חוט התרגשות דק: מירה קדר שוזרת עלילה פרטית בלאומית
בשפה מתנגנת מגישה סופרת הרגישויות, רחשי הנפש והחידושים המילוליים, את "תאנה ממתינה לשמיים". הספר השלישי בטרילוגיה הוא יצירת אמנות ולא עוד תוצר כתיבה
עוד בתרבות:
ישראל אחת, שלושה סופרים, אין ספור זהויות
לורד בעקבות ריהאנה: אני נתונה בפחד קיצוני
גיבורי על: דימוי החייל בין ההכרחי למפחיד
במקביל ולסירוגין מתרחשת עלילה אחרת שגיבוריה הם הוריהם או קרוביהם של חלק מדמויות ההווה. כאן נפרשות אפיזודות בחיי הדמויות על רקע פרעות תרפ"ט, מלחמת העולם השנייה ומרד גטו ורשה, המאבק בבריטים, מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים. בחלק זה מייצגות הדמויות היבטים שונים של קורות עם ישראל במאה העשרים, ושמות רבי משמעות כגון יגאל, דויד ונעמי מעצימים את המסרים העל-אישיים והלאומיים.
למרבה המזל, אין המסרים הללו מעיבים על האופי האישי הבולט של המסופר, כאשר במרכז העלילה ניצבת חידת האהבה ואף כפילותה האפשרית, המתקשרת לארבע הדמויות המרכזיות. אחת הבולטות שבהן היא רות, המשלבת תכונות ביתיות עם עזות נפש ונטייה לקיצוניות. מנוגדת לה "העולה החדשה" נעמי, פליטת מלחמה, אישה מופנמת וביקורתית, "שמאלנית" מהזן של פעם, דמות אירופית עדינה וקצת תלושה. רות קשורה ליגאל ונעמי לדויד, אך אין אלה קשרי אהבה רגילים אלא המשכיות הקשורה גם לאסונות שפקדו כל אחת מהן ופקדו גם את דויד ויגאל. האנלוגיה שבין הקשרים מעמיקה את תחושת הסבך, עד ההתרה המעניינת.
שני הסיפורים מנהלים ביניהם דיאלוג. כך למשל, בולט הדמיון בין הניכור שחשה נעמי כלפי הלאומיות ובמיוחד בגילוייה האלימים לבין העוינות של סמדר כלפי ה"מתנחלים" בפרט והציונות בכלל. מוטיבים כמו החצר והתאנה חוזרים בשני הסיפורים. אך בעוד סיפור ההווה מתרחש בעיקר במקום אחד, מתפצל סיפור העבר לכיוונים שונים במקום ובזמן.
הרצון להקיף תחנות היסטוריות משמעותיות גורם לעתים להפלגה יתרה למחוזות רחוקים, ולכן להבדלים גדולים ברמת המוחשיות של הדמויות בחלק זה של הספר, כאשר הדמות הפחות משכנעת מבחינה מימטית היא בועז מגטו ורשה, שרישומו יותר כ"אידאה" מאשר כדמות בשר ודם; תורמת לכך גם טכניקת ה"הגדה" (telling) שנוקטת תכופות המחברת, אולי בשל ריחוקה מהדמות ועולמה.
אדגיש עם זאת שדמויות אחרות בסיפור העבר מעוצבות באופן חי ומעניין, לעתים בשילוב הומור, כמו בתיאור רתיעתו של עובד מאחת הנשים ביצירה. מבחינה כרונולוגית קודמים גיבורי הסיפור הזה גם לגיבורי הרומנים הראשונים בטרילוגיה של קדר, הכוללת את "אחד מאלף" (תשס"ח) ואת "אהבה, שמים וריח הדרים" (תשע"א).
למרות ש"תאנה ממתינה לשמים" הוא השלישי בטרילוגיה, הוא עומד בפני עצמו, וניתן לקרוא אותו בהנאה גם אם אין מכירים את קודמיו. עם זאת, יש ערך מוסף לקריאת שלושתם כמכלול, כי חלק מהדמויות מופיעות ברומנים האחרים. יש גם דמיון בין הרומנים בבחירתה של המחברת להימנע מדומיננטיות של דמות אחת. "אחד מאלף" משלב שתי נקודות מבט, ב"אהבה, שמים וריח הדרים" חמישה מבטים שונים ועוד אחד באפילוג; "תאנה ממתינה לשמים" משרטטת באמצעות מספר יודע כול שלוש נקודות מבט מרכזיות ועוד שבע משניות, ונוספת על כך דמות שכבר נפטרה אך רוחה מרחפת על פני העלילה. ריבוי הדמויות המתוארות מתוך עולמן הפנימי יוצר תחושה של אינטימיות ואותנטיות, ואף נותן ביטוי להשקפות העולם השונות ואף המנוגדות.
מירה קדר היא סופרת של רגישויות ורחשי נפש יותר מאשר של עלילות דרמטיות. באירועים המתרחשים בתיאטרון ובבית הקפה בולטת מאוד שפת המבטים השונה מאדם לאדם. אין דומים מבטיו החודרניים של עופר ה"שרמנטי" למבטיה המושפלים של רותם המופנמת, ולמגוון מבטיה של רחלקה, שעשויים לנוע בין הימנעות מסתייגת לקשיחות תוקפנית המעלה על הדעת אסוציאציות מהעלילה המקבילה. כל הדמויות מתאפיינות ברגישות גבוהה במיוחד, והקשב ההדדי ביניהן הוא ברמה של דקויות, של גוני גוונים. כל ניואנס מהדהד בתודעות וזוכה לתגובה פנימית או חיצונית. הן מנהלות ביניהן דיאלוגים גלויים שמגיעים לעתים לטונים חריפים, אך במקביל מפכה דיאלוג נסתר של מחוות זעירות, מבטים, הבעות דקות, אינטואיציות עדינות והרבה מחשבות על הזולת.
אלה באים לידי ביטוי בסגנון ייחודי ואף יחידאי המשלב מבע לשוני פיגורטיבי של דימויים ומטפורות יחד עם ביטויי יומיום שכיחים, המקרקעים
כך למשל מעוצבת התרגשותה של ענבר באמצעות מטפורת החוט: "חוט ההתרגשות הדק שהסתולל בלבה - כאילו הסתבך סביב עצמו בתנועות ריקוד - תפח והלך עד שהפך סליל סבוך" (עמ' 9) ואחרי כמה פסקאות: "כמו הפך סליל ההתרגשות הדקה לפקעת עבה, סבוכה, מאיימת להיפקע" (עמ' 10). אותו חוט חוזר ונשנה במהלך היצירה כביטוי לעולמה הפנימי של ענבר ולתגובותיה השונות. מטפורה זאת מתמזגת עם מוטיב של דקוּת המופיע לאורך הרומן בעלילת ההווה. קדר נוקטת גם טכניקות ריאליסטיות של פירוט עניינים יומיומיים וטריוויאליים. היסוד הריאליסטי מועצם גם על ידי ההנחיות הקוליות, כאשר המספרת מציינת אופן הגייה של מילים מסוימות במלעיל או במלרע, כמו מדובר במחזה.
מוטיב אופייני הוא המלאות כביטוי לעוצמות הרגש ולהתמודדות עם זיכרונות העבר: "משאך הושיטה ידה אל בקבוק הבושם, עוד בטרם נתן ריחו, ידעה שבתוך שניות ימלא גלעד את לבה"... (עמ' 10) ובהמשך תיאור פרוסטיאני של גלעד הקולף תפוז. דוגמה נפלאה אחרת לסגנונה של קדר: "הוא נדרך למראֶהָ של רחלקה המתקרבת (כמו מפני הבהוב מסמא מבליח ושב ונאסף), מתפעל מיכולתה לעמעם את עצמה, ומכוחו של יופייה לשוב ולבקוע את העמעום בניגוד לרצונה" (עמ' 115).
מירה קדר נוהגת בלשון כבמדיום אמנותי, בשונה מהשפה הפונקציונלית של סיפורת רבי המכר. בולטים גם חידושים מילוליים של קדר כמו הביטוי "בת חיוך" וצירופים מקוריים שונים. ידה של המשוררת, שפרסמה שני ספרי שירה, ניכרת גם באפקטים המצלוליים הרבים. עם זאת, המדיום אינו המסר אלא ביטוי לתכנים הנעים בין הפרטי ביותר לבין האידאי והקולקטיבי.
אחת התמות הבולטות ברומן היא החצר המשפחתית רחבת הידיים המהווה מעין ממלכה בפני עצמה. החצר מופיעה בעלילת העבר כמקום של מסתורים והתרחשויות שונות, ובהווה בעיקר כמושא לזיכרונות או כנושא למחזה. החצר סופחת אליה משמעות מיתית של גן עדן עלי אדמות, מקום של משפחתיות ומשחקי ילדים, טיולים וסודות. לבה הפועם של החצר הוא התאנה היפה, כמין "אקסיס מונדי" – ציר העולם - מושג המתאר מגע בין שמים וארץ.
התאנה היא אחד משבעת המינים ולכן קשורה להוויית הארץ. דווקא בועז ה"יורד" הוא זה החש כיסופים עזים לתאנה במהלך דיון על ארץ ישראל: "למשמע דבריו חש בועז שוב געגוע (כמעט קוצר רוח) לתאנה שלו - עד שתתמלא שמים, מצטער שייאלץ להמתין לחורף שתשיר מעליה מחדש את עליה ותפנה מקום בין ענפים חשופים, פושטת זרועות השמיימה" (עמ' 151).
נושא בולט אחר הוא ארספואטיקה. הדיון על אודות ההצגה מזמן אפשרויות שונות להבעת דעות, ובעיקר על הקשר שבין תהליך היצירה לבין מימושו כמחזה, כי הפקת הצגה מחייבת שיתוף פעולה בין אמנים שונים וטכנאים. הטהרנית ביותר בין האמנים שבקבוצה היא ענבר, ציירת המתמסרת לעבודתה בבדידות אלמונית. מקורביה אמנם מעריכים מאוד את עבודתה, אך מעטים מאוד יודעים על אודותיה, והחשיפה הראשונה של עבודותיה מתרחשת בהצגה זאת. יעל אומרת עליה שגלעד אחיה "האמין שמדובר באמנית מקורית שמתעקשת על הייחודיות שלה ולא מחפשת קיצורי דרך איך להגיע לקהל או איך להתחנף לטעם שלו" (עמ' 132).
בנימה אישית, כמי שמודאגת מתרבות רבי המכר ומטשטוש ההבחנה בין גבוה לנמוך, בין אמנות לסתם כתיבה, אני רואה בקדר סופרת המשתייכת לקבוצה קטנה של סופרים איכותיים בני דורנו כמו יהודית הנדל, חיים באר, אהרון מגד, צבי לוז, ישעיהו קורן, א"ב יהושע, חנה בת שחר, ובין הצעירים יותר: גילית חומסקי וגלית דהן-קרליבך. כולם סופרים אמנים, אמנם בדרגות שונות של כתיבה, והם בני דמותה של ענבר, כמצוטט מפי גלעד בפסקה הקודמת.
בהעריכי את כתיבתה של קדר, שאותה לא פגשתי מעולם, הרשיתי לעצמי להיענות לבקשתה להעיר על ספרה בעת כתיבתו, בין אחרים שהעירו וסייעו, ולכן אני מופיעה ברשימת התודות, וכאן המקום לגילוי הנאות ההכרחי.
ואציין עוד שבח מיוחד לציור האקריליק על בד של שמואל מושניק הממלא את הכריכה בגוני אדום וירוק עזים יחד עם תחושת מסתורין המרחפת בין האילנות המתגבהים, ושבח נוסף להודיה קדר מעצבת העטיפה.
היכנסו לדף הפייסבוק של nrg תרבות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם