האורקסטרה של אבי ליבוביץ' מדברים על השראה
12 נגנים סולנים מרכיבים את האורקסטרה של אבי ליבוביץ'. חמישה מהם הגיעו אלינו לספר על מקורות ההשראה שלהם ועל הרגע בחייהם בו התאהבו בז'אנר
על Volcano, האלבום האחרון של האורקסטרה
ארתור קרסנובייב וירון אוזנה ("התפוחים"), יאיר סלוצקי (מכל מקום), רון אלמוג (המתופף שהוא בכלל גיטריסט רוק) וליבוביץ', היוצר עטור הפרסים בעצמו, התפנו לספר לנו מהיכן הגיעה אהבתם לג'אז ומה האלבום שהכי השפיע על יצירתם.
עוד בתרבות:
משחקי הכס והסופרנוס משתלטות על דיזנגוף
בואו לזכות בכרטיסים להופעה של אסף אמדורסקי
עמית מכטינגר הורשעה בנהיגה בשכרות
שתי סיבות גרמו לי לרצות לנגן בטרומבון: האחת – הצפייה בביג בנד של קאונט בייסי, שבה סקציית כלי מתכת הכוללת ארבע חצוצרות וארבעה טרומבונים הרשימה אותי הן במראה ובעיקר בסאונד העמוק שנבע מהטרומבון. מאד אהבתי את תפקוד הכלי בתוך סקציית כלי המתכת.
השניה - הרקוויאם של מוצרט, שם הטרומבון בא לידי ביטוי ככלי סולו. לאחר הקשבה ליצירה התחברתי לכלי עוד יותר ויותר מאוחר גם הבנתי שיש לטרומבון מנעד רחב עד מאד בעולם המוסיקה, לעומת מה שנהוג לחשוב.
בהמשך אחי הביא לי אלבום שנקרא First Time שהפגיש את התזמורת של קאונט בייסי עם התזמורת של דיוק אלינגטון. שתי התזמורות הגדולות בעולם, מובלות ע"י הפסנתרנים הטובים בעולם ומאגדות את הנגנים הטובים של התקופה. במיוחד התחברתי לקטע מהאלבום שנקרא To You. גם לכתיבה, גם לעיבוד וגם לנגינת הסולו המופלאה.
אלבום הג'אז הראשון שקניתי (לגמרי במקרה) היה Blue Train של ג'ון קולטריין. קלאסיקה שבהחלט היה לי קשה לעכל בכיתה ו' אבל חשפה בפני את ההשפעה הכי גדולה עלי: נגן הטרומבון קרטיס פולר. הסולו שלו בשיר Blue Train היה הסולו הראשון שישבתי ושיננתי בחיי.
בהמשך הכרתי את האלבום Groovin’ with Golson ושם כבר למדתי את קרטיס פולר לעומק. הנגינה ה"בלוזית" שלו באלבום כל כך פשוטה, מלודית, יפה, גרובית ומאוד נגישה גם לנגן ג'אז מתחיל.
האלבום מסתיים בביצוע עדין ומרגש לסטנדרט Yestardays. העיבודים של גולסון והצלילים של פולר נצרבו לתוכי ועיצבו הרבה מהסגנון שלי עד היום.
פעם ראשונה שנתקלתי בג׳אז היתה בגיל ארבע. הטלוויזיה הייתה דלוקה בבית הורי ושידרו הופעה של איזה ביג בנד, לא ממש זוכר מי זה היה אבל אני לא מסוגל לשכוח את הדרך בה הצלילים היפנטו אותי.
המוזיקאי הראשון שממש ריגש אותי היה לואיס ארמסטרונג, אבל מרגע שנתקלתי בתקליט Kind of Blue של מיילס דיוויס הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לנגן בדיוק את מה שמרגיש לך באותו הרגע...
כשהגעתי למגמת הג'אז של תלמה ילין הייתי בכלל גיטריסט רוק, גנס אנד רוזס ומטאליקה, ורציתי להיות סלאש, כמו כל גיטריסט בתקופה ההיא. ממש לא התחברתי לכל עניין הג'אז, אפילו דיי שנאתי את זה.
בכיתה יא', באיזו הפסקה, היה ג'אם של כמה תלמידים, וכרגיל, לא היה מתופף. ניגנו את Equinox של קולטריין, קטע פשוט שאיכשהו
כשסיימנו, הסקסופוניסט דניאל זמיר (שלמד שכבה מעליי) תפס אותי ואמר לי: "שמע, אתה יכול להיות מתופף… אתה רק מנגן חזק מידי!". מאוד מהר, בזכות העובדה שלא היה אף מתופף בשכבה שלי הפכתי למתופף לא ממש טוב, שמנגן חזק מידיי, ועדיין לא ממש אוהב ג'אז.
אחת מההופעות הראשונות הייתה מחווה לארט בלייקי והמסנג'רס, חבר לקח אותי לספרייה והשמיע לי את האלבום Moanin של המסנג'רס.
אני זוכר אותו יושב עם אוזניות, ואיך כל סולו של בובי טימונס הוא אומר "קלוט, קלוט את זה" בעיניים בוהקות, כל פרזה של לי מורגן מלווה בנגינת חצוצרה דימיונית באוויר, בסולואים של בלייקי הוא רקד בכיסא, ולאט לאט, התחלתי להבין את זה…
זה התחיל להשמע לי גרובי, הסווינג הזה. התחלתי להבין שאני שומע שיחות בין נגנים, שאפשר לקלוט את האישיות של כל אחד מהם מהנגינה, מהדינמיקה ביניהם. הרגשתי איך שסולן טוב פתאום מצליח לדבר אלי.
נ.ב.
אני עדיין חולה על סלאש.
בשנות ה-80, כשרק התחלתי ללמוד לנגן על טרומבון, היה לנו בבית תקליט של לואי ארמסטרונג האגדי. מרגע שמצאתי אותו לא הפסקתי לשמוע אותו במשך חודשים. כבר אז התרגשתי מהסווינג של המוסיקה הזו.
הטרומבוניסט טראמי יאנג היה מעולה אבל לואי בחצוצרה פשוט ניגן ושר כמו אליל. הקלטתי את זה לקסטה והייתי שומע את זה שוב ושוב גם בדרך לבי"ס בווקמן וזה, ללא ספק, האלבום שהביא אותי להתאהב בג'אז.
האורקסטרה של אבי ליבוביץ' תופיע בפסאז', אלנבי תל אביב, בתאריך 19.3.14.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם