כבר לא מתבייש להצליח: ראיון עם נעם חורב
לא מזמן עוד גר בדירת חדר מסריחה וחילק את מחברות השירים שלו בהופעות וכיום כותב בהזמנה לאמנים המצליחים בארץ, נעם חורב מסביר איך הצליח להגשים את החלום, מסביר למה קשה לו לשתף פעולה בכתיבה ומודה: "במקצוע שלי, אני לא המילה האחרונה"
עוד בתרבות:
הניסוי בבני אדם מקבל ממדים מפלצתיים
על חשיבותם של יצאניות ופרחחים
ההורים הלכו לריאליטי, הילדים יסבלו במציאות
מי שהגיע מעפולה לעיר הגדולה, תל אביב, בלי מכרים או פרוטקציות בתעשיית המוזיקה, הפך תוך תקופה של ארבע שנים בלבד לאחד מהשמות המוכרים ביותר בגזרת מחברי הפזמונים בישראל. לראיה: רק לפני חודש שחרר רמי קלינשטיין את אלבומו "מתנות קטנות", על-שם הלהיט שכתב לו. בזמן קצר יחסית הספיק חורב גם לכתוב להיטי-קונצנזוס לגלי עטרי, ריטה, משה פרץ, רוני דלומי, דיאנה גולבי, אדם גורלצקי, מירי מסיקה, הראל סקעת ועוד.
איך זה קרה? גם חורב לא בטוח שהוא יכול להסביר. "מאז ומתמיד העולם שלי סבב סביב היצירה. תמיד רציתי לכתוב שירים, בדגש על פזמונים, וזה התעצם בגילאי הצבא, אז עברתי סוג של משבר. הכתיבה הייתה מפלט ומקלט, והתחלתי לכתוב המון. כל מה שעבר עלי תורגם לשירים.
"אחרי הצבא טיילתי קצת, ראיתי עולם, והחלטתי שאני עובר לתל אביב ומנסה את מזלי. לא כל-כך ידעתי איך, מה, למה או כמה. לא גדלתי במשפחה שמתעסקת באמנות או מוזיקה, וגם לא הכרתי אנשים סביבי שזה היה תחום העניין שלהם. הייתי קלולס, ולא הכרתי אף אחד – זו הייתה אולי הפעם השלישית שלי בעיר. התחלתי לנסות ולפלס את דרכי בתוך התעשייה הזו, שמאוד קשה להיכנס אליה. אבל מרגע שנכנסת, אתה כבר בפנים.
"היו לי שתי אסטרטגיות: הראשונה, היא להתחבר לכל אדם שיכול אולי להוביל או להכווין אותי. כל אדם ששמעתי שיש לו קשר למוזיקה, הייתי יוצר איתו קשר. השנייה, הייתה להגיע אל אמנים גדולים. מה שעשיתי הוא, לקחתי את כל השירים שלי, וכרכתי אותם בחוברות. הדפסתי עשרות חוברות כאלה. אני זוכר שששכרתי דירת חדר בדיזנגוף, מסריחה וקטנה, ושם היה לי קיר, שהעמדתי צמוד אליו מגדל ענק של כל החוברות. באותה תקופה הייתי ממלצר וגם עבדתי במשרד פרסום לתקופה, ואת כל הכסף שעשיתי הייתי מבזבז על כרטיסים להופעות. הייתי הולך להופעות של עמיר בניון, עברי לידר, ריטה. ובכל פעם שהייתי הולך להופעה הייתי לוקח מחברת אחת מהמגדל, מחכה לסוף הופעה ומוסר לאמן או לאמרגן את החוברת. היום יש פייסבוק והכל נגיש, אבל לפני חמש שנים לא היית יכול להגיע לכל מי שאתה רוצה ופשוט לשלוח לו הודעה".
לא היו נקודות שבירה בתהליך הזה? נשמע מאוד מתיש.
"הייתה פעם אחת בה חזרתי הביתה מהעבודה, עמדתי לצאת להופעה ופתאום שמתי לב שהמגדל נגמר, אין יותר מחברות. זה קרה בערך שנה אחרי שהתחלתי לעשות את זה, וזה היה רגע מכונן. אתה אומר לעצמך, אני במשך שנה שלמה רודף אחרי אנשים, מבזבז את כל הכסף שלי, נשאר ער כל הלילה כדי לכתוב שירים. וכלום לא קורה. אף אחד לא התקשר או חזר אליי, אפילו לא מתוך נימוס. ולעזאזל, מה אני עושה בכלל? אולי אני לא מספיק טוב? אולי באמת אין דרך להיכנס לתעשייה, אלא אם כן אתה מכיר מישהו?".
איך מתאוששים מכזה דבר?
"אני חושב שהמקצוע הזה, אתה לא בוחר בו, אלא הוא בך. מרגע שיש בך את החיידק הזה, בית דין לא יעזור – אי אפשר להשתחרר מזה. גם אם אף אמן לא היה חוזר אליי לעולם, הייתי ממשיך לכתוב שירים, בוודאות. אתה צריך לאהוב את זה. מבחינתי, כשיוצא לי שיר טוב, זה יום מאושר, אני בהיי, מסטול לגמרי. אז בסופו של דבר אתה מתאפס על עצמך וממשיך לעשות את הדבר שאתה הכי אוהב".
דריסת הרגל הראשונה שלו בתעשייה הגיעה בזכות מסיקה, לאחר שחורב עזר אומץ וניגש לאבא שלה במהלך הופעה. "בבוקר לאחר מכן קיבלתי ממנה מייל, בו היא סיפרה שלי שבלילה, סבתא שלה הייתה מאושפזת בבית חולים, והיא המתינה לרופא יחד עם המשפחה. בזמן ההמתנה אבא שלה מסר לה את המחברת שלי, היא קראה והייתה חייבת ליצור איתי קשר. כתבתי לה את 'הוכחה', שהיה השיר הראשון שלי שראה אור. משם זה התחיל להתגלגל: כתבתי את 'מילים' לאירווזיון, 'כשאחר' לאייל גולן, 'אישה חרסינה'...".
הערב בו עקב אחרי מסיקה האב ממקום למקום גם כן זכור לו כנקודת מפנה. "אני תמיד אומר, שהרגע הזה בו אתה חושש מהפדיחה, או לעשות בושות, זה הרגע שיכול לשנות את החיים שלך. אני הייתי מאוד מובך בסיטואציות האלה, והנה, אולי אם לא הייתי ניגש אליו לבסוף – כל זה לא היה קורה".
כל התהליך הזה דורש המון אומץ.
"מדי פעם כשאני אומר שיש לי רעיון לסטרט-אפ, נניח, בן הזוג שלי תמיד אומר לי, 'ההבדל בין אנשים שמצליחים וכאלה שלא, היא שהמצליחים עושים'. אני מאוד מאמין בזה, ואני רואה את זה בסדנאות כתיבה שאני מעביר. כישרון זה לא מספיק, צריך את האקסטרה, של 'להתאבד' על יצירה, להיות באמת אמיץ. אתה מאוד מפחד לקבל טריקות דלת, ומקבלים המון 'לא'. אני אומר לבוגרים שלי, יש לנו שתי רשימות בחיים. אחת כוללת את כל ההישגים שלנו, למשל, 'אני נועם חורב, כתבתי למיטב האמנים בישראל, זכיתי בשני פרסי אקו"ם, כתבתי ספר ילדים שהפך לרב מכר והיום הופך להצגה והכל כמובן בארבע שנים...'. את הרשימה הזו יותר נוח לנו להציג, בדרך כלל. ויש רשימה אחרת, 'אני נועם חורב, במשך שלוש שנים הלכתי כמו משוגע להמון הופעות, בזבזתי את כל הכסף שלי, אף אמן לא שם עליי, הרגשתי בודד בטירוף, וכן הלאה'. אבל אילו שתי רשימות שאחת לא יכולה להתקיים בלי השנייה. כל ה-'לא' הם מה שמביאים אותך ל-'כן'".
וברגע שה-'כן' של חורב נשמע, לא הייתה דרך לעצור. היום חורב כותב רומן ראשון למבוגרים, מעביר סדנאות לכתיבה יוצרת בביתו וגם נוסע איתה ברחבי הארץ ("הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות – עזבתי את העבודה והשקעתי את כולי בזה. היום נפתח המחזור ה-20"), וכמובן ממשיך לכתוב לאמנים מהשורה הראשונה, שהיום כבר רודפים אחריו. "לפעמים מתקשר אליי זמר שנותן לי כיוון, למשל, 'אני מאוד רוצה להודות למשפחה שלי דרך שיר', ואז אני שואל שאלות מכוונות ומפתח את זה לכדי שיר. זו פריבילגיה מדהימה, כי הוא חושף בפניי הצצה לעולם שלו בכדי שאני אפתח אותה", הוא מספר. "אבל בדרך כלל אני כותב ביד חופשית, כי אני מאוד סוליסט. לא מצליח להבין אנשים שכותבים יחד, נשמע לי הזוי. הרבה פעמים הציעו לי, ותמיד אמרתי שאין לי מושג איך עושים את זה. תהליך הכתיבה עבורי הוא הדבר הכי אישי ואינטימי, אי אפשר לדבר איתי כשאני כותב, אני לא שם".
ומצד שני אתה כותב על רגע של מישהו אחר.
"גם כאן יש טכניקה, אתה מוצא מהי נקודת ההשקה עם הזמר. דבר שרלוונטי עבורי ויהיה גם רלוונטי עבורו. אני מנסה לקלוט את האנרגיה של הבן אדם, וזה מחבר אותי אליו. כך זה גם שלי, אפילו הדבר הכי אישי, אבל זה גם מתאים לו".
עם כל הביקוש וההיצע של החומרים שלך, זה לא מרגיש תעשייתי קצת? כמו 'פס ייצור'?
"יש את המקום של האמנות ויש את המקום של המקצוענות והעבודה, ואפשר לחבר את זה. אתה מסגל כלים וטכניקות כדי להוציא מעצמך משהו אמיתי. כשאני מרגיש שאני מתחיל לכתוב על 'אוטומט', מנגנון הביקורת שלי מספיק מפותח בשביל לעצור את עצמי. הרבה פעמים באמת התחבטתי, 'מה פתאום אני צריך להגיש שיר עד יום שלישי? ואם לא יצא לי?'. אז יכול להיות שלא יצא, זה קורה הרבה. אבל אתה מצליח למצוא את הדרך לפרוץ את עצמך ולהתחבר לרגע מפרה או מעורר השראה, זה מגיע עם הזמן".
לא כואב לך 'להוליד' שיר ואז בעצם למסור אותו? [Banner]
"זה קורה, וזה תמיד מפחיד. במקצוע שלי, אני לא המילה האחרונה. זה עובר למלחין, מפיק וזמר, ולך תדע אם באחד השלבים בדרך לא תאהב את התוצאה. עם הזמן למדתי גם להגיד כשזה קורה. יש משהו משונה בכתיבה שהיא אישית מאוד, ופתאום אחרי חצי שנה שבעת-אלפים איש שרים את זה בקיסריה. אני לומד לשחרר, לנתק את השיר ממני. הוא כבר לא באמת שלי. מלבד זה, זה לא כואב כי אין לי כישרון שירה או נגינה. אני צריך מישהו שיהיה הגרון שלי, ומבחינתי אני אסיר תודה".
דמיינת שתגיע למציאות כזו, קיסריה שרה את נועם חורב?
"בפירוש לא. רציתי, קיוויתי, האמנתי – כי אם לא הייתי מאמין, כנראה זה לא היה קורה – אבל לא חשבתי שזה יהיה ככה. אף אחד לא באמת יודע מי כותב את השירים.
"פעם, היה כאן דור גדול של פזמונאים, היה כבוד גדול למשוררים. ואני מרגיש שבשנה האחרונה, פתאום לחלוטין מזהים את השם. אני יכול להזמין ב-'ארומה' ופתאום יגידו לי, 'זה אתה מהשירים!'. אני לא פרפורמר, אני לא על הבמה, ועדיין יש מין הכרה כזו, שהיא יפה בעיניי. דווקא בגלל שאני לא זמר, אנשים יכולים לגשת אליי ומדברים איתי ממקום מאוד טוב, אישי, אין 'מעריצות'.
"הרבה מתייחסים לכתיבה במין יראת כבוד, ולכותבים במיוחד. זה מצחיק קצת, אני מאוד פתוח, הם מבינים מהר שאני נגיש מאוד. אני מקבל ביום משהו כמו מאה הודעות בפייסבוק, אנשים מביעים הערכה ומספרים איפה השירים פגשו אותם. אני עונה לכל הודעה כזו, אני מסרב להיות ציני לגבי זה או להתייחס לזה כמובן מאליו. אני כל הזמן מזכיר לעצמי איפה הייתי לפני חמש שנים, ואיפה אני היום. אם יש לי את הזכות להיות מישהו שיהיה אחראי על שירים שיפגשו אנשים במקומות משמעותיים בחיים שלהם, לרגש אותם בצורה הזו, זו המתנה הכי גדולה שיש, ואני מברך עליה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם