משכיחי שואה: ספרות המלחמה מתעלמת מיהודים
גל של ספרי מלחמת העולם השנייה שוטף את עולם הספרות הבינלאומי. הבעיה: שואת היהודים כמעט לא קיימת בהם, בעוד שקורבנות גרמנים - יש ויש
עוד בתרבות:
נער ככל הנערים: קווים לדמותו של מפקד אושוויץ
מאסטרפיס הזיכרון של דויד גרוסמן מתרגם לבמה
גל של ספרי מלחמת העולם השנייה מזווית לא יהודית שוטף את עולם הספרות ובישראל מאמצים אותו בחום. בין היתר כבשו אצלנו את רשימות רבי המכר
למה אנחנו כל כך אוהבים לקרוא על מלחמת עולם נטולת שואה, ומה זה עושה להיסטוריה? ושאלה מטרידה יותר: האם מדובר רק בנקודת מבט ספרותית לגיטימית שפשוט צברה מסה קריטית? האינטואיציה הראשונית טוענת שכן. אבל מבט רחב יותר מספר סיפור קצת אחר: בגרמניה נאלצים בני הדור השלישי להתמודד עם דור הסבים. וכבר כמה שנים נשמעים בה קולות רשמיים המסרבים להתבייש במוצאם או לקבל אחריות על מעשי הנאצים. לטענתם, הגיע הזמן שהגרמנים יתמקדו בסבל העם הגרמני תחת השלטון הנאצי.
האם מדובר במגמה מכוונת, שנועדה למזער את השואה במקביל להאדרת הסבל הגרמני? לדובי איכנוולד, מנכ"ל הוצאת ידיעות ספרים, אין בכלל ספק: "מדובר בהדרה מכוונת של השואה", הוא קובע. "הגרמנים היום מנסים להרחיק את עצמם מאירועי מלחמת העולם השנייה, והשואה בכלל זה. נכון שאחד הראשונים היה ק.צטניק שלנו, שטבע את המושג 'פלנטה אחרת'. אבל הספרות הגרמנית העכשווית הופכת את השואה למשהו שבכלל לא התרחש, או התרחש בלי שהגרמנים ידעו או לקחו בו חלק. כיוון שאני יודע היסטוריה, אני קורא ומתעצבן. הספרות הזו היא בעיה היסטורית אמיתית – הרי כל העם הגרמני התגייס לחיסול היהדות. להפוך סיפורים בדויים, על מקרים פרטיים של התנגדות לנאצים, לקול המרכזי שמייצג את התקופה, זה שקר שמתחמק מאחריות".
"צריך להגיד חד משמעית: לא הייתה חמלה בגרמניה הנאצית. הגרמנים הלשינו, הסגירו, התעלמו. להפוך את הסבל הגרמני לנושא המרכזי במלחמת העולם השנייה זה פשוט לא מוסרי. הדור הראשון הדחיק את אירועי השואה, הדור הנוכחי מרחיק עדותו במקום להכות על חטא".
גם לדברי פרופ' זהר שביט, ראש התוכנית לתואר שני במחקר תרבות הילד והנוער בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב, מדובר במגמה מכוונת. שביט היא חוקרת ספרי ילדים ומחברת הספר "עבר בלא צל, שניתח את הסיפור הרשמי שסופר בגרמניה על הרייך השלישי והשואה. תוצאות המחקר שלה הפתיעו אפילו אותה.
"הגעתי אל ספרות הילדים הגרמנית העכשווית וחשבתי שכדאי לתרגם אותם לעברית כי הם ספרים מאוד איכותיים, ולמה שילדי ישראל לא ייהנו", היא מספרת. "אבל כשקראתי את ספרי הילדים הבולטים התברר לי להפתעתי שהם מספרים על מלחמת העולם השנייה סיפור שונה לגמרי מהסיפור שהכרתי. גרמניה המערבית בנתה בשלב מוקדם מאוד סיפור המתאפיין בצדקנות ובהצדקה עצמית, ובאי לקיחת אחריות לפשעיה".
"בשנות ה-60 אימצו הגרמנים נרטיב מסוים, שלפיו הגרמנים לא היו נאצים והנאצים לא היו גרמנים. הנאצים הם ה'אחר' האולטימטיבי. הגרמנים מוצגים כקרבנות העיקריים של הנאצים, והנאצים יוצגו, אם בכלל, כפסאודו-נאצים, שמצילים בסתר יהודים. היהודים ניצלים והגרמנים שסייעו להם משלמים את המחיר, סובלים סבל רב ולעתים קרובות מוצאים להורג".
אז כל הסופרים קיבלו החלטה לטשטש את השואה?
"לא. חשוב לציין שהספרים האלה נכתבו מתוך כוונות טובות, ולא מתוך כוונה להציג עמדות אנטישמיות. אבל בפועל, הם ניזונים מנרטיב שולט שעוצב על ידי גרמנים בדור הקודם, ולא רק שהם מטשטשים את השואה, הם גם רוויים סאב-טקסט אנטישמי. הנאצים הם ה'אחר', ומכיוון שגם היהודים הם ה'אחר', נוצרת אנלוגיה בין יהודים לנאצים. אלה גם אלה מוצגים כ'לא גרמנים', כהים, צעקנים, בעלי הון, וכמי שנהנים מיתרון יחסית לגרמנים. רוב הספרים מסתיימים בשנת ארבעים ואחת, או מתחילים בשנת ארבעים וחמש, השנים העיקריות של הפתרון הסופי מופיעות במעט מאוד ספרים. היהודים כמעט לא מתים, ואם הם כבר מתים מותם נגרם בדרך כלל כתוצאה מהתאבדות, כמו ב'לבד בברלין', או מהפצצות בעלות הברית. יש האדרה של תנועת ההתנגדות ושל הסבל הגרמני, והקטנה של הסבל היהודי".
במקביל לספרות העולמית, גם העיסוק בשואה בישראל משנה את פניו. חוסר היכולת להכיל טקסטים קשים מצטרף לעובדה היסטורית פשוטה:
"אנשים בהחלט מתרחקים מספרי שואה קלאסיים שעוסקים ישירות במחנות וכיו"ב", אומרת גיטל סימקוביץ', ספרנית בספרייה המרכזית ברמת גן. "אנשים מתרחקים מספרות שואה הארד קור, אבל רבים מהם נמשכים לאזור הדמדומים. ממה שאפשר ללמוד בספרייה, רוב האנשים ייטו לספרות שנוגעת בנושא, אבל במקביל בורחת ממנו. ספרות שנוגעת בפצע, אבל לא מחטטת בו עם כל האצבע פנימה. יחפשו זווית אחרת, שונה, לתקופה הזאת. הרי גדלנו על כל כך הרבה טקסטים אינטנסיביים של שואה.
"הדבר הכי חשוב בעיניי הוא להישאר עם אצבע על הדופק. אנשים ימשיכו לכתוב ולהביע באופנים שלהם, ולמתנגדים נותר להביע את הדעה שכנגד. יש לזה גם יתרונות – זה מעורר דיאלוג ומחיה את הנושא. נדמה לי שכל עוד אנחנו עם האצבע על הדופק ולפחות משוחחים על הנושא, תוהים לגביו וגם מתווכחים לגביו, אנחנו שומרים על מגע עם השואה, שמטבע הדברים, גם אם הדבר כואב מאוד, הולכת ומיטשטשת בזיכרון הקולקטיבי האנושי".
היכנסו לדף הפייסבוק של nrg תרבות
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם