מארז תרבות 35: הדבר הכי טוב שיצא מהרד הוט צ'ילי פפרס
ג'ון פרושיאנטה מדען משוגע, עומר אביטל עושה חפלה, דודו טסה יוצר אמיץ ופארל וויליאמס הוא סטיבי וונדר בגרסת שנות האלפיים. שמונה גברים חסונים ומוכשרים במארז תרבות חדש
מזה ארבע שנים שג'ון פרושיאנטה יוצר בנפרד לחלוטין מלהקתו המיתולוגית ועם כל יצירה חדשה שמשחרר הנסיין האתגרי מתבהרת יותר ויותר העובדה כי טוב מאוד עשה, ומתבקש היה, ואף הכרחי, לפרוש מהלהקה המגה-מסחרית בה היה שותף. זאת למרות שהרד הוט צ'ילי פפרס לעולם לא יצליחו לשחזר, קרוב לודאי, את ההמנונים הפשוטים אך הגאוניים שיצרו עם פרושיאנטה, ולמרות שפרושיאנטה עצמו צמצם את הקהל שיאזין למוזיקה שלו לאחוז ורבע מכמות האנשים שמאזינים לפפרס. אבל את ההמצאות והגילויים המסעירים שיוצאים תחת ידיו במעבדתו האולפנית, לא ניתן להעריך בכמות הקהל שיאזין להם, משום שמדובר באמנות צרופה
ולא רק שהוא ממשיך לנסות, עושה רושם שהוא גם מתמקצע בדבר הזה שהוא יצר, משביח את יציר הכלאיים הסגנוני הזה, כשמיצירה ליצירה נדמה שחלקי הסינת' פופ, האלקטרוני א-לה WARP והגיטרה החורקת בכאבים של חיה פצועה מקבלים צורה של משהו אחיד יותר ויותר.
ניסיוני ומאתגר ככל שעדיין יהיה, האלבום החדש של פרושיאנטה, Enclosure, הוא מהיצירות הנגישות והקומוניקטיביות שהוציא בעשור האחרון. הביטים עודם תזזיתיים, הקצב מאני-דיפרסיבי, הטונים, עובי ועומק הסאונד משתנים תדיר ללא כל אזהרה מוקדמת, אבל המלודיות, חזקות, יפות ורגישות כמו שרק פרושיאנטה יודע לעשות, מלחימות את כל האלמנטים המפוזרים ואת קשקשת הצלילים שלו למשהו שלא נופל מגאונות.
בלי לחשוב פעמיים וללא כל משנה זהירות, ג'ון פרושיאנטה מוכיח פעם אחר פעם ומבלי להתכוון כלל, שהוא מהיוצרים החשובים של שנות האלפיים. בלי הרד הוט צ'ילי פפרס, פרושיאנטה הוא אחד המדענים המשוגעים והמרתקים בעולם המוזיקה היום, נקודה.
מיני-אלבום: Helfer – Air Drops EP
מיני האלבום החדש של הלפר מבשר על דרך עצמאית חדשה של נועם הלפר, מי שהקים בזמנו את Kitzu הנהדרת והוציא עמה שני אלבומים מעולים. דרך עצמאית של אלקטרונאי מוכשר שביקש להוציא מקרביו גושי רגש סבוכים שאין דרך אחרת לבטא אותם פרט לסימפולים קטועים, פריטה חדה ושורות קצרות שספק מושרות ספק נשברות על המיקרופון. עצמאית היא הדרך ורצופת כשפים, אלמנטים חלליים ונוירונים דולקים וכבים ודולקים ללא הרף. סתורה והרמונית כאחת היא הדרך, כואבת ויפה. כל כך יפה, שחמשת הקטעים הקצרים מרגישים כמו טיזר מושקע למשהו גדול בהרבה.
סינגל: פארל וויליאמס – Marilyn Monroe
אחרי כל מעליליו של פארל וויליאמס בשנה האחרונה, הציפיות לאלבומו החדש, כמתבקש, היו גבוהות. על קצה המזלג: שיר השנה המוצדק עם דאפט פאנק ו-Happy המדבק שמעלה חיוך אוטומאטי בכל האזנה. (זה המקום להזכיר שוב, כי המארז לא שוכח, את הקליפ המזעזע ל-Blured Lines של רובין ת'יק הנאלח בו וויליאמס השתתף, כתם סקסיסטי מכוער בקריירה של יוצר מגה מוכשר).
GIRL, אלבום הסולו השני בלבד בקריירה ארוכה, עמד בציפיות לחלוטין, ואף הפתיע. הציפיות התממשו בזכות הפקה מלוטשת עד סינוור, ההפתעה הגיעה בזכות Marilyn Monroe, השיר הפותח והסינגל השני מהאלבום, שדוחס לחמש וחצי דקות שני עשורים מוזיקליים שמפרידים ביניהם ארבעים שנה. במבחן הזמן, אולי אפילו טוב יותר מ-Happy האהוב. משהו בסגנון Get Lucky שרקח עם דאפט פאנק, פחות דאנס, יותר סטיבי וונדר.
אלבום: עומר אביטל - New Song
כמות האושר ושמחת החיים שעומר אביטל מצליח להכניס בכל שנייה מנוגנת, פלאית עד בלתי אפשרית. אי אפשר שלא להזיז את הגוף כבר עם השמע הצליל הראשון של כמעט כל אחד מהקטעים באלבום החדש New Song. מי שזכה לראות את הקונטרבסיסט הפנומן בהופעה גם לא יכול שלא לראות בעיני רוחו את אביטל נושך שפתיים ועוצם עיניים בעונג, עם כל פריטה.
לבשורת ה"ג'אז הישראלי" שהביא אביטל לניו-יורק, ג'אז חדש שהוא למעשה כור היתוך אתני יצרי וחם של צלילים וניחוחות, מה שנהוג לאמר על
כמתבקש מאלבום שמתחיל ב"חאפלה" (Hafla), ממשיך ב"מזרח תיכון חדש" (New Middle East), "מרוקו" (Maroc), "שורשים בדואים" (Bedouin Roots) ו"סוויטה תימנית" (Yemen Suite), New Song הוא חגיגה מזרח תיכונית מחבקת, מאושרת ומרקידה, אהבה לחיים ולבריות באשר הן בכלי נשיפה וקלידים. תוסיפו לזה את הקצב המזוהה כל כך עם אביטל, מעין יוני רכטר שיכור בנווה מדבר, ותקבלו את בשורת הג'אז הישראלי מחוץ לישראל של שנות האלפיים.
הופעה: דייגו אל סיגלה
בין שלל ההופעות המרגשות שיגדשו את ישראל בקיץ הקרוב (הנוכחי?) תהיה הופעתו של הפחות מוכר, אך אולי הטוב ביותר בתחומו כיום, דייגו אל סיגלה, זמר פלמנקו ואחד הקולות המרתקים בתחום בעשרים השנה האחרונות.
את ייחודו וצבע קולו של אל סיגלה קשה מאוד לתאר בלי ליפול לקלישאות רזות מתוכן אך רבות בתיאורים ועל כן מאוד מומלץ פשוט להאזין לפלא הזה שמשמר שירה אנדלוסית מסורתית דרך אלמנטים של ג'אז, מקצבים אפריקאים, טנגו ארגנטינאי ובוסה נובה.
אל סיגלה יקדם את אלבומו האחרון שיצא בשנה שעברה, אך למי שלא מכיר את פועלו מומלץ דווקא להתחיל באלבום Lagrimas Negras שיצר יחד עם הפסנתרן הקובני בבו ואלדס, מהאלבומים היפים בתחום מוזיקת העולם, הג'אז הקובני ובכלל, בשנות האלפיים.
הזמר יפתח את פסטיבל מדיטרנה אשדוד במשכן אמנויות הבמה בתאריך 26.5.14.
אלבום: דודו טסה – עיר ובהלות
אלבומו האחרון של דודו טסה, "סחרחורת", היה מאסטרפיס אדיר בקנה מידה ישראלי. קשה מאוד ובעצם כמעט בלתי אפשרי להתעלות על אלבום כל כך מושלם, משנייתו הראשונה ועד האחרונה, מהודק ומופק לעילא ולעילא, כבד ומדגדג את כל האיברים בכאב וכמיהה ושיירי אלכוהול בדם מאתמול. גדולתו נעוצה בתרגום הכאב המוכר של טסה לתשעה שירים יפים וקליטים, להתאמה של טקסט של אלכסנדר פן לגיטרה המיוסרת שלו כמו כפפה ליד.
האלבום החדש של טסה, "עיר ובהלות" לא מתיימר לדגדג את הפסגה ההיא והולך במכוון לכיוון אפל אף יותר מקודמו, אך כזה שלא כל אחד יכול להכיל. וזה, כמובן, רק מגביר את ההערכה כלפי היוצר המוכשר. ההעזה שטסה מגלה באלבומו החדש, שמותח עוד קצת את הגבולות עם הופעתה של אותה גיטרה טסאית מוכרת רק ברצועה השלישית ועם קטע אינסטרומנטלי פותח של עוד, רבת משמעות הן למעמדו כיוצר מבוסס והן לתפישתו כאמן חסר פשרות.
טלוויזיה: מד מן
מד מן מתקרבת לקיצה בחלק ראשון של עונה שביעית ואחרונה. מי שלא ראה עד כה, שיתחיל, חבל על הזמן. לעומת כל מני אדפטציות של ספרים לסרטים וסדרות באופן מוצלח יותר או פחות, הסדרה הזו מרגישה כמו בנויה היא על סדרת רומנים קלאסיים, ובעצם מגדירה מחדש צפייה בסדרת איכות כחוויה של קריאת ספר טוב, כמו אפיזודות חיים תלושות שחוברות יחדיו למשהו מפתיע בהמשך. מסובך? ככה זה במד מן. כלום לא פשוט וכל דקה מהפנטת.
מי שמכיר ואוהב אבל התאכזב מהפרק האקספוזיטורי הראשון של העונה, ימצא פיצוי רב וגדוש ומלהיב בפרק השני, כולו שיר הלל לכל אותם דברים שהופכים את הסדרה הזאת לכל כך טובה – הומור מובלע בניואנסים כביכול סתמיים, ביקורת חברתית צפונה באפיזודות כביכול טבעיות וכמו תמיד – צילום, סגנון ותשומת לב לפרטים שהופכים כל פריים ופריים ליצירות אמנות רבות משמעות.
מתיו ויינר, יוצר הסדרה, אמר שכבר בעונה הראשונה הוא ידע בדיוק איך כל הסדרה תסתיים. לא משנה איך זה באמת יקרה, בטוח שהפרידה תהיה קשה.
מיני אלבום: דור בי - Weak Signal EP
ונקנח בגילוי נאות: דור B בן ה-17 הוא בן טיפוחיו של המארז מזה זמן רב. אך גם אם אילולא היה, עדיין נכון היה לפרגן לבן ה-17 המוכשר, שיצר לעצמו מיני אלבום בכורה מרשים בגיל 17. הקול קצת מסגיר את היותו מוכשר בן 17, המוזיקה לא. הוא בן 17 ומאוד מוכשר, אבל יום יבוא והוא יהיה בן יותר מ-17 ויגיע לאוזניים רבות.
האזינו לו כעת. אחר כך תוכלו להגיד שהכרתם את דור B כשעוד היה בן 17, וכבר אז היה כה מוכשר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם