ריאליזם אופראי: כל הגוונים של "לה בוהם"
ההפקה של בית האופרה ל"לה בוהם" עומדת בציפיות מהיצירה הפופולארית ומכבדת את חשיבותה ההיסטורית, רק מעניין איך פוצ'יני בעצמו היה מגיב לג'יפ הצבאי שהעלה את הדמות הראשית לבמה
עוד בתרבות:
ההורים הלכו לריאליטי, הילדים יסבלו במציאות
הספקתם להתגעגע? כהן ורושפלד חוזרים למסך
קליפ בבכורה: ביצוע לא שגרתי ל"צא מזה"
ב-1895, כאשר פוצ'יני סיים את הלחנתה של 'לה בוהם', החברה האיטלקית נמצאה בתקופה של פילוג תרבותי-מוסיקלי. יש שמגדירים את הפילוג הזה כ'בעיית פוצ'יני'. מצידו האחד של המתרס, אלה שביקרו את פוצ'יני וצידדו בחידושיו של וגנר. הם קראו לשילובם של עקרונות חדישים יותר. מן הצד השני היו אלה שצידדו בהסתגרות תרבותית המקדמת את מאפייניה השמרניים יותר של האופרה האיטלקית – שהיו ועודם ייחודיים לה.
אולם ברור כיום שחשיבותה של "לה בוהם" ניכרת מהיבטים שונים. זו אופרה מייצגת לסגנון ה'וריזמו' – ריאליזם, לפיכך, הגיבורים של אופרה זו הם אנשים ארציים, יומיומיים – אמנים עניים, יצאניות, פרחחי רחוב וכיוב'. זאת בהנגדה לדמויות המיתולוגיות, הגדולות מהמציאות של וגנר, ששלט בכיפת האופרה בשנים אלה.
מעבר לכך, "לה בוהם" מייצגת גם קשר הדוק יותר בין הטקסט לבין המוסיקה המתארת את המתרחש בעלילה. חלקים נרחבים מהאופרה מובנים על מעין שיחה בשיר – במובן זה, פוצ'יני מותח את ציר הזמן על ידי ההתעמקות בעולמם הרגשי של הדמויות, בדרמה המתרחשת על הבמה.
את "לה בוהם" השתית פוצ'יני על הרומן 'חיי הבוהמיינים' מאת אנרי מורז'ה. האופרה מגוללת את חייהם של שישה בוהמיינים עניים ובמרכז העלילה סיפור אהבתם של רודולפו המשורר ומימי התופרת.
מימי חולה במחלה חשוכת מרפא, ובסוף האופרה מגיע סופה הטראגי. כביכול ליברטו מסורתי למדי לתקופה – אך ישנם גם רבדים עמוקים יותר ב'לה בוהם', נרטיב מטאפורי המתאר התפכחות מאידיאלים. כך, אהבתם של רודולפו ומימי מתחילה בעליית גג עלובה, ושם בדיוק היא מסתיימת. ואולי זאת הסיבה שפוצ'יני רשם כי עם מותה של מימי, הבין כי הסתיימו ימי בחרותו.
מבחינת הביצוע של אמש (רביעי) בבית האופרה – התפאורה הייתה בהתאם לנדרש. העוני של אמנים בוהמיינים בעליית הגג בפאריס, בית הקפה האהוב עליהם ברובע הלטיני, פונדק הדרכים עם עלות השחר, על יושבי הלילה הבודדים והמנומנמים, כל אלה היו עוצרי נשימה. ובכל זאת, הבחירה למקם את עליית הגג (מרכז ההתרחשות) בקומה נוספת מעל הבמה הייתה תמוהה. זה יצר ריחוק בין הצופים לבין המבצעי, ודווקא מכיוון שמדובר באופרת 'וריזמו', אשר גיבוריה הם אנשי היומיום, היה עדיף לצמצם את המרחק, מאשר להציב אותם על מעמד בימתי שכזה. גם ברור כי הג'יפ הצבאי שהכניס את מימי לבמה היה לא פחות מהזוי.
המבצעים כולם היו ברמה יוצאת דופן: הטנור של ג'ורג'יו ברוג'י כרודולפו מתבלט בגוון ייחודי, והוא ללא ספק דמות כריזמטית. למריה
אולם היה ברור כי כוכב הערב היה המנצח דניאל אורן – המחוייבות המוחלטת שלו ליצירה, הלהט שלו, התקשורת הכל כך הדוקה עם זמרים על הבמה ועם המבצעים מולו, כל אלה ניכרים. לא מעט פעמים, במהלך הערב, רכנו הצופים קדימה בעניין על מנת לראות את הידיים המנפנפות בלהט מהבור, את ההדהוד הנוצר מהקפיצה הנלהבת על כן הניצוח, את ההבעה הפראית-אצילית על פניו, כאשר הוא מסמן את הכניסות השונות למבצעים. אין ספק שאורן ידע למקסם את הפרטיטורה ואת תזמורת האופרה, לחשוף את אותם גווני גוונים אותם הלחין פוצ'יני.
בסך הכל, מדובר בהפקה וביצוע נהדרים של האופרה, ולראייה שלושת השעות שחולפות כמעוט מבלי להרגיש.
היכנסו לדף הפייסבוק של nrg תרבות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם