שלושה סופרים, אינספור זהויות
בין ספרי השנה החולפת שלושה ספרים בהם מתחבטים הגיבורים בשאלות של זהות והשתייכות. בתזמון סימבולי ליום העצמאות, אשכול נבו, גיל קדרון ואוריה שביט מספרים על הדמויות שבראו, על המסע שעברו ועל נקודת המפגש בין הדמויות וביניהם
הם אינם הראשונים לעסוק בשאלות האלו, הרי אנו חיים במדינה שבה ההתחבטות בנושאי זהות היא חלק בלתי נפרד מהאופי שלה, מהאופי שלנו. ספרים רבים סביב הנושא נכתבו בנושא בשישים ושש שנות קיומה, אך הקולות שנשמעים בשנים האחרונות הם אחרים – הם מעבירים את הסוגיות האלו תהליך פרסונליזציה ומגישים אותן לקוראים דרך סיפור אישי, לפעמים אפילו אישי מאוד. אצל חלקם סיפורה של החברה הישראלית נוכח יותר ואצל חלקם פחות, אך הנורמות והמוסכמות הנהוגות בה מרצדות ברקע ונוטלות חלק בעיסוק בזהות. לעיתים קרובות, חידושים ותגליות בתחומי הטכנולוגיה, הרפואה ובתחומים נוספים זוכים למקום משמעותי ולפעמים אפילו מרכזי בעלילה.
לצד אמיר גוטפרוינד, אופיר טושה גפלה ועוד, עם הבולטים בבני הדור הזה נוכל למנות את אשכול נבו, שגיבוריו תרים אחר בית ומנסים לגלות מיהם ולמצוא את מקומם בחברה הישראלית המשוסעת ורווית הניגודים, את אוריה שביט, שגיבור ספרו "האיש המת" יוצא למסע שחציו הרפתקה וחציו הישרדות ברחובות תל אביב, לאחר שהוכרז כמת, ומגלה מה באמת קובע האם הוא מת או חי ואיזה תפקיד הוא משחק בחייהם של הסובבים אותו, ואת גיל קדרון, שהגיבור שברא ב"זרע הפורענות" נאלץ להסכין עם זהות חדשה, שכמעט איש אינו מודע לה מלבדו, ודווקא חשיפתה של אותה זהות, היא היחידה שביכולתה לסייע לו להשלים איתה.
בשיחה מרתקת עם שלושת הסופרים, הם מאפשרים לנו הצצה לעולמן של הדמויות שבראו וגם לעולמם שלהם, ומסייעים לנו להגיע לעומקן של השאלות האלו.
עוד בתרבות:
לורד בעקבות ריהאנה: אני חשופה לפחד קיצוני
גיבורי על: דימוי החייל בין ההכרחי למפחיד
צביקה הדר פותח את הלב ונכנס במתחרים
"נקודת המוצא של הדמויות בספר היא כזו של בדידות עמוקה, תלישות ושבר, ומתוך כל זה הן מנסות לחבר עצמן מחדש, לאחות את השברים ולמצוא מישהו שיגאל אותן מהתחושות האלה, מהמצב הזה", מסביר אשכול נבו את דמויות ספרו "המקווה האחרון בסיביר", דמויות שלא מסתפקות במי שהן ומחפשות כל הזמן מקום אחר להשתייך אליו – דת, מדינה, קהילה.
"יש שורה של אפשרויות לגאולה, שרובן מתגלות בספר כלא מספקות – חזרה בתשובה, השתייכות לקיבוץ, או לקבוצה של עולים חדשים. הדבר היחיד שמסתמן כסוג של אפשרות להשתייך באמת ולהיגאל מאותה בדידות, הוא מציאת החיבור הזוגי – אהבה. קחי למשל את האלמן והמורה לקלרינט -שניהם ניצולי אהבה. הם תלושים ובודדים, כמהים לקשר ומוצאים אחד את השני, במעין זהירות של מבוגרים למודי כאב.
"אבל גם החיבור הרומנטי עלול להיות זמני – משה ואיילת גואלים זה את זו מהגעגועים, מתחושת ההחמצה של הקשר שלא מומש, מהרהורי ה"מה אם" שמלווים אותם, אבל זה זמני – החיבור שלהם נמשך לאורך כמה שבועות של דיבור וכמה שעות של מגע. זה הכול. אנשים בספרים שלי מחפשים כל הזמן, ואולי דווקא החיפוש הוא זה שמגדיר את הזהות שלהם".
באילו מקומות בדמות או בעלילה יש משהו מאשכול?
"ככל שאני כותב יותר, כך אני מתרחק מהסיפור האוטוביוגרפי שלי. ובכל זאת, 'המקווה האחרון בסיביר', שלכאורה אין בו ולו אלמנט אוטוביוגרפי אחד, הוא ספר מאוד אישי עבורי, מפני ששאלת השייכות מלווה אותי עוד מילדות. כילד וגם כנער עברתי בין ערים ומדינות. שוב ושוב נאלצתי להיות הילד החדש בכיתה, זה שמשקיף על הכול טיפה מבחוץ. והתחושה הזו ליוותה אותי גם כאדם בוגר. רגע ההיכרות של נועה ועמיר ב'ארבעה בתים וגעגוע', למשל, זהה לזה שלי ושל אשתי, וגם הוא נבע מהמקום הזה– הכרנו בטיול במדבר יהודה. במהלך אחת ההפסקות התיישבנו כולם באופן אקראי. ואני, באופן שהוא אוטומטי לי לחלוטין, התיישבתי מעט רחוק מהקבוצה, במעין עמדת סוקר או משקיף, שממנה אני רגיל מילדות לשבת ולהתבונן על הכול. פתאום, הבחנתי באשתי לעתיד, יושבת בדיוק באותה הפוזיציה, רק מן העבר השני".
מלבד "משאלה אחת ימינה", שעוסק בנושאים יותר אוניברסאליים, כמו חברות, ברוב ספריך אתה עובד עם חומרים מאוד ישראליים – מתחים ופערים שמאפיינים את החברה הישראלית, עלייה ארצה, חיי הקיבוץ . ספריך תורגמו לשפות רבות והתפרסמו ברחבי העולם – האם נערכו בהם שינויים כאלה או אחרים עבור קהל הקוראים בחו"ל?
"רק בתרגום לגרמנית של 'נוילנד', במילה אחת ויחידה, שיניתי מילה כדי שהקוראים יבינו את הסוף של הספר באופן החתרני שאני רציתי שיבינו אותו. 'נוילנד' הוא גם הספר היחיד שבו הרגשתי שכן, אולי משהו אבד במעבר לשפות אחרות. ככל שנסעתי יותר בעולם בעקבות התרגומים של הספר הזה, הלכה והצטברה אצלי תחושה שזה ספר שכדי ליהנות מכל רבדיו צריך להיות ישראלי או לפחות יהודי. אפילו כדי להבין את ההקשר של השם 'נוילנד', צריך לדעת משהו על תולדות העם שלנו. על 'ארבעה בתים וגעגוע' ו'משאלה אחת ימינה', לעומת זאת, קיבלתי תגובות חזקות מאוד מקוראים בחו"ל. כאלה שהעידו על הזדהות והבנה של כל הרבדים של הספרים".
- עדיין נשאר הגעגוע: אשכול נבו לא מאכזב
- דתילוני: אשכול נבו מחפש תשובה ומוצא אמפתיה
ובהקשר לאותה כל-ישראליות, בוא נדבר רגע על הספר שכתבת לילדים, "אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה", שעוסק בעולמה של ילדה, הפנימי והחיצוני כאחד, כמעט ללא הקשר תרבותי - חברתי. איזו מערכת יחסים יש לדעתך בין הספר הזה לכלל היצירות שלך? האם באופן מודע ערכת הפרדה בין תוכן וסגנון שמיועדים לעולם המבוגרים ואלו שמוגשים לילדים?
"'אבא של עמליה' התחיל מסיפור שסיפרתי לבתי הבכורה כדי להכין אותה ואותי לנסיעת עבודה שלי לאוסטרליה. הסיפור מצא חן בעיניה והיא ביקשה לשמוע אותו שוב ושוב, גם אחרי שחזרתי מאוסטרליה. וכך התגבש הרעיון להפוך אותו לספר. תהליך הכתיבה היה נאיבי לחלוטין, ולא הרגשתי שאני עושה שם שום דבר מחושב – כתבתי אותו בדיוק כמו שהוא התנגן אצלנו בבית והעברתי אותו לעורכת ספרות הילדים בהוצאה, יעל גובר. השוני העיקרי בעבודה על ספר ילדים הוא העובדה שלאיורים יש חשיבות לא פחותה מאשר למילים. מבחינתי המאייר דיוויד הול הוא שותף שווה זכויות ביצירה של הספר הזה. יש דברים בטקסט ששונו או פינו מקום על מנת לאפשר לאיורים להשלים אותם. וכל העבודה נעשתה בדיאלוג, מה שהיה מרענן מבחינתי".
"אגב, בתי הקטנה, בת שלוש היום, שולפת את הספר מן המדף כל פעם שאני עומד לנסוע לחו"ל. לפעמים אני אפילו לא מספיק להודיע לה שאני עומד לנסוע, והיא כבר מרגישה את זה. ומכינה את שנינו לגעגוע - באמצעות הספר".
ספריך מאופיינים בריבוי דמויות ולעיתים אף בריבוי קולות. איך אתה מצליח להיכנס לראשן ולליבן של כל כך הרבה דמויות ששונות כל כך זו מזו?
"קשה לי כאדם לקבל אמת סמכותית אחת – יש לי בעיה עם סמכות, אפילו עם הסמכות שלי. ברגע שיש מישהו שטוען שהוא יודע את האמת, מיד אני רוצה לעשות דמוקרטיזציה של הספר ולתת לכמה דמויות לדבר ולהציג כל אחת את האמת שלה: לפרוש יריעה של קולות, שתגרום לכל אמת להיות אמת יחסית.
"איך כותבים דמויות שונות? יש פה גם אלמנט של מסתורין. אני לא יודע, למשל, איך הצלחתי לכתוב את סימה מ"ארבעה בתים וגעגוע". הרי חייה כל כך שונים משלי. כנראה שהייתה בתוכי סימה כזאת שהמתינה כל השנים שיתנו לה לדבר. אבל לא תמיד זה כך. לפעמים צריך לכרות, בעמל רב, את המנהרה שתחבר בינך לבין הדמות, כך שתוכל לכתוב אותה מבפנים. ולפעמים, כל כמה שאתה משתדל, זה לא מצליח. יש לא מעט דמויות שפשוט נשארות על רצפת חדר הכתיבה".
בניגוד לדמויות שנותרו על רצפת חדר הכתיבה, ואין ברירה אלא לשחרר אותן, יש גם דמויות שכתבת וזכו לעלות על הבמה, וכאן נדרשת יכולת שחרור אחרת - כאשר "משאלה אחת ימינה" עובד להצגת תיאטרון ע"י המחזאית דפנה אנגל, איך הרגשת עם זה שהדמויות שבראת והעלילה שטווית מקבלות עיבוד אחר?
"הרגשתי מצוין, כי העיבוד של דפנה אנגל היה מצוין, השחקנים עבדו בהתלהבות, והבמאי גלעד קמחי הבין לעומק מהי חברות וידע איך לתת לה ביטוי בימתי. החזרה הגנרלית של ההצגה הייתה אחד מהרגעים הטעונים והמרגשים שהיו לי בשנים האחרונות. הייתי הצופה היחיד באולם פחות או יותר. ולקראת הסוף הייתי ממש על סף בכי. פתאום הרגשתי איך הספר קם לתחייה, ולא רק הספר, אלא גם השנים שבהם כתבתי אותו, והתהיות שליוו אותי בשנים ההן. והזמן שחלף מאז. אחר כך ראיתי את ההצגה שוב. ושוב. ושוב. ויש אפילו קטעים, לא נעים להודות, שבהם היא יותר טובה מהספר".
בניגוד לנבו, שהעיסוק בזהות מלווה אותו עוד מילדות והוא מאפיין מרכזי של יצירתו לאורך השנים, אצל קדרון השאלות האלו צצו בחייו לפני שנים ספורות בלבד, עם הולדת בתו, שהגיעה לעולם כתוצאה מתרומת זרע. כשלוש שנים לאחר מכן, הגיח לאוויר העולם גם ספר הביכורים שלו, "זרע הפורענות", שעושה שימוש בחוויה שעבר, אך מעביר אותה למשפחה אחרת, שונה מאוד משלו, בה תרומת הזרע היא סוד גדול שאי אפשר לדבר עליו. ערן, שאת דמותו ברא קדרון, מתקשה להשלים עם הזהות שלו כאב, משום שכל העת מנקרת בראשו הידיעה שאינו האב הביולוגי. ערן אינו מסוגל להפסיק לתהות האם האופן בו הסביבה רואה אותו כאב ישתנה במידה והסוד יתגלה, ובו בזמן מבקש לחשוף אותו, על מנת שיוכל לדבר עליו, לעבד את המשמעות של אותה זהות עבורו ולעטות אותה על עצמו.
הספרות הישראלית לא עוסקת הרבה באבהות או מביאה את קולו של האב. על אחת כמה וכמה אב שילדיו באו מתרומת זרע, כמו ב"זרע הפורענות". איך אתה מסביר את זה?
"כשהקמנו את הבלוג 'תשאלי את אבא', חצי שנה לפני צאת 'זרע הפורענות', אני ושותפי לבלוג היינו הראשונים שדיברו על אבהות כעל נושא מרכזי, עד כמה שידוע לנו. אנחנו, על כל פנים, לא הכרנו בלוגים אחרים של אבות שמוקדשים רק או בעיקר לאבהות. עכשיו, בחלוף שנה, נתקלתי כבר בעשרה כאלה, פחות או יותר. נרחיק ונתייחס לא רק לאבהות, אלא לאבהות שמקורה בתרומת זרע – לא ראיתי לכך ביטוי פומבי. חיפשתי, התעניינתי, ולא מצאתי ספרים או בלוגים שמדברים על זה. זה לא משהו שדובר בו באופן גלוי, או שהרבה הכירו".
עכשיו, בעקבות הספר, הנושא הפך להיות מוכר ומדובר יותר. לעתים קרובות, כאשר סופר מוציא ספר חלוצי בתחומו, יש ציפייה שייקח על עצמו את ניהול השיח בנושא. אתה מרגיש שמצופה ממך לדבר בשמם של האבות שילדיהם באו מתרומת זרע, להיות פעיל בתחום, לפתוח קבוצות?
"באיזשהו מקום כן. קרה שיצרו איתי קשר אבות שהמשותף לי ולהם הוא החוויה האבהית המסוימת הזו בלבד. אבל כשכתבתי, לא חשבתי על המקום הזה".
ומבחינת הזהות שלך בעיני כל? חששת שברגע שהספר ייצא, זו תהיה ההגדרה שלך בעיניי מי שאינו מכיר אותך – "זה גיל, הוא אב לא ביולוגי לילדה מתרומת זרע"?
"כן, אני יכול לומר שחששתי. אבל אני עצמי לא מרגיש שזו הזהות שלי - זה משהו שקרה לי ואני מקבל אותו, ובדיעבד לא הייתי רוצה שזה יקרה אחרת, מפני שברגע שהילדה שלי נולדה, לא הייתי רוצה שמשהו יהיה שונה בה, אפילו לא הקצה של התלתל. נכון, זה נושא טעון ואינטימי, ונכון, כתבתי עליו ספר, אבל למרות כל זאת, ההגדרה הזו, הטייטל הזה, לא מאוד נוכחים בכל רגע בחיים שלי ומבחינתי – לא מגדירים אותי".
- סופר נולד: זרע הפורענות של גיל קדרון
היום, כחצי שנה אחרי צאת הספר, החשש הזה התממש?
"במידה מסוימת. יש אנשים שלא רק רואים בי את האב הזה, שהילדה שלו באה כתוצאה מתרומת זרע, אלא גם מתעקשים שערן מהספר הוא בעצם אני. אבל, למרות שהרבה אנשים מתקשים להאמין בכך, הספר לא אוטוביוגרפי – אני לא התמודדתי כמו ערן ואשתי לשעבר הייתה מאוד תומכת, בניגוד גמור לנטע, אשתו של ערן.
"הכתיבה השאירה את הנושא הזה מאוד נוכח בחיי, אבל ביומיום זה לא משהו שתמיד בא לי לדבר עליו עם כולם. אני צריך לשים את הגבולות מתי אני רוצה לדבר על זה ועד כמה להעמיק. עכשיו אני לומד לשים את הגבולות האלה, ולומד גם לצחוק על זה. חשוב לצחוק".
הספר אמנם אינו אוטוביוגרפי, אך מעבר לגרעין שממנו יוצא הסיפור, באיזה מקומות בכל זאת יש בערן משהו מגיל?
"גם אם אתה כותב על מישהו אחר, אתה כותב באיזושהי מידה על עצמך, על חלק מעצמך – מה שבלבך. סיימתי עכשיו להקליט את הספר בקולי, וכשהקראתי אותו, גיליתי שקשה לי לעשות את זה. יש שם סצנות קשות, בעיקר בנוגע לחוסר היכולת של ערן לדבר על זה עם אף אחד, ומצאתי את עצמי חושב – מה אם זה היה המצב? הייתי מרגיש לגמרי לבד. אבל לא הייתי לבד אז, ואני לא לבד גם היום".
אם ערן היה חלק מקבוצה של אבות במצב דומה – פורום, קהילה או כל קבוצה אחרת, ההתמודדות שלו הייתה שונה, לדעתך?
"בוודאי, ערן מאוד רצה מישהו שהוא באמת יכול לדבר איתו על זה. הוא היה ממש צמא לדבר על זה. כל עוד הוא היה בארץ, לפני שנסע להודו, הוא הרגיש מבודד – הוא לא היה יכול לדבר על זה עם אשתו, והיא לא מסכימה שידברו על זה עם אף אחד אחר. גם היה עוזר מאוד אם זה היה משהו שמדברים עליו בגלוי, והאמת שלא רק לערן, אלא גם לי, וזה עשוי לעזור לכל אחד.
"זה העסיק אותו כל כך, עד שהוא ראה את זה בכל מקום. יש רגע ברכבת שבו הוא יושב ומולו עומדים כמה גברים, כך שהעיניים שלו בדיוק בגובה האשכים שלהם וזה כל מה הוא רואה – אשכים, מפני שזה מה שמעסיק אותו באותו זמן, והוא רק מחפש לדבר על זה. אחרי שבתי נולדה, ראיתי בכל מקום ילדות שלא דומות לאבות שלהן".
גם כתיבה יכולה להיות דרך להוציא את הקושי החוצה, לדבר. אתה מרגיש שבכתיבה היה משהו תרפיוטי, מעין דרך להתמודד?
"את כתיבת הספר, שנשכה שנתיים, התחלתי כשמלאו לבתי שלושה חודשים. כן, היא עזרה לי, למרות שאני מרגיש שהתמודדתי הכי טוב שיכולתי. כשכתבתי, קרצפתי כמעט את כל הפינות, פתחתי הרבה, שחררתי הרבה, בעיקר את תחושת הבושה שהייתה לי אז. יש דברים שבהחלה הלחיצו אותי, כמו כל עניין הדייטינג - מתי אומרים? דייט ראשון? שלישי? חמישי?".
ומתי אומרים?
"לפעמים זה כבר ידוע – יש את הספר והראיונות שבעקבותיו. ולפעמים, אני מספר. וזו כבר בכלל לא בושה – אם יש מישהי שהפרט הזה עליי מפריע לה, כנראה שאנחנו באמת לא מתאימים זה לזו וטוב לגלות את זה כבר בהתחלה".
בעוד שגיבוריו של נבו יוצאים למסעות חיפוש אחר זהות שחוצים דרכי חיים, תרבויות, קהילות ומדינות, וערן של קדרון נמלט עם מחשבותיו להודו, ברק, הגיבור ב"האיש המת" של אוריה שביט, נשאר בתל אביב וחווה את האנשים והמקומות שבחייו בדרך שונה לגמרי מזו שהוא מכיר ורגיל אליה. תוך כדי מסע כפול יוצא דופן – הן ברחובות העיר והן זה שבנפשו, הוא מתוודע לגורמים שקובעים באמת מיהו והאם הוא חי או מת.
בכובע השני שלך, כאיש אקדמיה, אתה חוקר את שאלת הדמוקרטיה בחברות מוסלמיות והמיעוט המוסלמי בחברות מערביות. נושא הזהות מאוד משמעותי שם, ובעיקר התנגשות של זהויות. ניכר שנושא הזהות מעסיק אותך מאוד. אתה יודע לשים את האצבע על הסיבה לכך?
"המחקרים שלי על מיעוטים מוסלמים מתמקדים בשאלות הלכתיות, שרובן טכניות מאוד, והמחקרים על שאלת הדמוקרטיה עוסקים בעיקר במושגי החירות, זכויות האדם וריבונות העם כפי שהם נתפסים בכתיבה אסלאמית. אבל כן, יש לכל השאלות האלה שורש אחד משותף, והוא באיזה מידה 'אני' יכול להיות מושפע מ'אחר' ועדיין להישאר הוא עצמו, אם יש בכלל דבר כזה, הוא עצמו.
"'האיש המת', לפחות כמו שאני הבנתי אותו, מתייחס לשאלה מאוד מסוימת של זהות - הקיום שלנו בעולם שבו הרבה מהנוכחות שלנו, מחשבון בנק ועד פייסבוק, היא בעצם אותות אלקטרוניים שלא תלויים לגמרי בקיומנו הגשמי. אם אני מת וחשבון הפייסבוק שלי עדיין חי, האם אני בעצם מת?
"היחס בין מציאות לייצוג שלה, בין הוויה לזיכרון ובין מקור לשכפול, מעסיק אותי מילדות. אני חושב שזה קשור למשבר שחווים הרבה אנשים כותבים: הרגע שבו אתה מבין שכל חוויה היא גם הזיכרון של החוויה, והשליטה במילים יכולה להכתיב את הזיכרון. זה רגע שיש בו עוצמה, אבל גם סכנה גדולה - הוא מקלקל במידה מסוימת את האמיתות של המציאות ושל זיכרון המציאות כאחד. הוא משכר ומאיים כאחד, אי אפשר לחמוק ממנו ואי אפשר להתפייס איתו".
בתחילת הספר ברק קורא את 'רובינזון קרוזו' וכמעט מיד לאחר מכן מוצא עצמו במצב מאוד דומה לזה של הגיבור, שמנסה לשרוד ללא הכלים והאמצעים שתמיד עמדו לרשותו, במקרה של ברק – ללא הזהות שלו. במה שונות ההרפתקאות שלהם זו מזו?
"רובינזון קרוזו הוא סיפור של בורגני חובב הרפתקאות, שנקלע לאי בודד כמעין סנקציה-שמימית על כך שלא ידע את מקומו, ובסופו של דבר מוצא את עצמו מנסה לכונן-מחדש מעין חיי נוחות בעולם החדש. באופן משונה, סיפור ההרפתקה הגדול ביותר שנכתב הוא סיפור שלא קורה בו הרבה. גם ברק לביא הוא הרפתקן שמוצא עצמו על מעין אי בודד, רק שבמקרה שלו זה קורה בעיר שלו, תל-אביב, מה שיוצר כמובן עימותים ואתגרים מסוג שונה".
במה שונה תל אביב הזו מתל אביב שהכיר?
"זו עיר פחות שאננה ושמחה מזו שרובנו חווים ביומיום. המצב של ברק מאלץ אותו לחוות, להבדיל מלראות או להכיר, את האנשים השקופים שבדרך כלל רובנו לא באמת יורדים לעומק הקושי שלהם - חסרי הבית, נגני הרחוב, עובדי הניקיון".
- "האיש המת": הישרדות נוסח תל אביב
שקופים כמו ברק?
"בהחלט, ומה שהופך אותו לכזה הוא לא האירוע הדרמטי והייחודי שהוא חווה, כלומר מציאות שבה כל מי שמכיר אותו חושב שהוא מת; בשלב הזה עדיין יש לו מרחב תמרון וכוח לא מבוטלים. הרגע המכריע הוא כמה ימים אחר כך, כשכרטיס האשראי שלו נחסם - כלומר כששני מחשבים שבהם הוא מתומצת כאוסף של ספרות מתקשרים ביניהם. מאותו רגע הוא הופך לנווד חסר בית שנלחם על הישרדותו במובן הקיומי ביותר".
יש איזו משאלה כמוסה שמסתתרת בין דפי הספר, ונדמה שהיא אינה של ברק כי אם שלך – להיות אורח בחיים שלך עצמך, להשקיף עליהם ולדעת מה החברים והמשפחה חושבים עליך באמת. זה משהו שהיית רוצה להתנסות בו, אם היית יכול?
"אדם צריך להיזהר במשאלות שלו! אבל מאחר שאחד מספרי הילדים שכתבתי, 'דני וקרמבו', מספר על העולם מנקודת המבט של כלב, נראה לי שזה יכול להיות מעניין ובלבד שזה לא יהיה בולדוג".
באילו מקומות ב"האיש המת" יש בברק משהו מאוריה?
"כל כתיבה היא בהכרח אוטוביוגרפית - אדם פשוט לא יכול לכתוב מחוץ לעצמו. כך שכל אחת מהדמויות בספר, ולא רק הגיבור, היא ביטוי כלשהו שלי, או של משהו שהייתי יכול להיות, או של משהו שאני מפחד להיות. אני לא בטוח שנכון לסופר לעשות אנליזות מהסוג הזה, אז אסתפק בלומר שגם אני תמיד דואג לשבת ליד החלון בטיסה".
בקריאה רגישה של ספריהם של נבו, קדרון ושביט, נראה שמה שמשותף לחיפוש הזהות של גיבוריהם, הוא ההבנה שעל מנת שאדם יוכל ללבוש זהות כזו או אחרת, הוא עצמו אינו מספיק. צריכה להיות קבוצת אנשים בעלי אותה זהות, שתוכל לקבל אותו אליה או לכל הפחות חברה שתוכל להסכים עם הזהות הזו ולאשר אותה. על מנת שערן של קדרון יצליח להשכין שלום בנפשו, עליו לקבל אישור מן החברה על כך שהוא אב לכל דבר, למרות שאינו אב ביולוגי, וגם למצוא אבות דומים לו, איתם יוכל לדבר על כך. כדי שברק של שביט ייחשב כחי, על ממשקי המחשוב ובסיסי הנתונים להכיר בו ככזה, ורק אז עשויים להכיר בכך גם משפחתו וחבריו. ועל מנת שגיבוריו של נבו ימצאו את המקום אליו הם משתייכים, הם זקוקים לתהליך של התנסות, להיכרות מקרוב עם הקהילות השונות ולזרועות שיושטו אליהם ויימשכו אותם פנימה אל אחת מאותן קהילות.
אחת הנקודות המעניינות ביותר שעולה מן השיחות עם שלושתם, היא פן אחר וייחודי של זהות – זהותו של הכותב עם הטקסט. נראה שלא ניתן ליצור
תמהיל הסופרים שכותבים בנושא מצדיק התעכבות קלה והתבוננות – ותיקים למדי לצד חדשים, כאלו שפרוזה היא סוג הטקסט העיקרי שהם כותבים, לצד כאלו שעוסקים גם בעיתונות או במחקר אקדמי, כותבי ספרים למבוגרים בלבד לצד אלו הכותבים גם לילדים, בני גילאים שונים, רקע שונה, מצב משפחתי אחר. וכשם שהכותבים נבדלים זה מזה, כך גם הקוראים. ניכר ששאלת הזהות וההשתייכות מעסיקה את כולנו.
אם כך, מדוע השאלות האלו מעסיקות כל כך את דור הכותבים הזה ואת דור קוראיו? אולי משום שבחברה כל כך מפולחת ומשוסעת, בה יש ריבוי זהויות ואדם יכול להשתייך בו בעת לכמה מחנות, בלתי אפשרי עבורו להימלט מהצורך לחפש את המקום המדויק שנכון לו. וגם משום שאנו חיים במציאות בה אנו נחשפים לשלל דרכי חיים, קהילות, חברות וקבוצות, והפיתוי לא לקבל את הזהות שלתוכה נולדנו ולחפש לנו את זו שנבחר בעצמנו, גדול מתמיד. השאלות האלה כאן והן צצות וזוקפות את ראשן הן בהקשר החברתי-מדיני והן בסיטואציות בחיי היומיום, כך שאפשר לבחור שלא לכתוב עליהן, אך לא ניתן שלא להבחין בהן.
על מדפי הספרים מונחים הרבה יותר מטקסטים כרוכים שנכתבו בעמל רב. בין הדפים, פועמת נשמתה של חברה, נשמעים קולותיהם של אנשים בשר ודם. בספרים האלו נמצא פחדים שכולנו יכולים להזדהות איתם, חלומות שאנו שותפים להם, חוויות שצרובות גם בנו וגיבורים שיכולים להיות גם אנחנו.
מעניין לנסות ולצפות מה יאפיין את הספרים שייכתבו בשנים הקרובות ומאלו תמורות חברתיות ותרבותיות יושפעו. האם הגיבורים החדשים שנפגוש ימשיכו את תהליך החיפוש אחר השתייכות לקבוצה או לקהילה, או שדווקא יחלו במגמה הפוכה של התכנסות וריכוז בעצמם, כמעין תשובה לביקורת שפופולארי כל כך להפנות כלפי הצעירים כיום? ומה בנוגע לאופי הכתיבה? האם סגנון הכתיבה הפייסבוקי והטוויטרי הספיק לחלחל אל הכותבים החדשים וכתיבתם תהיה רזה יותר?
הלך הרוח החברתי בישראל בשנתיים האחרונות הוא כזה של חיפוש אחר צדק, שמוצא לו ביטוי במושגים של מוסרי מול בלתי מוסרי, נכון וראוי מול שגוי ובלתי ראוי. יש להניח שנוכל לזהות אותו בספרים שנכתבים ברגע זה ממש ובאלו שעוד עתידים לבוא בשנים הקרובות. ועד אז, נמשיך לקרוא על עצמנו.
היכנסו לדף הפייסבוק של nrg מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם