פנינים נסתרות: האלבומים שיעשו לכם את החג
מבול האלבומים ששטף אותנו לרגל החג עשוי לבלבל את המאזין הממוצע ולהסתיר ממנו כמה מהפנינים היותר ראויות להאזנה. קבלו את הרשימה שתעשה לכם סדר בבלגן ואת האמנים שאם תתנו להם צ'אנס, ינעימו את זמנכם לפחות עד החג הבא
דודו טסה הוא ללא ספק אחת הדמויות היותר מעניינות שקיימות במוזיקה הישראלית - סוג של נוכח–נפקד בכל מה שקשור להתנהלות שלה. משעשע להיזכר בטסה הצעיר עומד מדי ערב בתוכנית האירוח של אלי יצפאן, חנוט בחליפת ערב ומחליף דאחקות עם דמותו של עמיר פרץ ו"העובדים". אם ננסה לקחת חוט מקשר בין אותה הדמות לבין האלבומים והמסעות שבהם הוא נמצא, נדמה שהמקסימום שנצליח למצוא הוא המיתרים של הגיטרה שלו, וגם הם קרוב לוודאי הוחלפו כבר מאות פעמים מאז.
טסה אחראי על אחד האלבומים המרתקים שיצאו בארץ בשנים האחרונות, שבו לקח את קורות חיי המשפחה שלו מעיראק והפך אותם לחומר מוקלט על ידו. מדובר בסוג של טעם נרכש. אין עוררין על מה שהוא מצליח להוציא מהגיטרה ועל זה שהוא שובר לבבות לא קטן - אבל לא כולם מתחברים ישירות לקול המאונפף והמיוחד שלו. כשהוציא את האלבום עם הכוויתים, אי אפשר היה שלא להתאהב בדמות המוזיקלית שהוא משדר ולהבין טוב יותר בחירות אחרות שלו בקריירת הסולו. האלבום הנוכחי, "עיר ובהלות" רק מדגיש את הכישרון הרב שלו. למרות שהוא נע על ציר אלטרנטיבי למדי ומתעקש לפרוץ ולנסות - טסה מצליח לקבל בכל פעם מחדש את חיבוק הקהל. הפנייה לשירה העברית, החיבור עם הווייב האנדלוסי ובכלל כל מה שבוקע מהאלבום הזה מעורר הערכה. יש לא מעט אמנים שהיו משתוקקים לסטטוס קוו כזה עם הקהל שלהם, ונדמה שטסה הצעיר יחסית יכול ללמד אותם שיעור אחד או שניים בנושא.
עוד בתרבות:
ערוץ הכנסת מסתלבט על הנבחרים
סרט לגו: הנאה בנויה לכל המשפחה
יהודה פוליקר - מוזיאון החלומות
על אף הראיונות הרבים יחסית שהעניק בשנים האחרונות ושבהם גם חשף את העדפותיו המיניות, נדמה שסימן השאלה המרחף מעל הפרסונה הפוליקרית לא באמת נמוג, ולא היה טמון ברכילות כזאת או אחרת.
פוליקר, באופן חד משמעי, נמצא בשורה הראשונה של האמנים בארץ. אפשר אולי לפתח דיון איפה בדיוק נמצאת הנקודה שבה הוא נכנס לפנתיאון, האם ב"אפר ואבק" - אלבום שהוא לא פחות מהיסטוריה, או ב"עיניים שלי" או בנקודות אחרות על פני הקריירה הארוכה שלו. מה שבטוח, אין ספק שהוא אחד מגדולי האמנים שקיימים בדור שלנו. ומצד שני - יש משהו באותה מסתוריות פוליקרית, שלא משנה כמה ארונות ומגירות הוא יפתח, משהו עדיין ישאיר אותו קצת מרוחק מהקהל ומהבוחשים בקלחת בברנז'ה המוזיקלית. נסו לחשוב על שלמה ארצי, שלום חנוך או אפילו עברי לידר שיוציאו אלבום חדש ושבאופן יחסי יעבור ככה מתחת לרדאר של כולכם. הסיכוי כמעט שלא קיים, והספיישלים היו חוגגים מדן ועד אילת. אבל אולי זה דווקא סוד הקסם המיוחד של פוליקר, שמאפשר לו להוציא גם אלבומים כמו "מוזיאון החלומות". לא תשמעו שם משהו שיגרום לכם לחשוב שהוא הפך לנינט טייב, אבל גם בתוך המרקם הקבוע שנע בין הארומה היוונית לבין גיטרות סטייל "רדיו רמאללה" - התעוזה באלבום הזה ניכרת, וכמו תמיד גם הטקסטים מצליחים לחדור בדיוק לאן שאמנים גדולים מהסוג שלו מכוונים אליהם.
יובל דיין - לאסוף
יובל דיין — סוג של ז'אן ד'ארק של הריאליטי או בובה מתוחכמת יותר של הז'אנר? הילדה הרגישה שהחליטה לצעוק "המלך הוא עירום" או זמרת שהחליטה על צעדי יחסי ציבור מתוחכמים במיוחד?
בתחילה הגבות הורמו, ואיתן סימני השאלה שצצו סביב אותו הסיפור, שבו כזכור פרשה מחצי גמר התוכנית "דה וויס" כשהייתה הסוס המוביל לניצחון. דיין הסבירה את פרישתה באי הרצון שלה להיכנס באופן מוחלט אל תוך הדרמות והלחצים שאור הזרקורים הטלוויזיוני מביא איתו. הספקנות יכולה להיות אכזרית עבור ילדה כמוה, שרק בשנה שעברה התגייסה לצה"ל, אך היא הייתה בלתי נמנעת אל מול הציניות המובנית בתוכניות מעין אלו. כמו הרבה דברים בחיים, רק הזמן יכול לתת תשובה אמיתית לשאלות הללו, אך נדמה שככל שאותו הזמן חולף, האמון בדיין ובדרך שהיא מייצגת רק הולך וגובר. בניגוד לחבריה לתחום, לא תמצאו אותה בפתיחות של קניונים או בהשקות של ליין בושם חדש בחסות ליהיא גרינר. זה אולי נשמע מטופש, אבל בעולם שממנו הגיעה התהילה שלה זה נחשב הישג לא מבוטל להתחמק מהדברים האלו. גם הבחירות האמנותיות שלה לקראת האלבום, החיבור עם דודו טסה שהוזכר כאן למעלה או החבירה לגלעד כהנא, סולן הג'ירפות, כמי שיכתוב לה הן לא טריוויאליות. בטח לא עבור מי שגרפה שלוש מיליון צפיות באודישן שעשתה. ההשוואה המתבקשת הולכת לכיוון נינט והדרך "העצמאית" שבחרה. אבל האמת שנקודת הפתיחה של דיין טובה יותר משל נינה. הקול שלה והיכולת להעביר בעזרתו תחושות ורגש הם ללא ספק כלי נשק מהזן הקטלני ביותר. נכון שלפעמים החיבור לטקסטים שמשדרים תהפוכות בחיים בוגרים אל מול מי שבסך הכול סיימה תיכון לא מזמן לא תמיד נראה הגיוני, אבל נדמה שכיריית פתיחה דיין רצתה להגיד "הנני כאן", וגם אם זה לא מתאים לכם תתחילו להתרגל. רק על זה היא מקבלת מאיתנו את כל הריספקט.
אודי דוידי - מחכה לשקט
מצד אחד, יש משהו מפתיע בלתת מבט על הדיסקוגרפיה של אודי דוידי ולגלות ש"מחכה לשקט" הוא כבר האלבום השישי שלו. נדמה שרק אתמול הוא פרץ לחיי המגזר והתעקש שאם "נחשוב טוב יהיה טוב". עם הזקן המחוספס שלו ועם הווייב של רועה הצאן שהוא מביא איתו (מה שהוא באמת) הפך דוידי להיות סוג של כריס מרטין של הרוק היהודי. מצד שני, האחיזה של דוידי והריק היחסי שבו הוא פועל באין רוק סטארים אמיתיים בז'אנר, מייצרת את התחושה שהוא לא פחות ותיק מזמרים כמו אהרן רזאל ולהקות אחרות כמו רבע לשבע.
נדמה שגם דוידי עצמו נמצא בקריירה שלו בשלב שמנסה להבין את מקומו והאם העתיד צופן הזדמנויות לעבור לאפיקים חדשים לצד אלו שמלווים אותו לאורך הקריירה. באלבום החדש, שאותו כתב ביחד עם אשתו לילך, הוא עשה צעד חשוב בכך שלא הסתפק בהפקה מקומית אלא הביא אל הקונסולה ואל עמדת המחליט את גלעד שמואלי. שמואלי הוא סוג של קבלן הצלחות ועבד עם רייכל, עידן חביב וגלעד שגב. כולם כאלו שפיצחו את הגנום הפלייליסטי ובעזרת הטאץ' הרך שלו הצליחו לחדור ללא מעט בתים בישראל. זה לא שקיבלנו אודי דוידי עם ראסטות, וטוב שכך. הניחוחות הביתיים שתמיד שידר נמצאים כמעט בכל שיר, אך לצד אלה אפשר לשמוע את הנגיעות הקטנות שיכולות להפוך אלבום טוב לכזה שגם הקהל ירצה להתחבר אליו. יש משהו אירוני בכך שדווקא רעש ציבורי ופלייליסטים יביאו את השקט לדוידי, אבל האמת היא שמכל האמנים דווקא לדוידי מגיעה איזו הכרה כלל ישראלית שתיתן לו באופן מלא את מה שחיפש כשפנה לתחום הזה - כשברקע שלו ילדים, משפחה ומי יודע כמה כבשים.
רועי פרייליך - מעלה עשן
אם תעשיית המוזיקה בישראל הייתה מכילה בתוכה גם מניירות אמיתיות של רוקנרול ולא הייתה הלכה למעשה ביצה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, רועי פרייליך היה ללא ספק אחד הנסיכים. כבר עם הלהקה שלו, נערות ריינס, היה ברור שאת הסטאר–קוואליטי שיש לפרייליך למכור לא נוכל למצוא אצל הרבה זמרים בסביבה.
התזמורת העממית - אהבה רבה
ואם בענייני מגניבות עסקינן, הרי שהתזמורת העממית היא אחד הדברים היותר לוהטים שיש עכשיו בז'אנר היהודי המתחדש. ומה שיותר לוהט זה שהם אפילו לא יודעים שהם כאלו. בשקט תעשייתי אבל עם הרבה רעש מוזיקלי, אי שם בגזרת המוזיקאים החוזרים בתשובה, התקבצה לה אחת החבורות היותר מרתקות כדי לעשות קצת בלקן ביט בוקס עם אוריינטציה יהודית.
נאור כרמי, שתחת המטריה שלו יש גם את הפרויקט הנהדר "הלב והמעיין", החליט לפני עשר שנים להקים הרכב שמטרתו לשלב בין מה שאוהבים להגדיר כנשמת הניגון החסידי והניחוחות החב"דניקיים לבין טירוף החושים של המוזיקה הבלקנית ממזרח אירופה. אחד היתרונות האדירים של המקום שאליו הגיע הז'אנר הוא העניין של האקטואליות המוזיקלית. אם פעם הרכבים מהזן הזה היו עושים דברים באיחור אופנתי מבחינת הרלוונטיות שלהם עשר שנים אחורה ודרומה מזה, היום הם נמצאים במוזיקה שלהם ובחיבור לטרנדים עכשויים עם האצבע על הדופק — לא רק של זוגות דתיים שרוצים קצת שמח בחתונה, אלא גם על זה של הקהל הכללי. נכון שכשיש חיזוקים כמו ברי סחרוף שעושה איתך שיר או אביתר בנאי החיים ורודים יותר, אבל התזמורת העממית היא דוגמה מובהקת לאיך אפשר לקחת בליל שמתחיל בניגוני חצרות חסידיים אותנטיים, עובר דרך הרקדות חסידיות ונגמר בפיוטים מזרחיים ורגאיי, להוסיף לו טאץ' הפקתי מוזיקלי נכון ולא להישמע כמו ניתוח בוטוקס פלסטי מוזיקלי.
קוב - תוגת המפסידים
קוב הוא ללא ספק אחד מסימני השאלה היותר מעניינים שיש בסצנת המוזיקה הישראלית בכלל ובעולם האינדי הישראלי בפרט. כמו פרייליך השכן מלמעלה, גם קוב פחות מוכר לציבור הרחב שהעיסוק במוזיקה אינו תחום העיסוק העיקרי שלו בחיים. וכמו פרייליך, גם כאן ההפסד כולו שלנו, וטמון כנראה באותו סימן שאלה שמרחף סביבו.
גילוי נאות: את קוב יצא לי להכיר מוזיקלית אי שם בשנת 2003, עת הייתי בטיול אחרי הצבא, כשחבר השאיר אצלי דיסק יד שנייה שקנה חמש דקות קודם באוזן השלישית בתל אביב. ההתאהבות היתה די מיידית. הטקסטים נבונים, אינטליגנטיים ומלאי הומור עצמי. הלחנים מעולים ולא מתיימרים, וההפקה רוויית גיטרות עם סאונד דיסטרושן נעים ונכון לצד לא מעט גיטרות אקוסטיות שעושות שטיח נעים לכל העסק. הביצוע שלו באותו אלבום ל"אבניבי" של יזהר כהן גם הצליח לדרוך את כוכבו לדקה וחצי, אך איפשהו קוב נפל בין המשבצת של חביב המבקרים התל אביביים (מה שאוטומטית מוריד את סיכוייך להצליח) לבין תקופת פוסט אינתיפאדה שנייה שבה הסבלנות למשהו שאינו קרן פלס או אייל גולן לא ממש הייתה בשיאה. מכאן ואילך ניהל קוב במקביל חיים עצמאיים במשרד כעורך דין, גידל זקן צרפתי, ומה שנשאר היה כדי לסגור את זה יפה היה לעבור לפתח תקווה. מזל שמשהו שם לא באמת נתן לו לעשות את זה, והוא שחרר עוד אלבום נהדר ומפוספס מבחינת רמת החשיפה בשם "סיום מפואר בלחיצת כפתור". עכשיו, כאמור, מגיע "סימני תשוקה". לצד יציאה נהדרת בחידוש של "על כל אלו" של נעמי שמר, את האלבום הנוכחי הייתי מגדיר כאמריקאי יותר בגישה המוזיקלית שלו, כשהוא מזכיר מאוד להקות כמו "למונהדס" או אפילו קצת "אר.אי.אם" בתקופת הקולג'ים שלהם. בכדי לנסות ולהבין את מה שיש עוד לקוב להציע, המלצתנו היא לא להסתפק ביציאה הנוכחית שלו אלא להפליג טיפה אחורה בחומרים שלו. להצטער על זה בטח שלא יצא לכם.
דודי לוי - שכונה של איש אחד
סיכומים תמיד ממלאים את האוויר בתחושה של סוף מסלול כזה או אחר. זה פחות מתאים לסקירה של אלבום חדש, אבל יש מקרים שבהם אי אפשר אחרת. לא חלילה שאנחנו שולחים את דודי לוי לגמלאות או לסיום קריירה; אצבעות הגיטרה שלו זריזות ומתחכמות יותר מאי פעם. אבל כתיבת טקסט שנוגע בפרויקט מוזיקלי שלוי עושה, במיוחד אם הפרויקט או האלבום הינו חדש כמו במקרה הזה של "שכונה של איש אחד", וזאת מבלי להתייחס לקריירה האולטרה–ענפה שהוא נושא על גבו עד עכשיו, לא באמת תסביר כראוי את התמונה השלמה שמביא איתו לוי לכל מקום שאליו הוא הולך. עם קריירה שהייתה מספיקה למלא קורות חיים של שלושה גיטריסטים במקביל ועוד להשאיר קצת עודף בצד, לוי בונה את עצמו עקב בצד אגודל, בצורה איטית ולאו דווקא מבוקרת, כסינגר–סונגרייטר חשוב ועם זיפים במוזיקה הישראלית. זה מתחיל בגיטריסט ב"נוער שוליים" — אחת מהלהקות היותר טובות שהיו פה ושהתפרקו זמן קצר אחרי שניפקו את אחד האלבומים הטובים של האייטיז, עובר דרך "אור כשדים" הניו–ווייבית שהיתה איזו סמן ללא מעט הרכבים אחרים, בנגינה משותפת עם אהוד בנאי שהולידה גם עבודה משותפת על אלבומים, ומגיע עד חלקו בגילוי דוקטור קספר ועוד לא מעט פרויקטים אישיים. אמנם הספקטרום רחב, אבל בכולו אפשר לראות שלוי נמצא רק כשיש באמת משהו מעניין להגיד ולא סתם כדי לחזור על עוד ריטואל. גם באלבום הנוכחי שלו הדבר מורגש היטב. לוי ממשיך לתת תחושה שהוא מספר את סיפור חייו, שנוסע מעלה ומטה ברכבת ההרים שהחיים לוקחים אותנו אליה. בין הנעים להתרסקות, בין האווירה העולצת לתוגת הלילה, בין האהבה לשברון הלב, והכול כשהגיטרה נמצאת במושב נהג הקטר.
עוד בתרבות:
מקסים: עומר בן השלוש שר עטור מצחך
רמזור לא עוצרת באדום
הסדרות האהובות עוברות טרנספורמציה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם