דני רובס: מעולם לא טרחתי לבדוק מה אני נחשב
אחרי כמה שנים טובות בהן נעלם מהרדאר המוזיקלי, חוזר דני רובס לזירה עם אלבום חדש, סבב הופעות מצליח, ולא מעט קהלים חדשים
אין דין דני רובס של "מפצח גרעינים" לבין רובס של "פנים ושמות", "רכבות" או "מכתב". המורכבות הזאת באה לידי ביטוי בצורה מובהקת בפן האישי. לאורך השנים יצר רובס לעצמו תדמית חייכנית נעימה ורכה. בשיחה איתו וגם על במה, מאוד מהר ברור למה. הטון שבו הוא מדבר, המבט בעניים הבישניות משהו והחיוך שכמעט תמיד מגיע, כל אלו עושים את העבודה היטב. גם הקרחת הבוהקת, זו שמלווה אותו בשנים האחרונות ושלא הותירה שום זכר לתלתלים שליוו את תחילת נסיקת הקריירה שלו, לא מצליחה לייצר רעשי רקע של קשיחות מיותרת.
זה לא שרובס מסתיר חלילה עבר מפוקפק של רוצח המונים בארון, אבל כן קיים דיסוננס אל מול העובדה שמדובר באמן שבשנים מסויימות היה אחראי לים של דמעות שנשפכו על כריות בקרב מתבגרים ומתבגרות שהלכו לישון איתו, גם במחנות של בני עקיבא וגם בקן של הנוער העובד והלומד.
בראיון שקיימנו איתו, תוך כדי שהוא משיק סיבוב הופעות שמלווה את האלבום החדש שלו (ב-26.6 במוזיאון תל אביב), עושה רושם שהתיאוריות הללו משעשעות אותו ובדרכו החביבה הוא מפריך אותן ברגע.
"לשמחתי הקהל שלי מאוד מגוון בכל השנים האלו. הרבה אנשים שעבורם אני חלק מפס הקול של חייהם נמצאים שם, גם אלו שציינת כמובן, אבל יש גם המון קהל צעיר שמגיע בעקבות שירים מצליחים של העת האחרונה ("משהו חדש מתחיל", "אני לא מפסיק להתרגש ממך") או בעקבות מוסיקה ששמע בבית ההורים, ותתפלא לשמוע – גם בעקבות סקרנות וחיפוש. אני מאמין שאם אמשיך להיות ישר ונאמן למי שאני באמת, זה יישאר כך תמיד, בלי קשר לדיסוננס כזה או אחר".
אמנים תמיד מתארים כתיבת אלבום כסוג של מסע או לידה. איזה מסע דני רובס מביא איתו בשנת 2014? קרוב יותר לזה שהביא אותו להצלחה או זה שהלך לגור בגליל ומעדיף חיים שקטים יותר?
"האמת שאני לא מסתכל על עצמי ככותב אלבומים. אני כותב שירים כל הזמן, גם בתקופות בהן אינני מוציא אלבום. זה סוג של יומן חיים שלי והדרך היחידה שאני מכיר לבטא את עולמי. כשכמה שירים כאלה מצטברים לאמירה קוהרנטית אני מקליט אותם יחד לאלבום. המסע הוא מסע פנימי מאוד ורגשי מאוד, והתקווה העיקרית והיחידה שלי בעצם מהאלבום הזה, כמו מכל אלבום אחר, ואני משקיע בעשייה שלהם המון מחשבה והרבה מאוד זמן, היא שכל מי שיאזין לו יעבור איזשהו מסע בינו לבין עצמו. אני אוהב את האימרה על הנהר שאי אפשר להיכנס אליו פעמיים. בכל פעם שאני שר שיר, לא משנה מתי כתבתי אותו, זו חוויה חדשה עם המון זוויות: מי שאני עכשיו, מי שהייתי אז, אל מי אני שר ואיפה, וכל הצלעות האלה יוצרות משהו חדש לחלוטין בכל ערב ובכל שיר.
והנחמדות המפורסמת שלך מגבילה? יש כאלו שאומרים שאם ג'ון לנון היה איש נחמד חצי מהמוזיקה שלו לא היתה קיימת.
"מעולם לא טרחתי לבדוק מה אני נחשב. אני מנסה לבטא בצורה הכי נאמנה את ריגשותי ודעותי דרך השירים שלי. החיים מלאים קונפליקטים ואור וצל, והבחירה היא תמיד בידך. אתה יכול לכתוב על הצל גם בלי להיכנס אליו. לפעמים זווית המתבונן מעניינת יותר מזווית המשתכשך. אבל את מה שאתה מכוון אליו אפשר למצוא בהגדרה הכוללת של המוזיקה בחיים שלי. אני חושב שהמוזיקה מצילה אותי בכל רגע ורגע. היא מצילה אותי מהאפרוריות, היא מצילה אותי מדעיכה, היא מצילה אותי משעמום, מהתקבעות, ומעוד אינספור דברים. כשאיבדתי את אחי הצעיר, את אחותי הצעירה, ואת אבי לפני כמה חודשים.
אתה מתאר כאן התמודדות עם משהו שרוב האנשים היו צריכים הרבה יותר מתקליט כדי לצאת ממנו.
"המוזיקה הייתה שם בתוכי ובשבילי כדי למשוך אותי החוצה מחושך לאור. היא תמיד שם. היה ברור לי מהרגע הראשון, מהשניה שאני זוכר את עצמי, שמוזיקה תהיה מרכז עולמי. מגיל אפס אני שומע את העולם דרך צלילים וצלילי מילים, ונפעם מכל מוסיקה שאני שומע גם בטבע, גם של בני אדם, וגם פנימית. אף פעם לא חשבתי שזה יהיה המקצוע שלי בחיים, כך שאני חש בר מזל. אני שייך לנאיביים שמאמינים שמוזיקה יכולה באמת לשנות את חייהם של בני אדם. היא ללא ספק שינתה את שלי. השכול הוא מרכיב בעל משקל רב במי שאני ובשירים שלי. אני חושב שהמסקנה העיקרית מהאובדנים המכאיבים ומהאהובים שנעקרו באכזריות מחיי, היא שאני צריך לנצל את הזמן הבלתי ידוע שהוקצב לי כדי לחיות את החיים בדרך הכי אוהבת, נותנת, מחבקת ומכילה שאני יכול. אני משתדל ליישם את זה בכל רגע בחיי. ובכל שיר".
איפה אתה רואה את הגבול הדק שבין האישי בחיים שלך לבין מה שאתה רוצה שהקהל שלך ידע עליך? יש טקסט שאתה מתחרט שכתבת או אמרת?
"אין שיר כזה. שירים הם כמו תמונת פספורט שלך באותו רגע. אין לך דרך למחוק את מי שהיית ברגע מסוים, אתה תמיד יכול לגלות מחדש דברים על עצמך דרך מי שהיית לעומת האני הנוכחי שלך. זה תמיד מרתק. חיי ויצירתי הם ספר פתוח. אני לא חושב שיש דברים רציניים שאנשים לא יודעים עלי. אני לא בעד פולחן אישיות בשום תחום, כך שהעובדה שאני מאוד אוהב לצלם או לבשל, למשל, לא צריכה באמת לשנות למי שמאזין לשירי. אה, חוץ מזה בחצות אני הופך לדלעת, את זה אף אחד לא יודע".
ההומור, כפי שכבר ציינו, הוא חלק מהדי אן אי של רובס. מספיק שביקרתם פעם אחת בהופעה שלו, או קראתם ראיון איתו בעבר, כדי שתבחינו בזה אחרי לא יותר משלוש דקות של מלל. יש שיקראו לזה מנגנון הגנה מתוחכם שנעשה מבחירה, ויש שיקראו לזה דרך הכרחית ובלתי נשלטת להתמודד עם החיים ומה שהם מביאים איתם. לא מפתיע שרובס בחר במתי כספי כאחד מגיבורי הילדות שלו ואף זכה שהוא יפיק את אלבומו הראשון. יש משהו סימיליארי ביכולת של שניהם לא לקחת את עצמם ברצינות ולהשתמש בהומור ככלי בקריירה לצד כתיבת טקסטים תוהים וחותכים, כמו שעשה רובס באלבומים הראשונים שלו אי שם בשנות השמונים כשנבנתה הקריירה שלו.
עשרים שנה מאז ימי הזוהר, משחרר רובס אלבום חדש – "האיש עם הגיטרה". אומנם הזוהר התחלף לו בבית בגליל וכרס קטנה, אבל זה לא שרובס ישב רגע על רגל באיים המלדיביים עם כוס מרטיני ומטריה קטנה עליה בכל השנים האלו. היו לא מעט תחנות בדרך, שתי חתונות (אשתו הנוכחית היא גם זמרת ליווי שלו), ניהול מוזיקלי של להקות צבאיות ותוכניות רדיו שהנחה. אמנם בין אמצע שנות התשעים לסוף העשור הקודם רובס לא הקליט הרבה חומרים חדשים, אך מאז צצו עוד להיטים כמו "משהו חדש מתחיל" ו"נוסע על כביש מהיר". בחוקי המשחק האכזריים והחדשים שנטלנו לעצמנו עם פרוץ הריאליטי, והעובדה שגיל 20 נחשב כבר זקן כדי לעמוד על במה, רובס לא ממש נבהל ושוטח את האני מאמין שלו בנושא:
"אני לא צופה בתוכניות ריאליטי, אבל מתפתה מדי פעם לתוכניות כישרונות, למרות שאני נגד שיפוט מהיר וטלויזיה פולשנית. אני אוהב תהליכים ארוכים ואיטיים יותר. לא בודק אף פעם את מוצאו של אף אחד. לא שיר ולא בן אדם. החלוקה היחידה שאני עושה היא בין שירים שאני אוהב, לבין כאלה שהם פחות לטעמי. אותו הדבר גם לגבי פרשיות שצצות בזמן האחרון. למדתי במהלך חיי בכאב רב ובהתנסויות מרות שכדאי מאוד להפריד בין היוצר ובין יצירתו. כמה מהאנשים ששיריהם הם מופת גאוני בעיני, התגלו ככאלה שעדיף לשמור מהם מרחק כבני אדם. את מחשבותי על אורחות ההתנהגות המתייחסות לכשרון אומנותי כצידוק להתנהגות בלתי מוסרית אני שומר לעצמי. אני חושב שאורחות חיי עונות על השאלה הזאת בצורה הנחרצת ביותר
עוד פריט עובדתי שמלווה דרכו של רובס הוא חיבתו לרביעייה מליברפול. רובס הוא אינציקלופדיה ישראלית מהלכת לתולדות הלהקה, יש יגידו אפילו יותר
לא נשאל אותך איזה שיר שלהם אתה הכי אוהב, אבל איזה שיר שלהם היית רוצה לכתוב?
כל שיר שאני מוצא את עצמי מתרגש או נסער ממנו. יש בערך מיליארד כאלה, וכמובן לא רק של הביטלס. גם של שאר גיבורי הגיטרה כמו הנדריקס, קלפטון וכו'. הם גורמים לי בדרך כלל לרצות ולנסות לכתוב שירים יותר טובים".
"שלא תבין", מסייג בצניעות של רב בישיבה תיכונית שכרגע השוו אותו לרב קוק או לרב סולובייצ'יק, "אני לא אחד מאלה שמתאהבים בשירים של עצמם. יש שירים ובהם מהלכים מוסיקליים או טקסטואליים שאני גאה בהם מאוד, אבל קטונתי מלהשוות את עצמי לענקי המוסיקה. אני עפר לרגליהם".
עבדת עם לא מעט צעירים לאורך הדרך, לא מתסכל אותך השטנץ שחוזר על עצמו? מה הסיכוי לייצר פה עוד אנשים שיקחו גיטרות לידיים ויעיזו לעשות דברים?
"המדינה שלנו מלאה בכישרונות מוסיקליים נפלאים ובאנשים יצירתיים להפליא. צר לי שהפלטפורמות דרכן הם יכולים לצמוח ולשגשג הולכות וקטנות, ושבתוך העולם הנגוע בהפרעת קשב קשה הם נאלצים לפעמים לסטות מעמוד השדרה שלהם כדי לשרוד. אני מאמין באמת ובתמים שמי שטוב אמיתי וחרוץ, יצליח בסופו של דבר בדרך כזו או אחרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם