דיסוננס מטורף: יובל דיין פרשה כדי לחזור
שנתיים אחרי הפרישה מ"דה וויס", יובל דיין מרגישה בשלה לדבר על מה שעבר עליה שם. על הדרך היא גם מגיבה לעקיצות של אביב גפן ומספרת על הקשר החזק עדיין עם המנטור שלומי שבת
ומה את מרגישה?
“וואו, איך עשיתי את זה? אפשר לתאר את הכניסה שלי לעולם המוזיקה כרצף של בחירות מקריות אך נכונות, ודבר הוביל לדבר. ההליכה לאודישן של ‘דה וויס’ לאחר שחברה רשמה אותי, ההחלטה האינסטינקטיבית לפרוש, חברת התקליטים שהסכימה לעבוד איתי ומציאת מפיק. הכל התגלגל לטובה”.
עוד בתרבות:
מה זה פאנק אימפרסיוניסטי?
טעימות מפסטיבל הצילום הבין-לאומי
מסע בחייה של דורית ראובני
להגדיר את מה שקרה כ”לטובה” זה בערך האנדרסטייטמנט של העשור. רק לפני שנתיים, כשהייתה תלמידה בכיתה י”א, היא לבשה חולצה משובצת ורעמה של תלתלים עליזים ושרה את השיר “שאריות של החיים”, בקול עמוק שגרם לארבעת השופטים ב”דה וויס” להסתובב אליה כמעט בו־זמנית. היא נחשבה לפייבוריטית הבלתי מעורערת של העונה, חביבתו של המנטור שלומי שבת, ולכן כשהחליטה לפרוש רגע לפני הגמר והסבירה ש”זה קרה לי מהר מדי”, תועדה הפרישה שלה בכל מהדורות החדשות והעיתונים הגדולים. כן, עד כדי כך.
“זו הייתה הפתעה לכולם”, היא חוזרת עכשיו לרגעים ההם, שהשאירו את הפקת התוכנית המהוקצעת ללא מילים. “אף אחד לא ידע שזה מה שאני מתכוונת לעשות, גם אני בעצמי לא ידעתי. את מכירה את זה שאת ננעלת על החלטה ולא משנה מה, את רצה איתה עד הסוף? אז זה מה שקרה. אני זוכרת ששנייה לפני שעליתי לבמה החלטתי שדי. לא יכולתי לראות את עצמי מתקדמת יותר בתוכנית. לא הכנתי נאום מראש. רגע לפני כתבתי פתק באייפון, ששמור אצלי עד היום”.
- יובל דיין פורשת מ"דה ווייס"
- דיין ניצחה בלי לנצח
- אחרי הפרישה, פותחת דף חדש
מתי הבנת שזה נגמר בשבילך?
“כבר ברבע הגמר הרגשתי שכל העניין מתחיל להיסדק לי, אבל החלטתי שאתן לדברים להתגלגל מעצמם, כמו שאני אוהבת. ופתאום הבנתי שאם לא אקום ואעשה משהו, אגיע לנקודה לא טובה. הגעתי לשלב שהרגשתי שזה גדול עליי. באתי מכיתת מחוננים ואני זוכרת את עצמי מוקפת באנשים שמוטרדים ממי יסמס להם, ואני דואגת מהבגרות בביולוגיה שתכף תהיה ועוד לא למדתי אליה. זה היה דיסוננס מטורף. לא הצלחתי לתפקד והחלטתי לשים את זה לרגע בצד.
“אני באה מבית ערכי, שחשוב בו שתהיה בגרות ושתהיי בן אדם. רק כשנכנסים למוזיקה מבינים עד כמה התחום לא יציב ולא מבוסס, וחייבים את הביטחון של תעודת בגרות. העדפתי אז לחזור לחיים הרגילים שלי. אמרתי שגם אם חלילה לא תהיה לי עוד הזדמנות לחזור ולעסוק בזה, אני רוצה קודם כל להרגיש שלמה עם עצמי”.
היו שאמרו שזו הייתה דרכך שלא להיקשר בחוזה לאחר הניצחון.
“אז אמרו, אומרים הרבה דברים. לא היה לזה שום קשר לחוזה”.
היה לך חשש שהפרישה תשים סוף לקריירה מוזיקלית אפשרית?
“לא חשבתי על כלום. זה יישמע קצת אגואיסטי, אבל חשבתי רק על עצמי. רק כמה ימים אחרי התחילו התהיות אם הצעד היה נכון או לא. ככל שחלף הזמן, הבנתי כמה נכון זה היה”.
ועכשיו היא כאן, בקצב שלה, כמו שהבטיחה. סיימה את הבגרויות בהצלחה, התגייסה ללהקה צבאית, לפני כחודש יצא אלבום הבכורה שלה “לאסוף” ובקרוב יחל מסע הופעותיה ברחבי הארץ. באלבום - “מוזיקת עולם ישראלית”, להגדרתה - יש להיטים כמו “אל תאמר”, “עד שתחזור” ו”צבעים”. חמישה שירים כתבה והלחינה בעצמה, והשאר פרי שיתופי פעולה עם יוצרים כמו שלומי שבת, דודו טסה, עידן חביב, לאה שבת ואמיר דדון, שגם יצא איתה לסיבוב הופעות מוצלח. “אני עדיין באופוריה”, היא אומרת. “הקדשתי את עצמי במשך שנתיים לאלבום הזה. כל דבר סבב סביבו. כל הבית והסביבה שלי, חיינו את המושג הזה. ופתאום מישהו בא, לוחץ לך את היד ואומר ‘תודה רבה, עשית את שלך ומכאן אנחנו’. זה מלחיץ בטירוף. את לא יודעת איך הוא יתקבל ולמי יגיע. בימים הראשונים הייתי בחוסר ודאות, אבל עכשיו ברוך השם הפידבקים מתחילים לבוא ואני רגועה יותר”.
לאיזה שיר באלבום את הכי מתחברת?
“ל’מי אני מולם’, שמתאר את מה שאני מרגישה כל יום. ההרגשה שאת הדבר הקטן שעושה את המרב, וסביבך מתרחשים תהליכים שקורים בעולם. זה שיר שמכניס אותי לפרופורציות. הוא גם מתייחס לכך שאני פוגשת אנשים מכובדים וגדולים שעברו דברים בחיים שלהם, ומי אני מולם? אני, עם חוסר הניסיון שלי”.
אחד האנשים שמלווים אותך בדרך, מהתוכנית ועד היום, הוא המנטור שלך מאז, שלומי שבת.
“יש רגעים בחיים שנחרתים לך בזיכרון. רגע אחד כזה היה כשבאודישן הסתכלתי עליו ועלה לי חיוך. המבט שלו לא היה רק של ‘וואו, איזה מגניב היא שרה’, אלא מבט אמיתי של ‘אשמח לעבוד איתך’ ו’אני מאמין בך’. המבט שלו שידר הרבה וננעלתי עליו. מאותו רגע לא עניין אותי מה שאר המנטורים אמרו. לא טעיתי בבחירה שלי. עד היום הקשר בינינו ממש טוב. היה לי הכבוד וזכיתי להתארח אצלו בהופעות על הבמות הכי גדולות, בקיסריה ובאמפי רעננה. הוא המנהל האמנותי של האלבום שלי ואחראי על בחירת השירים. הוא מעודכן בכל”.
ועכשיו את חלק מהתחום. איך את חווה את תעשיית המוזיקה בארץ?
“הקהל הישראלי מפרגן ומחבק מאוד. אנשים באים, קונים כרטיסים להופעות, תומכים ויודעים את מילות השירים. לתרבות יש חשיבות גדולה בארץ, ואני אוהבת את זה. עם זאת, לאמנים קשה לבלוט. יש הרבה שמנסים לפרוץ החוצה, ואם אתה לא סופר־מיוחד וסופר־מעניין, האוזן הישראלית משתעממת במהירות. חייבים לעבוד קשה ולרתק את הקהל, אחרת זה הולך לאיבוד. יש אנשים שנותנים את הנשמה ומשקיעים, ובסופו של דבר זה לא משתלם להם. אנשים לא שומעים את השירים שלהם, לא מגיעים להופעות והם לא מצליחים לעבוד בזה. אבל אני מאמינה שאם אתה טוב מספיק, זה מגיע”.
מה לדעתך צריך כדי להצליח?
“את שואלת אותי בתור מי שיודעת את הסוד?” היא צוחקת.
כן, כי רוב פליטי הריאליטי המוזיקלי לא מצליחים להוציא אלבום בכורה אחרי שנתיים.
“תמיד כששמעתי את המושג ‘פליטי ריאליטי’, נצבט בי משהו. כי יש אנשים מוכשרים שבסוף לא ממשיכים בתחום מכל מיני סיבות. אני מאמינה ששילוב של מזל, כישרון, השקעה ועבודה עם האנשים הנכונים מוביל להצלחה. והכי חשוב לא להתייאש אף פעם. גם אם שיר אחד לא הצליח, להמשיך הלאה”.
את מרגישה שהצלחת להשתחרר מתווית הריאליטי?
“אני לא חושבת שזו תווית. בזכות התוכנית אני כרגע עם אלבום בחוץ. אבל בזכות האלבום, שהוא אבן דרך בקריירה, אני מרשה לעצמי להיות חוצפנית ולהגזים ולקרוא לעצמי ‘אמנית בתחילת דרכה. אין לי בעיה עם התווית של ‘דה וויס’, להפך. באתי משם ואני אוהבת אותה. זו הייתה הכניסה שלי לעולם המוזיקה, שזכורה לי באור חיובי וכיפי”.
תמליצי לבנות 17 ללכת לתוכנית ריאליטי מוזיקלית?
“כל מקרה לגופו. זה תלוי במוכנות של האדם, בבגרות ובשאיפות שלו. אם היא באמת חולמת על זה, יש לה אלבום ביד והיא רק מחכה לרגעי הפרסום כדי לצאת איתו החוצה, זה יכול להצליח”.
את שוכחת שיש גם רגעים קשים. למשל לקבל עקיצה מהמנטור אביב גפן, שכתב לך בפייסבוק לאחר הופעתך בעונה השנייה של “דה וויס” שכל הכבוד ששרת את כל השיר ולא פרשת לפני הפזמון האחרון.
“לא נעלבתי”, היא צוחקת. “אם את יוצאת מנקודת הנחה שגם על ‘משינה’ הוא יורד ועל עוד אנשים מוערכים מאוד, אין לי ממה להיפגע. אני בחברה טובה”.
היא נולדה וגדלה באשדוד לאם עובדת עירייה ואב שעובד בנמל אשדוד. משפחה מסורתית ממוצא מרוקאי. “אנחנו מרוקאים כמו שצריך: החגים, המאכלים, המוזיקה, הכל”, היא מסבירה. יש לה אח בן 22 ואחות בת 12. “אני אוהבת מאוד את המשפחה שלי וקשורה אליה. כרגע אני לא מתכוונת לעבור למרכז, טוב לי בבית”. כבר מגיל צעיר היא אהבה לשיר ולנגן. “בכיתה ו’ קניתי גיטרה ולקחתי אותה לטיולים השנתיים בתיכון. היינו יושבים כל החבר’ה, ופתאום כולם שמעו שאני שרה”, היא אומרת.
היא מעידה על עצמה שהייתה ביישנית ושקטה (“בהתחלה הייתי מגיעה לאולפן ולא מדברת מרוב ביישנות”) אבל השנים האחרונות שינו אותה. “היום אני בן אדם אחר לגמרי, התבגרתי”, היא מספרת.
התרגלת לפרסום? לכך שמזהים אותך ברחוב?
“בהתחלה זה הכביד והביך. במקומות ציבוריים הייתי מורידה את הראש ותופסת פינה, אבל עם הזמן התרגלתי. איך? עם הרבה סבלנות, חיבה וסימפטיה. הכרתי בעובדה שכרגע אני בן אדם שמעניין את האנשים סביבי”.
מזהים אותך היום ברחוב?
“בהחלט. מחמיאים על שירים, שואלים על הופעות וגם מה אני עושה בשיער”.
נו, אז גלי לכולנו את הסוד.
“אני פשוט חופפת”.
על החבר שלה בארבעת החודשים האחרונים דיין מעדיפה שלא למסור פרטים (“פחות אוהבת לדבר על דברים פרטיים”), וגם על שירותה הצבאי במקביל לצאת אלבומה החדש היא מנועה מלדבר. אבל למקרה שתהיתם, לרגע לא היה לה ספק אם להתגייס. “זו לא הייתה בכלל אופציה מבחינתי. לתרום למדינה זה ערך עליון. לפני שאתה מפורסם, אתה קודם כל אזרח. לא לשרת את המדינה למען הקריירה וטובתך האישית - זה מעשה אגואיסטי מאוד בעיניי”.
מה לא יודעים עלייך?
“יש לי קטע עם חולצות לבנות, אני ממש אוהבת אותן. אתמול ספרתי בארון 20 חולצות לבנות חלקות. זה התחיל מזה שקניתי מצעים לבנים, כי החלטתי שזה יגרום לי להירדם טוב, ומאז אני ישנה רק עם מצעים לבנים ולובשת הרבה בגדים לבנים, זה מרגיש לי טוב”.
מה החלום שלך?
“להישאר אותו בן אדם, עם אותה יציבות ורוגע גם בעוד 20 שנה”.
הופעה בקיסריה, זה גם חלום?
“בהחלט, אבל את החלומות שלי אני אוהבת לשמור בקטן, ביני לבין עצמי”.
היכנסו לדף הפייסבוק של nrg תרבות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם