יוכי ברנדס חושפת יהדות שלא הכרנו
הפלות, קנאביס ונישואים חד–מיניים - כולם עולים לדיון בספרה החדש של יוכי ברנדס. בראיון מיוחד מספרת הסופרת החרדית לשעבר על הקשר הקרוב עם אביה האדמו”ר למרות הבחירה שלא ללכת בדרכו ומסבירה מדוע הספר הזה יעורר עליה את הזעם הגדול ביותר
עוד בתרבות:
אנריקה איגלסיאס עושה סקס במסווה של אהבה
הכירו את הבחור שמתופף ברחובות תל אביב
הופעת הרולינג סטונס כמשל לאיבוד הגבולות
גם כשהאדמו"ר אושפז בבית החולים תל השומר, ברנדס הייתה זו שסעדה אותו שם. חולים ובני משפחותיהם זיהו אותה, ניגשו אליה והחמיאו לה על יצירותיה שבעשור האחרון מתמקדות בעולם התרבות היהודי. "בזכותך קראנו פרשת שבוע", "שמעתי הרצאה שלך והתחלתי ללמוד יהדות", היו חלק מהתגובות לסופרת רבי המכר שיצאה עם רבי עקיבא לטייל בפרדס, שרקמה חלק ג' לספר מלכים ושסיפרה את סיפוריהן של שבע נשים תנ"כיות גדולות. "יוכבד, במעשייך את בעצם ממשיכה את דרכיהם של אבותייך האדמו"רים", אמר האב החולה לבתו כששמע את המחמאות המורעפות עליה. נדהמת ענתה לו: "לא, אבא, אני עזבתי את העולם שלכם. אני לא ממשיכה את הדרך הזו". אבל האב התעקש: "חסידות זה להפוך את הדברים הכי עמוקים ביהדות לסיפור מרגש וחם ונוגע, שידבר ללבו של כל אדם. זו החסידות, וזה מה שאת עושה".
אחר כך הגיעו כמה אירועים מוחיים שהותירו את האב מרותק לכיסא גלגלים, אך כל עוד הייתה לו יד פעילה לדפדף בספר הלימוד ומוח להבין את הכתוב, הוא היה מאושר. לבסוף עבר אירוע מוחי קשה, והיה מאושפז במשך שנה כשהוא מחובר למכשירים. “השנה הקשה בחייו ובחיי", מגדירה ברנדס את התקופה הזו. בעוד אחיה החרדים קיוו לנס, היא ניסתה לברר אם יסכימו שלא לחבר אותו למכונת הנשמה. הם כמובן סירבו.
סוגיית המתת החסד, שברנדס מצאה עצמה ניצבת מולה, וגם סוגיות עכשוויות אחרות כמו משפחות חד־מיניות, הפלות, צריכת קנאביס, ציות לחוק ועקיפת סמכות, עולות לדיון בספרה החדש “היהדות שלא הכרנו" (כנרת זמורה־ביתן). ברנדס יצאה למסע בעקבות הדילמות הללו כשהיא מגייסת לעזרה את חכמי התלמוד, רבנים והוגי דעות, בניסיון למצוא להן תשובה עכשווית. כמו תמיד הזווית שלה מקורית ולא פחות מכך חתרנית. רבנים לא ילקקו בספר דבש, אבל לברנדס, שנטשה את העולם החרדי עוד בטרם מלאו לה 20, חשוב לחשוף את היהדות לכל הקהל הישראלי. “רציתי בספר הזה להראות שהיהדות שזורה בחיים שלנו, אם נרצה או לא. זה לא שיש כלכלה, חינוך, חברה - ובצד יש יהדות. היהדות היא חלק מכל דבר, היא החיים שלנו. התרבות היהודית שלנו עשירה וגדולה, והיא יכולה לעזור לנו בהרבה תחומים שאנחנו מתחבטים בהם".
אז איך את מתייחסת בספר לצריכת קנאביס?
"ברור שלצרכים רפואיים זה חשוב מאוד ובשום אופן אסור למדינה להתערב. לצורכי הנאה זה הרבה פחות חשוב. המנהיגים צריכים להתערב כמה שפחות בחיי הפרט. זה הכלל הבסיסי שלי, שלמדתי מהרבה אמרות והצעות של מנהיגינו הגדולים באמת. מנגד, ברור שלעתים המדינה חייבת להתערב גם בעניינים פרטים, בעיקר כשמה שהפרט בוחר לעשות עלול לפגוע באחרים. עישנתי קנאביס, אבל לא יותר מחמש פעמים בכל חיי. קנאביס מסמם הרבה פחות מאלכוהול, הרבה פחות, ולפי כל המחקרים יש לו יתרונות בריאותיים".
ולגליזציה של קנאביס?
"זה המקום שבו המדינה צריכה לדעתי להפסיק עם הדעות הקדומות וכנראה הלא נכונות ולהפוך אותו לחוקי. אם הוא יהיה חוקי הוא יהיה זול. ואם הוא יהיה זול הצעירים שלנו במסיבות לא ייאלצו לערבב אותו בטבק סיגריות. הניקוטין של הטבק מזיק הרבה יותר מהקנאביס הטהור. אז כן, יהיו אולי צעירים טיפשים שיעשנו יותר מדי ולא יתפקדו. אבל תמיד יהיו אנשים כאלה. מי שרוצה להעביר את חייו בריחוף מתמיד כבר ימצא את החומרים. זו לא סיבה לאסור את הקאנביס על כולם. אני מראה שבתרבות שלנו היחס לקאנביס תמיד היה חיובי. חיובי מאוד".
חז"ל התעסקו בכלל בסוגיה?
"רבי דוד בן זמרא, שבא ממצרים לארץ ישראל מספר ליהודים בארץ על נפלאות הגסטרונומיה המצרית. בין היתר הוא כותב שבמצרים אוכלים קנביס חי או מבושל, ושהוא משמח. ככה. הוא משמח. כלומר, תכונותיו כסם לא הרתיעו אותו ואת היהודים. להפך. זה יתרון. היין משמח. גם הקנביס משמח".
אבל המצב שנוצר הוא שכיום יש אלפי אישורים מפוברקים שנתנו רופאים, בלי צורך אמיתי.
"על זה בדיוק הבאתי בספרי את הכלל של חז"ל: 'אין גוזרין גזרה לגזרה'. לא מגבילים בלי סוף מחשש המדרון החלקלק. גזרת גזרה אחת, די. תסתפק בזה. אל תגזור גם על מי שכן חולה, בגלל החשש ממי שלא חולה. כך אני פוסקת את ההלכה".
ומה הרבנים יגידו?
“אני נגד ‘עשה לך רב'. אני נגד פסקי ההלכה, אבל אני כן אומרת שהיהדות היא לא מחוץ לחיים, אלא חלק מהחיים. אם נכיר את התרבות היהודית שלנו נגלה שהיא חכמה, מלאת ניסיון, צבעונית. היא עוזרת לנו בכל סוגיה וסוגיה. אני פותחת את ארון הספרים היהודי לקהל ואני אומרת: תרצו – תיקחו, לא תרצו - אל תיקחו. אני מאמינה בבחירה חופשית, אבל בשביל הבחירה החופשית צריך להכיר ולדעת".
את כריכת הספר החדש מעטר איור ובו דמותה של ברנדס עצמה כשהיא לבושה במעיל שרלוק הולמסי ומצוידת בזכוכית מגדלת, תרה אחרי מילים בספר עב כרס. כתיבת הספר אכן דרשה ממנה לצלול לארון הספרים היהודי. "זו הייתה עבודה תובענית. קודם כול לחפש נושא אקטואלי שיש לתרבות היהודית מה לומר עליו. אני תמיד מחפשת סוגיה שיש בה מתח. אם אין בה מתח, זה פשוט לא מעניין. אחרי שאני מוצאת סוגיה שיש בה קונפליקט ואני יודעת מה דעתי עליה, אני מתחילה לחפש מקורות שיאשרו את זה".
החיפוש כולל נבירה בספרים וגם בפרויקטים תורניים ממוחשבים. ברוב הפעמים, מודה ברנדס, דעתה החתרנית היא דעת מיעוט, "אבל לפעמים אני מופתעת לגלות שהדעה שאני ראיתי כחתרנית ושונה היא דווקא מרכזית והודחקה הצדה. אני תמיד מקפידה להביא מקורות מרכזיים, פרשנים ופוסקי הלכה חשובים. אני לא מסתפקת בדעתם של פרשנים עלומי שם, אלא מצטטת את הרמב"ם, הרב קוק, רש"י, הרש"ר הירש ואחרים".
יש סוגיות שבהן היא נחרצת, ואחרות שבהן היא לא מביעה עמדה חותכת. למשל, בנושא המהגרים מאפריקה היא מביאה את עמדתם של התומכים בהשארתם בארץ, עם הדוגמה של בת פרעה שקלטה את "המהגר" היהודי משה, ומצד שני את עמדתם של המתנגדים בחסות הפסוק: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". “בנושא הזה היהדות באמת מביאה עמדות לכאן ולכאן", מודה ברנדס. “עקרונית אני נגד הדעות הקיצוניות והסיסמאות הנבובות משני הצדדים. ברור שמצד אחד מדובר באנשים שאתרע מזלם להיוולד במקום גרוע. הם אנשים שאני רוצה לעזור להם. מצד שני ברור שאנחנו עם הבעיות שלנו - הביטחוניות והכלכליות - לא יכולים לקחת על עצמנו לתקן את כל העולם. הלוואי, אולי בימות המשיח. צריך לקחת בחשבון את ‘לא תסגיר עבד אל אדוניו', ואת הציווי לעזור לגר, ליתום ולאלמנה, ומצד שני ‘חייך קודמים לחייו' ואני צריכה לדאוג לאזרחים שלי. זו דוגמה לעמדות סותרות שמביאה היהדות, וכל אחד מוזמן לצלול למקורות ולגבש את עמדתו".
נושאים הקשורים למעמד האישה מוציאים ממנה מילים נוקבות הרבה יותר. כך, למשל, בסוגיית נשות הכותל: ברנדס מגייסת לעזרתה את עלי הכהן, שחוזה לראשונה באישה מתפללת במשכן הקדוש, ולא רק שאינו מגרש אותה אלא הוא אף מאחל לה שתפילתה תתגשם. “אני לא שייכת לנשות הכותל", היא מבהירה. “לא הנחתי תפילין מעודי, לא התעטפתי בטלית, ולא נראה לי שאני הולכת לעשות את זה בקרוב. זה לא דבר שאני משתוקקת אליו".
את בעד שנשים תעלינה לתורה?
“אני אמנם בעד שאישה תעלה לתורה, נלחמתי על זכותן של נשים לעשות כן, וכשהבן שלי עלה לתורה לראשונה עליתי יחד איתו. אבל את חושבת שמאז אני רצה לעלות לתורה? ממש לא. אישית לא הרגשתי נוח בזה. אני מאמינה שזכותן של נשים לעלות לתורה, רק לא כל דבר שאני חושבת אידיאולוגית, אני גם עושה. אני אישית מרגישה שהביטוי שלי בתרבות היהודית, כאישה שרוצה להיות חופשייה ולעשות כרצונה, הוא לא בתפילין ובטלית, אלא ביצירה. בעיסוק בארון הספרים היהודי. ויחד עם זאת אני מתנגדת למי שמעז להגיד לנשים לא לעשות את זה".
מי קהל היעד של ספרך החדש?
“מלכתחילה קהל היעד שלי הוא הקהל החילוני. אני שונאת את ההגדרה ‘חילוני', אז נכון יותר לומר שהקהל שלי הוא בוגר החינוך הממלכתי. אני רוצה לחשוף את הקהל הזה לתרבות היהודית, שאותה הוא מכיר רק בצורה רדודה, ולהפוך את התרבות הזאת לספרות מעניינת, נגישה, חיה, רלוונטית. חשוב לי להציג דברים בצורה אחרת, כך שישקפו את האידיאולוגיה של שבעים פנים לתורה".
מקריאה בספר עולה שאכן שבעים פנים לתורה, אבל את מקפידה לטפח קו חתרני, מגמתי, שלא מחמיא לממסד הדתי.
“אני גאה בזה שאני סופרת אידיאולוגית מגמתית. חשוב לי לכתוב ספרות איכותית שתגיע להרבה קוראים, וחשוב לי לא פחות שאנשים ייכנסו לספר שלי וייצאו ממנו קצת אחרים. יש לי אידיאולוגיה ואני רוצה להשפיע, ובעיניי הספרים שלי הם שופר להשפעה".
נדמה שיש לך מה לומר על כל דבר.
“אני יודעת שאני נחשבת לדעתנית, ולמרות זאת לפעמים כשמזמינים אותי לדבר על כל מיני נושאים, אני אומרת – בנושא הזה אין לי דעה. קשה לי שמבקשים ממני בראיונות של שתי דקות להביע דעה. יש הרבה דברים שבהם אני רוצה לומר ‘מצד אחד', ואחר כך ‘מצד שני', ובסוף יש לי גם שורה תחתונה, אבל זה לא משהו שנכנס בשתי דקות. אז הרבה פעמים אני אומרת שבנושא הזה אין לי משהו חכם להגיד".
את ערוכה לספוג את הביקורת של העולם הדתי על הספר?
“אני משערת שלמרות שגם הספרים הקודמים שלי לא התקבלו בחיבוק על ידי היהדות הממסדית, כאן יהיה הכי הרבה זעם. כי באמת בהרבה סוגיות אני יוצאת נגד הממסד, נגד הרבנות ונגד האמירה שאם אתה רוצה להיות יהודי טוב אז אתה צריך לשמור הלכה. מצד שני אנשים כבר התרגלו אליי, וטוקבקים אני לא קוראת. אני מחושלת מאוד. כמי שעזבה את העולם החרדי, כמה הוקעה וביקורת וזעם סבלתי. עוד טוקבק אוהד או לא, לא ישנה לי".
אנחנו יושבות בחדר המשפחה הנעים בביתה של ברנדס בכפר סבא. במפלס הזה הספרייה היא ספריית הקודש; בחצי הקומה למעלה שוכנת ספריית החול. שתי תמונות שמונחות על השידה בפינה מספרות את הסיפור כולו: באחת נראה חייל במדים – יובל ברנדס ז"ל, גיסה של יוכי, שנהרג בתאונה בעת שירותו הצבאי. השנייה היא תמונת יהודי חרדי עטור שטריימל: זהו אביה של יוכי, האדמו"ר מביאלה.
“הצבא הוא הקו המבדיל בין החברות בישראל", אומרת ברנדס. “תמיד אמרתי שהציבור הדתי קרוב יותר לציבור החילוני מאשר לציבור החרדי, כי אנחנו חולקים את השירות הצבאי. קל הרבה יותר להזדהות עם אמא שהבן שלה משרת עם הבן שלך".
בבחירות הצביעה ל"יש עתיד", בעיקר בגלל הידיד שלה, הרב שי פירון. מחוק הגיוס שהובילה המפלגה היא מאוכזבת. “אני מאוד־מאוד לא מזדהה ולא אוהבת את החוק הזה. זו טעות. הציבור החרדי צריך להשתלב במדינה ויכול להשתלב. אבל כשבא חוק כזה והופך אותו לעבריין, ובאים ואומרים שמי שלא ישרת ילך לכלא, רק נוצר פילוג בעם. זה נורא בעיניי, וכואב לי שהמפלגה שאני תומכת בה ושמחה שהצבעתי לה אחראית לחוק הזה".
אז מה הפתרון הנכון בעינייך?
“מה שעושה עדינה בר־שלום, מייסדת המכללה החרדית ומי שאחראית לכך שאלפי חרדים רכשו השכלה. זו הדרך. לעודד ולתת תמריצים לצאת ולהשתלב בצבא ובשוק העבודה".
היא נולדה לפני 55 שנים בחיפה. אחר כך עברו לפתח תקווה. מעולם לא הייתה ילדה טובה “בית יעקב": מגיל צעיר הציונים שלה היו נמוכים, כתב היד לא קריא, והוריה נקראו לא פעם לשיחת “מה יהיה עם יוכבד?". רק לימים, כשהיא בעצמה הייתה מורה, הבינה שהיא סובלת מדיסלקציה ומבעיות קשב וריכוז שמעולם לא טופלו. “הייתי ילדה חכמה, ורבלית ויצירתית, שהשיגה ציונים נוראים. הענישו אותי בלי סוף", נזכרת ברנדס. “היום אני מודה לאלוהים על הדיסלקציה. כי זו הייתה תקופה קשה, אבל מזה התחשלתי כלפי ה'מה יגידו'. גדלתי עם זה שאני ילדה רעה, וזה נתן לי את הכוח לכתוב וליצור איך שאני רוצה ואיך שאני יכולה. ביקורות אני מקבלת. המון. לא אגיד שזה לא מזיז לי, אבל אני בהחלט מתמודדת בכבוד. מצד שני אני גם מקבלת מחמאות ולא עפה איתן. אני יודעת לקחת דברים בפרופורציה. מעבר לחישול, בזכות הדיסלקציה למדתי לעשות מעקפים ולהסתכל על הדברים אחרת, וזה חלק גדול מהיצירה שלי".
כבר בתור נערה החליטה שלא תישאר בעולם החרדי, ועמלה להשיג תעודת בגרות שתשמש לה כרטיס כניסה לעולם הפתוח. רבים מהאנשים שעזבו את העולם החרדי או הדתי מדברים על הרגע שבו איבדו את האמונה, אבל ברנדס מעולם לא איבדה אותה. “לא חוויתי את הרגע הזה. לא חוויתי משבר אמוני. מעולם לא גיליתי שאין אלוהים. אלוהים לפעמים יותר קרוב אליי ולפעמים יותר רחוק, אבל אני בהחלט מאמינה שהוא קיים.
“חוויתי במשך השנים הבנה שאני אדם שצריך יותר חופש, והעולם שסביבי לא ייתן לי אותו. מגיל צעיר מאוד הרגשתי שמחליטים במקומי כל דבר – החל באילו מגפיים לנעול, איך להסתרק ואילו עגילים לענוד, עבור באיפה תלמדי ומה תלמדי, וכלה בכמה ילדים תלדי ואיפה תגורי ובמה תעבדי. הבנתי מגיל צעיר, כשהסביבה שלי הלכה והקצינה, שהחברה החרדית מעניקה הרבה מאוד לחבריה, אבל את הדבר הכי חשוב לי - חופש - החברה הזאת לא תיתן לי. והבנתי שאני צריכה לחפש חלופות".
התחנה הראשונה שלה ביציאה מהעולם החרדי הייתה המכללה לבנות בבית וגן, שם פגשה את רבקה יוסף, בתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל. דרכה הכירה את החרדיות המזרחית, שאליה לא נחשפה קודם. דרכה גם הכירה את הרב יוסף. דווקא היא, שלא פעם מבקרת רבנים, ודאי את השמרנים שבהם, הוקסמה ממנו. “כל השנים כאב לי היחס שהרב עובדיה זכה לו מהחברה הישראלית", מספרת ברנדס. “בהרצאות שלי אני מזכירה אותו ומספרת על העוצמה ההלכתית שלו ועל התרומה שלו לפסיקה. פעמים רבות נתקלתי בהקשר הזה בתגובות נזעמות, אבל היום, אחרי פטירתו, הציבור לומד להכיר את הרב עובדיה האמיתי. לא זה של הנאומים במוצאי שבת, ולא הרב של ה'תצא בחוץ'".
כשנבחרה השנה לאחת מחמישים הנשים המשפיעות של המגזין ליידי גלובס, התבקשה ברנדס לבחור אישה מעוררת השראה. היא בחרה בשתיים - ברוריה פירון והרבנית עדינה בר־שלום, בתו של הרב עובדיה. אנחנו נפגשות ביום שבו הוכרז על הכבוד הכפול שלו תזכה בר־שלום ביום העצמאות הקרוב: פרס ישראל על מפעל חיים, והדלקת משואה. ברנדס מספרת שכאשר שמעה ברדיו על הזכייה, היא צעקה בשמחה. “הבחירה שלי בעדינה לא הייתה מובנת בעיני המערכת של גלובס, אך אני התעקשתי. ואני שמחה שבאותה שנה שבה אני בחרתי בה כאחת הנשים המשפיעות, גם מדינת ישראל הכירה בהשפעה שלה. זו גאווה גדולה. משמח אותי שהמדינה שמה את הדגש על הדברים החשובים באמת", היא אומרת.
לאחר שסיימה את לימודיה במכללה, המשיכה משם ברנדס לאוניברסיטת בר־אילן. בכור ההיתוך של המגזר הדתי־לאומי הייתה בטוחה שתהפוך גם היא לבת המגזר, אבל שם הכתה בה ההבנה שלעולם לא תצליח להשתייך לשום קבוצה. “נורא רציתי שזה יהיה המקום שלי. היה לי קשה להבין שאני לא שייכת ולעולם לא אהיה שייכת. בבר־אילן מיד שאלו אותי, תמיד, ‘באיזה שבט את?' ואני עניתי שלא הייתי בבני עקיבא אלא בתנועת בתיה - ומיד הייתי בחוץ. עם השנים למדתי להגיד שאני בשבט ישורון. היו לי ידידים וחברות מהעולם של הציונות הדתית, אבל בתחילת שנות ה־80 אם לא ידעת לשרוק את השריקה של בני עקיבא, היית אאוט".
כשחיפשה בן זוג הכירה לא מעט בחורים דתיים, בוגרי ישיבות הסדר, אך לא מצאה איתם שפה משותפת. לבסוף פגשה את עופר, ילד שמנת מירושלים, בוגר התיכון שליד האוניברסיטה, בנם של אדריכל ומדענית וכיום יזם בתחום ההיי־טק. בשביל הוריה היו הנישואים הגזירה הסופית שמבהירה כי יוכי עזבה את עולמם. אמה הגיעה לכמה דקות לחתונה, אביה לא נכח בה כלל. “המשפחות של עופר ושלי הן הכי קוטביות בחברה הישראלית, אבל לשנינו היה ברור מהרגע הראשון שיש לנו המון מן המשותף", אומרת ברנדס. “לוֹ היה עניין ביהדות, ולי היה עניין בחברה המערבית. השלמנו זה את זה. עם השנים ההורים שלי למדו לאהוב את עופר".
כיום השניים הם הורים לארבעה. כשאני מבקשת ממנה להגדיר את הבית שלהם מבחינה דתית, ברנדס חושבת רגע. “הקבוצה שאני קרובה אליה היא המסורתיות של עדות המזרח", היא אומרת לבסוף. “אני קרובה אליה באורחות חיי, ואני מאמינה שאל הקבוצה הזאת חלק גדול מהציבור הישראלי יגיע. בהתחלה היינו בית דתי יותר מבחינת ההלכה, הקפדתי יותר על כשרות בהנחה שכולם יאכלו אצלי, אבל אז גיליתי שלא משנה מה אעשה - ממילא הרבה לא יאכלו אצלי. היום הגעתי למקום שאני מרגישה איתו טוב".
יש רגע אחד בשיחה שבו הקול של ברנדס, היציב והבטוח בעצמו, נסדק: כשהיא מדברת על אחֶיה, שעם חלקם אין לה קשר בכלל. “אחותי משתייכת לציונות הדתית ואני בקשר עמוק איתה, עם ילדיה ונכדיה. עם אח אחר, חרדי חסידי המתגורר בארצות הברית, אני גם בקשר טוב מאוד. אבל שלושת האחים הקטנים ממני מחרימים אותי ואת משפחתי, ולימדו את ילדיהם שאנחנו השטן בהתגלמותו. האחות הראשונה החרימה אותי מיד כשעזבתי את העולם החרדי, והשאר אחר כך. עם חלק מבני הדודים החרדים יש לי קשר. למרבה המזל היה לי קשר טוב עם אבי ועם אמי, תיבדל לחיים ארוכים".
וזה עדיין כואב?
“הרבה שנים זה כאב לי מאוד. הידיעה שיש לילדים שלי כארבעים בני דודים שהם לא מכירים, כאבה לי. ניסיתי להיאבק ולשנות את זה, ובשלב מסוים השלמתי עם זה. כמו הדברים הכואבים האחרים. אחרי זה הילדים שלי גדלו, ואני הגעתי להשלמה מלאה. זה היה ונגמר. כשאני חושבת על אחיי שאינם בקשר איתי, אני יודעת שזה המקום שברחתי ממנו. אני לא אומרת את זה על החברה החרדית בכללותה, אלא על החלק הבדלני והאלים. הרבה פעמים כשהתפללתי ‘עלינו לשבח' (קטע תפילה שנאמר בסיום שלוש התפילות בכל יום, ר"ר) שמחתי במילים: ‘שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם'. חשבתי על אחיי וילדיהם ושמחתי שלא שם חלקי איתם".
בתור ילדה דיסלקטית ותלמידה לא בדיוק מצטיינת, הכתיבה הייתה זו שנתנה לה מעמד. כולם ידעו שהחיבורים של יוכבד הכי יפים, ושתמיד אפשר לסמוך עליה שתכתוב הצגה או שיר למסיבת סיום שנה. אבל רק בגיל 36, אחרי שנולדה בתה הקטנה, אחרי קריירה בהוראה וגיחה לטלוויזיה בתוכניות המסורת, החלה לכתוב ספרים. יום אחד ישבה במשרדה בבית המדרש הקונסרבטיבי, ובמקום לחבר תוכנית לימודים כתבה סיפור, ואחריו הגיעו נוספים. אחד הסיפורים הגיע לסופר חיים באר, שעודד אותה לכתוב עוד.
ספרה הראשון, “גמר טוב", עסק בעולם החרדי והוא בחציו אוטוביוגרפי. יחד עם יהודית רותם ונעמי רגן היא הייתה חלק מגל הסופרות שיצאו מן העולם החרדי. אחר כך באו ארבעה רומאנים ציוניים היסטוריים. “רציתי לכתוב על עולם התרבות היהודי, אבל פחדתי שלא יהיו לי קוראים. רק אחרי חמישה ספרים העזתי לכתוב את ‘מלכים ג", שהגיע לרשימת רבי המכר ומכר כ־100 אלף עותקים. כשראיתי את ההצלחה הגדולה שהספר זכה לה, הבנתי שמצאתי את ייעודי".
ספרה הלפני־אחרון, “הפרדס של עקיבא", סיפורו של רבי עקיבא דרך עיניה של רחל אשתו, מכר גם הוא כ־100 אלף עותקים. הרב אבינר אמנם קבע שהוא “מלא בלשון הרע", אבל זה לא הפריע לספר להפוך ללהיט במגזר הדתי והכללי, ולדחוק מרשימת רבי המכר אפילו את “חמישים גוונים של אפור".
“שני הספרים יצאו ביחד, ובהתחלה ‘חמישים גוונים' הכה אותי שוק על ירך, אבל בסוף נשארתי אחריו ברבי המכר. כשעמדתי בחנויות והסתכלתי ראיתי שיש אנשים שלוקחים את שני הספרים, וזה ממש בסדר מבחינתי. זה כמו ריאליטי: לא נורא אם רואים ריאליטי ולצד זה קוראים ספרות איכותית. אני לא אוהבת סנובים, אלה שאומרים ‘לאן הגענו? אנשים רואים כל היום ריאליטי!'. אני אומרת: אפשר לראות האח הגדול וגם לקרוא ‘הפרדס של עקיבא', וזה בסדר גמור".
איך אפשר להבין את סיפור רבי עקיבא ללא רקע קודם?
“לאנשים בלי רקע היה קשה לצלוח את ‘הפרדס של עקיבא', אבל היו שהתאמצו וקראו אותו פעם שנייה. זו תעודת כבוד לא בשבילי, אלא לציבור. זה אומר שהציבור מוכן להשקיע ולהכיר את התרבות לעומק. אני אסירת תודה על האמון - במיוחד לאנשים שאמרו ‘זה קשה, אבל אני מאמין שזה ישתלם'. אני אישית מנסה להיות קלה לקוראים שלי".
ולמרות ההצלחה שלך, הקהל הצעיר לא מספיק מכיר אותך וקורא אותך.
“את בהחלט צודקת. אני רוצה להגיע יותר לקהל הצעיר, כי ההשפעה הגדולה היא בסופו של דבר דרך הצעירים. זה האתגר שלי בספר הבא, על הבעל שם טוב והחסידות. אני מכוונת לקהל הצעיר שמחפש רוחניות, בודהיזם, אנרכיזם. אני לא מיועדת לגיל תיכון, אלא מהצבא והלאה.
“אנחנו נמצאים בראשיתה של מהפכה, לא פחות. אני קוראת לה ‘המהפכה הציונית השנייה'. שותפים לה אנשים כמו הרב בני לאו ורבני צהר, וגם לי יש חלק קטן בה. זו מהפכה שתכליתה החזרת התרבות היהודית לעם ישראל במדינת ישראל. לפני מאה שנים הציונות נאלצה לקרוע את עם ישראל מהתרבות שלו. הציונות לקחה עם גלותי מאוד, והייתה צריכה לחנך אותו שלא יהיה גלותי, כשהתרבות היהודית נחשבה גלותית. לכן לקחו רק את התנ"ך, כי הוא ציוני והוא קורה בארץ, ואת כל מה שקרה אחרי התנ"ך - המערכת הממלכתית זרקה.
“אני לא מבקרת את הציונות שעשתה את זה, כי הייתה בכך חשיבות גדולה כדי להפוך עם פסיבי לאקטיבי. היום אנחנו נמצאים במצב שיש לנו היי־טק ותעשייה וצבא. היום אנשים מבינים שאנחנו יכולים להיות עם אקטיבי, יוזם, וגם להחזיר אלינו את ארון הספרים. וזה קורה. אם לפני שלושים שנה החברה האשכנזית־החילונית פחדה שמי שלומד יהדות יהפוך לאורי זוהר, היום מבינים שאפשר ללמוד את התרבות היהודית וגם לשמור על אורח החיים. היום אפשר גם וגם, והחברה הישראלית מתעניינת בתרבות היהודית. לפני שלושים שנה לא יכולתי להצליח ככה".
ועדיין, מערכת החינוך שידידך שי פירון עומד בראשה, לא חושפת מספיק את ארון הספרים היהודי.
“אני חושבת שצריך לא לפחד מהיהדות, ומערכת החינוך הממלכתית עדיין מפחדת ממנה. גם כשמלמדים תנ"ך, מוציאים לו את הנשמה. לא צריך לחשוש שלימודי יהדות יחזירו את הילדים בתשובה. אפשר ללמד את התרבות היהודית, וזה עוד לא נעשה. לא צריך לקרוא לזה ‘שיעור תרבות יהודית'; בכל מקצוע אפשר ללמוד עם התרבות היהודית. יש לה מה לומר בשיעור חברה, אזרחות, היסטוריה, מדע. אסור להשאיר את היהדות בגטו נפרד, צריך לשלב אותה בחיים שלנו ובחיים של התלמידים בישראל. האם זה ייעשה בקדנציה של שי פירון? אני לא יודעת. אני כן יכולה להגיד שהמהפכה התחילה, והיא תושלם".
סוגיה מעניינת נוספת שברנדס מתייחסת אליה בספרה היא ההטרדה המינית. לנוכח העיסוק הרב לאחרונה בנושא בישראל, מפתיע לגלות שדווקא ברנדס הפמיניסטית מספקת זווית אחרת. "כתבתי בספרי שתמיד יש גבר תורן חדש שמואשם בהטרדה מינית ומועלה על המוקד", היא אומרת. "הימים האחרונים מספקים לנו הוכחה מצערת נוספת לצדקת טענתי. פרשיית עמנואל רוזן רק הסתיימה, וכבר פורצת אל חיינו פרשיית סילבן שלום. ואיך הסתיימה פרשיית עמנואל רוזן? כמו שכמעט תמיד פרשיות כאלה מסתיימות: החקירה העלתה שאין כל ראיה משפטית ושאי אפשר להעמיד אותו לדין. אבל בינתיים השפלנו אותו, הסבנו סבל בל יתואר לבני משפחתו וגם חיסלנו לו את הקריירה. האם זה מה שהולך לקרות עכשיו לסילבן שלום?".
מדובר בחשד חמור. לא ראוי לבדוק אותו?
"אחד הדברים הכי חשובים שהתרבות היהודית פיתחה בי הוא מורכבות. תמיד יש צד שני. תמיד. אז כן, אני פמיניסטית, ובעד זכויות שוות לנשים, ולא מוכנה שגבר ייגע בגופי או בגופן של בנותיי ללא רשותנו, ושגם לא יעיר לנו הערות בעלות אופי מיני. אבל - ויש כאן אבל גדול מאוד שלצערי הרבה נשים, בעיקר פמיניסטיות, לא מוכנות בכלל לראות - לא כל חיזור לא מוצלח הוא הטרדה מינית, ולא כל האשמה של אישה היא אמת. פעם גופנו היה כמעט הפקר, זה נכון. אבל בימינו, כשכל מוסדות החברה, התקשורת והמשפט נכונים להגן עלינו, יש לנו כוח עצום ורב. לצערי לא תמיד אנחנו משתמשות בו בזהירות הראויה.
"תחשבי אילו כותרות עסיסיות הייתה התקשורת של ימינו מספקת לנו על פרשיית יוסף ואשת פוטיפר. אשת פוטיפר בסוף לא הצליחה להרוס את הקריירה של יוסף. אבל ליוספים של ימינו יש הרבה פחות מזל. אני לא אומרת שסילבן שלום הוא יוסף הצדיק. אבל הסיפור הזה הוא דוגמה מצוינת לרגישות ולזהירות שהתרבות שלנו תובעת מאיתנו לפתח, בייחוד בסוגיות שנוגעות לחייהם ולכבודם של בני אדם. כשאישה נזכרת להאשים גבר אחרי 15 שנים, ובדיוק בשעה שהוא מבקש להתמנות לתפקיד חשוב, זה מחייב את כולנו - התקשורת, המשטרה, מערכת המשפט וכל אחד ואחת מאיתנו - להתייחס לתלונה בחשדנות ולעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי לא להרוס חיים וקריירה לשווא".
היכנסו לדף הפייסבוק של nrg מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם