הזירה הלשונית: ביטויים מההגדה ושאר ירקות
פסח הוא אחד הסוכנים הלשוניים החשובים של העברית לדורותיה, ויש לכך סיבה פשוטה: כל שנה קוראים ליד שולחן הסדר אותם טקסטים, הם נחרתים בזיכרון ואיתם מטבעות לשון, סיפורים ומיתוסים. הזירה הלשונית בודקת מה נשתנה
אומר את ההגדה וחושב על הכופתאות. ביטוי ביידיש של בחורי ישיבה ליטאים, המתייחס למצבים רבים בהם אנחנו מדברים על ענייני רוח, וחושבים על אוכל, כסף או עניינים אחרים. הביטוי נדד גם לפוליטיקה.
אפיקומן. טקס המצה החבויה והמתנה בעקבותיה. המילה מופיעה בפעם הראשונה במשנה: "ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", ומתייחס למאכלים המסיימים את הסעודה. המקור יווני: epikomion ופירושו "לאחר הטקס". komios פירושו לעשות שמח, וזהו גם מקורה של הקומדיה.
ארבע כוסות. רעיון של חז"לינו, כבר במשנה: "ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי".
ארבעה בנים. המדרש החביב של רבי ישמעאל הפך לסמל תרבותי עד היום הזה בזכות ההגדה של פסח. פתגם ביידיש: "הוא אחד מארבעת הבנים", הכוונה: הוא טיפש.
באש ובמים. מה הקשר לפסח? יש קשר. בספר תהילים נכתב "בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה". המדרש תלמודי אומר: "באש – בימי נבוכדנצר הרשע, ובמים – בימי פרעה, ותוציאנו לרוויה – בימי המן".
בחור כהלכה. גבר ראוי ומוצלח, שנולד בפיוט בהגדה של פסח: "אדיר במלוכה, בחור כהלכה", הגבר כאן הוא אלוהים, לא פחות.
עוד בתרבות:
ערוץ הכנסת מסתלבט על הנבחרים
האלבומים שיעשו לכם את החג
יצירת מופת אפלה ורעה
ביעור חמץ. כשמו כן הוא: בעירה, שריפה של המזון החמץ. היום סתם מחביאים אותו או מוכרים לגוי. פתגם יהודי מרוקאי אומר: לעני קל לפנות את החמץ, אבל קשה להכניס את הפסח.
בכל דור ודור. גם הצירוף הזה הוא מתהילים, אבל הוא נחקק בזיכרון בזכות המשפט האלמותי מן ההגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר. הביטוי ידוע, והוא קשור מאוד לפסח. המדרש מביא משל על פרעה המסכן שחטף סדרת מכות כואבת: "משל למה הדבר דומה? לאחד שאמר לעבדו: צא והבא לי דג מן השוק. יצא והביא לו דג מן השוק מבאיש. אמר לו: 'בגזירה או תאכל הדג, או תלקה מאה מכות, או תתן לי מאה מנה'. אמר לו: 'הריני אוכל'. התחיל לאכול, לא הספיק לגמור עד שאמר: 'הריני לוקה'. לקה ששים, לא הספיק לגמור עד שאמר: 'הריני נותן מאה מנה'. הגירוש הוא תוספת מאוחרת. נמצא אוכל את הדג, ולוקה, ונותן מאה מנה". מכאן כנראה זכינו גם לעונשו של הגפילטע פיש. כדי שנרגיש קצת כמו פרעה.
גמר את ההלל. אמר על מישהו דברי שבח מופלגים. וכך נכתב במשנה: "מזגו לו כוס שלישי, מברך על מזונו. רביעי, גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר", הכוונה למזמורי הלל, סדרת מזמורי תהלים קיג-קיח, הביטוי הפך מטבע לשון נפוצה.
דג משה רבנו. דג שטוח דמוי סוליה. על פי האגדה הצורה המיוחדת שלו נוצרה בעת קריעת ים סוף, כאשר הדגים האלה נחצו לשתיים.
דור המדבר. הלכו ארבעים שנה, מתו במדבר, וחטפו גינוי במשנה: "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא". הביטוי הפך סמל גם בעת החדשה.
דמי לא יחרץ. ביטוי מעולם השחיתות, סכום כסף שמקבל אדם כדי שלא יעיד על מעשה פשע, שוחד שתיקה. הפסוק המקורי הוא "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה". לפי המסורת הכלבים לא השמיעו קול כאשר בני ישראל עשבו את בתיהם ממצרים מאחר שזרקו להם בשר, דמי שתיקה.
הגדה של פסח. בספר שמות נכתב: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמצרים". מאז אנחנו מגידים את סיפור יציאת מצרים מדי שנה, והכל כתוב בהגדה. הביטוי השלם, 'הגדה של פסח', הוא של רש"י.
חג הפסח. זהו רק אחד מארבע השמות של החג, הנקרא גם חג החירות, חג האביב, ומעל כולם, כבר בספר שמות, חג המצות.
חַד גַדְיָא. הפיוט כתוב אמנם ארמית, אבל מקורו בשיר עַם גרמני מהמאה ה-15 ומשם נדד להגדה. מאוחר הרבה יותר הפך כינוי לבית סוהר. בסלנג העבריינים הפולני תיש, coziol, הוא כינוי לבית סוהר. הפושעים הישראלים העדיפו את בנו של התיש.
חושך מצרים. ”וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מצרים וַיָּמֶשׁ חֹשֶׁךְ" מספר לנו המקרא. ביידיש יצרו את הביטוי 'חושך ווי אין מצרים': חושך כמו במצרים. בגרמנית אימצו גם כן את הדימוי: Agyptische Finsternis.
חיפש אותו בנרות. צפניה כותב: "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת". ביידיש המשיכו את המסורת: 'זוכן מיט ליכט', וגם כאן התגלגל הביטוי לגרמנית. בלדינו אומרים: לחפש בנר של חנוכה. אז מה הקשר לפסח? את בדיקת החמץ בפסח עושים על פי המסורת באמצעות נרות, שנה אחר שנה.
חכם של מה נשתנה. כינוי בפולקלור היהודי לחכמולוג, חכם לכאורה.
חלף פסח, נשאר מרור. פתגם יהודי מרוקאי:
טעם המן. כינוי לטעם משובח. המדרש מספר: "והיו הגויים מן הצבאיים וטועמין מהם טעם המן". יצחק נבון כתב: "שפתותיך ארגמן, ניבן – בינות, טעמן – מן".
יצא ידי חובה. ביטוי נפוץ שהתגלגל מן המשנה אל ההגדה, וממנה אל השפה: "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן: פסח, מצה ומרור".
כל דִכפין. ביטוי ארמי שמשתמשים בו במשמעות "כל אחד, כל אדם שהוא", אבל פירושו "כל מי שרעב": כל הרעב יבוא ויאכל, כל הנצרך יבוא ויעשה אתנו פסח.
מה נשתנה? שאלה שאלתית החוזרת שוב ושוב, ויש גם תשובות, פחות מעניינות מהשאלות. גם לגששים היתה גירסה , למילותיו של דן אלמגור, על ליל החתונה: "מה נשתנה הלילה הזה, בו החתן פלאים ייחזה, ומן השוק ומן החזה יוכל לטעום".
מצה שמורה. מצה הנאפית מקמח מחיטים שנשמרו ממגע עם לחות משעת הקציר. בספר הזוהר קושרים אותה לביטוי "ליל שימורים". יהודי תימן קוראים לה: 'מצה משומרת'.
נתן בו סימנים. רבי יהודה נתן סימנים בעשרת המכות: דצ"ך עד"ש באח"ב". מאז אנחנו נותנים סימנים באמצעות ראשי תיבות, בעיקר בצבא. למשל: ת"ג בצצ"ת: תנועה, גוון, ברק, צורה, צל, תוואי: כל מה שיכול לחשוף את החייל בשטח באור יום.
סדר פסח. סעודת ליל החג בפסח. במקור מדובר על סדר הקרבת קורבן הפסח בבית המקדש.
סדר שני. בגולה עורכים סעודה גם במוצאי חג הפסח הראשון, והוא נקרא יום טוב שני של גלויות. בארץ ישראל נוהגים לכנות כך את סעודת החג בערב שביעי של פסח.
עָבַד בפרך. עבד קשה, כמו במצרים, ככתוב בספר שמות: "וַיַּעֲבִדוּ מצרים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ".
עברנו את פרעה. ידענו להתגבר על קשיים גדולים יותר. המקור ביידיש: 'מיר זײַנען בײַגעקומען דעם פּרעה'. מי שגאל את האמרה לשפת ימינו הוא מאיר אריאל: "עברנו את פרעה – נעבור גם את זה". בספר ההומור היהודי של לנדמן מסופר: "משה אומר לאשתו: 'מדברים על כך, שבקרוב יבוא המשיח. קשה לומר שזה משמח אותי. נצטרך לעזוב כאן הכל ולעלות לישראל, בדיוק לאחר שקנינו בית כזה יפה'. אומרת שרה: 'אל תדאג, משה. עברנו את פרעה, נעבור גם את המשיח'". גירסה נוספת: "עברנו את המן, נעבור גם את המשיח".
עשרת הדיברות. מהן עשרת הדיברות כולם יודעים, אבל עדיין לא נפתרה השאלה אם מדובר בזכר (דיבר), או בנקבה (דברה), מה גם שבתלמוד אפשר למצוא לצד עשרת הדיברות גם את עשר הדיברות. מהו הדיבר האחד עשר על פי אפרים קישון? לא תפרגן. ונקנח בבדיחה ששמענו מבני דון יחיא: "משה רבנו יורד מהר סיני ושני לוחות הברית בידיו. 'יש לי בשורה טובה ובשורה רעה', הוא מודיע לעם ישראל הממתין לו בדריכות. 'הבשורה הטובה – הצלחתי להפחית את הדיברות לעשרה. הבשורה הרעה – 'לא תנאף' נשאר'".
פִּיתוֹם ורעמסס. ערי המסכנות שבנו היהודים לפרעה, שהן ערים של ממגורות תבואה, וקשורים למשכן ולא למסכנוּת. ילדי ישראל אימצו את השמות כתגובה מתגרה לשאלה "מה פתאום?".
פסח, חג החסה. אמרה יהודית מרוקאית: פִּיסָאח עִיד לְ-כְסס. גם: פסח חג המחסור. מתייחס להוצאות הכספיות הגדולות הנדרשות בחג הפסח. המילה כְסס פירושה גם חסה וגם מחסור.
פסח שני. י"ד באייר, זמן להקרבת קורבן הפסח למי שאינם יכולים להקריב אותו במועד. קרוי גם 'פסח קטן', להבדיל מפסח גדול, שהוא הפסח במועדו.
פרת משה רבנו. חרק צבעוני מנוקד ששמו בא מיידיש: משה-רבנוס קיִעלע (פרונת משה רבנו), בעקבות הרוסים שקראו לו 'הפרה הקטנה של אלוהים'. אצל האנגלים והגרמנים הוא קרוי 'החיפושית של הבתולה מרים'. ביאליק קרא לו 'בן-סוסו של משה רבנו', גם זה בא מיידיש. ופניה ברגשטיין שרה עליו שיר: "פרת משה רבנו בוכה בוכה בקול. נקודה אחת קטנה חסרה לה מצד שמאל".
קִמחא דפסחא. סיוע לעניים בחומרים לאפיית מצות לקראת פסח. במקור הוא מתייחס לקמח מיוחד לפסח, שיש לשמור אותו מזמן הקציר.
קפיצה נחשונית. קפיצה נועזת וראשונית, גם פיזית וגם מטאפורית. המקור בתלמוד: נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, שהיה הראשון שקפץ למים בקריעת ים סוף. הביטוי "קפץ למים", או "קפץ למים הקרים" מצוי בשפות שונות.
קריעת ים סוף. קושי רב, שכמעט אי אפשר להתגבר עליו. במסכת ברכות נכתב: "לך ה' הגדולה – זו קריעת ים סוף, והגבורה – זו מכת בכורות, קשה כקריעת ים סוף". ומה הכי קשה לפי מסכת סנהדרין? זיווג אנשים, שהיא מלאכה המוטלת על אלוהים ועל שליחיו השדכנים: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף".
שאלת תם. שאלה שאינה מכסה על כוונות נסתרות, שהגיעה היישר מן ההגדה. החכם והרשע שואלים שאלות מורכבות, התם מסתפק בשאלה פשוטה וישירה: 'מה זאת?'.
שאָר ירקות. במשנה ובהגדה אלה כל סוגי הירק. בעברית הוא הפך כביטוי נרדף לסעיף שונות באסיפה, או סתם ל"וכו' וכו' וכיו"ב".
שה"י פה"י. עניינים של מה בכך. המדרש מספר במסכת מגילה על היהודים שהיו יוצאים לחופשות שוב ושוב בתירוץ "שבת היום, פסח היום", ובראשי תיבות: שה"י ופה"י. שלונסקי כתב בתרגומו לקולא ברוניון: "לפהק בשלווה ולהיות שוהה ופוהה באין מפריע יום תמים", כלומר, מתבטל. ביטוי צבאי על רעיון דומה: "קצת קשה אז דתיים?", המתייחס להפסקות באימון לצורכי תפילה.
שלוש רגלים. החגים שבהם היתה נהוגה על פי המקרא עלייה לבית המקדש, סוכות, פסח ושבועות. פירוש המילה 'רגל' כאן הוא פעם, וקיימת גם הגירסה 'שלושה רגלים'. מכאן גם "עלייה לרגל".
שַלַּח את עמי. סיסמה שעברה במסלול הישיר מסיפורי יציאת מצרים למאבק למען העלייה מברית המועצות בימי הסירובניקים. הפכה גם למטבע לשון באנגלית: Let my people go.
תועי מדבר. בני ישראל שחצו את מדבר סיני לאחר יציאת מצרים, ובהרחבה, אנשים שאיבדו את דרכם. נטבע על ידי חיים נחמן ביאליק בשירו "מתי מדבר האחרונים", שנכתב שנת 1896: "קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה, עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה".
ruvikr@netvision.net.il
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם